הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

הציונות כתנועה של קירבה והתקרבות ליהדות

זמנים אלו בהם תודעת הפילוג בקרב עם ישראל מנשבת מעל כלי התקשורת (פחות מכך בשוק או ברחוב) משיב אותנו הזכרון ההיסטורי אל ימיה הראשונים של הציונות. סוללי דרכה של הציונות החילונית ראו בה מסגרת מקרבת, מאחדת ויוצרת שפה משותפת לכלל עם ישראל, על זרמיו ועדותיו השונות. אולי חשוב לציין שרובם ראו במסגרת הלאומית המודרנית כלי ולא מהות להגדרת העם היהודי.הלאומיות המודרנית הייתה עבורם הזדמנות לחדש ולבטא את ההתקרבות בין פלגי העם השונים. בשונה מעמים אחרים שבמרוצת המאות האחרונות נוצרו מקבוצות מהגרים שלא היה ביניהם מכנה משותף כמו בארה”ב, בקנדה ובאוסטרליה, עמים שתקומתם הייתה כרוכה בהרס שיטתי של תרבויות עתיקות ועשירות של ילידי אותן ארצות- , קמה הציונות מקבוצות מהגרים שהדת היהודית או תרבות יהודית מודרנית המבוססת על הדת היהודית- הייתה כלי לקיבוצו של העם ולהתחדשותו בארצו ההיסטורית.את הדברים הללו לימדונו חוקרי מחשבת ישראל בעת החדשה, אליעזר שביד ואהוד לוז.הנכונות לעשות פשרות כואבות לצורך החיים המשותפים היה כלל שדרשו רבים מהוגי הדעות החילונים הציונים, קודם כל מעצמם ובהמשך מן הציבור הציוני שנהה אחריהם בארץ ובחו”ל.זאת, לאור תפיסתם, שחילון מחלט של העם היהודי והתרחקות מאורחות חייו המקוריים ומתרבותו העשירה, תהיה התאבדות שתרוקן את הציונות מתוכן.

בהקשר זה, ראוי להעריך מחדש את מפעלו ההגותי של אחד העם שראה את חילון התרבות היהודית כמפעל מקרב ומאחד בין דתיים אורתודוקסים לבין חילונים. פולמוסו של אחד העם (בשנת תרע”א) עם הסופר יוסף חיים ברנר, מוביל הקו הרעיוני בקרב תנועת הפועלים על פיו התנועה היהודית הלאומית מסתכמת בתחיית השפה העברית, ביישובי פועלים ובמסגרת לאומית ללא כל קשר לתרבות היהודית, מעידה שהחילון שאחד העם שאף לו היה חילון שונה מזה שאליו התכוון ברנר.חילון התרבות היהודית דתית מבית מדרשו של אחד העם דווקא שאף לקרב את אותם חלקים המרוחקים בעם מן המסורת היהודית לתרבותם תחת כנפי התנועה הלאומית היהודית מבלי ליצור עימות עם האורתודוקסיה. וכך כתב במאמרו “תורה מציון”:

אמת הדבר, כי נחלת העבר שלנו מלאה רוח דתי, שאין בעלי דעות חפשיות יכולים לקלטו. […] לפי שעם כל “חפשיותם”, עבדים הם לרגש השנאה הממלא את לבם ביחס אל הדת.הפתרון לבעיית השנאה של ה”חופשיים” כלפי אלו שהנם דתיים בהווה, שהציע אחד העם הוא לקרב את הציבור שלו, החפשי, לתכני הדת מתוך עמדה לאומית מזדהה.קירוב כזה בהכרח גם יביא לידי קירוב בעם. משום כך, דחף אחד העם להרחבת לימודי התנ”ך במערכת החינוך החילונית. “המאמין” רואה בתנ”ך “ספר הספרים”, התגלות האלוהות, שאינה נמדדת באמת- המידה של הבקורת הספרותית […] אבל גם הבלתי- מאמין, אם הוא יהודי לאומי, אין יחוסו לכתבי- הקודש יחוס ספרותי בלבד, אלא ספרותי ולאומי כאחד.[…] ואין הבדל בינו ובין היהודי הדתי אלא שזה אומר “אני מאמין” והוא אומר “אני מרגיש.” ואולם מי שאינו מקושר עם העבר הלאומי לא באמונה ולא בהרגשה- מה נשאר לו בשביל שתהא לו רשות להקרא “יהודי לאומי”?לשון עברי? […] ומפני מה לא נפנה עורף גם לה, אם נמצא- ובוודאי נמצא! אחרת נאה הימנה?”

בפולמוסו הצביע אחד העם על הסתירה הגלומה בזהות ציונית הבוחלת בכל שייכות וקירבה לאותם יהודים השומרים על הרגש הלאומי בדרכים הישנות, האמוניות.הוא סבר כי שאיפה לראות בציונות תחליף ולא המשך יצירתי ליהדות הישנה המאפשר דו- קיום של היהודים הישנים והחדשים מהווה פרדוקס שיאכל את הציונות מבפנים.מאה שנה לאחר מכן, ואפילו אחרי השואה והקמת מדינת ישראל, שבים אנו, בעידן הגלובליזם, לאותו דיון ממש.

נסיים הרהורים היסטוריים אלו בתובנה כי בעת תקיעת השופר קוראים אנו את הפסוק “אשרי העם יודע תרועה באור פניך יהלכון”. דברים אלו מכוונים לכך שכאשר אנו חשים אושר כעם, אושר על היותנו חלק מן העם היהודי על כל חלקיו, אזי- “באור פניך יהלכון”.

ד"ר עינת רמון הנה מרצה במחשבת ישראל ובלימודי האשה ביהדות, יוזמת ומרכזת של תכנית מרפא ללמודי לווי רוחני ומחשבת ישראל. תכנית מרפא משלבת לימודי ליווי רוחני ומורשת ישראל במסלול לתואר שני של לימודי משפחה וקהילה במכון שכטר ומבוססת עלשיטת ה CPE Clinical Pastoral Education).

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן