הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

הציונות החדשה: דברים לזכר הרב מרדכי קפלן

השבוע חל יום השנה למותו של הרב מרדכי קפלן. קפלן הוכר יותר מכל כמייסד זרם חדש ביהדות המודרנית, הריהו היהדות המתחדשת או Reconstructionist Judaism. לגישתו בתחום פירוש היהדות בהווה היבטים חשובים שהשפיעו על כלל הזרמים ביהדות של המאה ה – 20. אולם, בדברי ברצוני להתייחס לנושא אחד במשנתו אשר לדעתי נוגע לבעיות העומק של הקיום היהודי בימינו – היחלשות האמונה של יהודים רבים ביכולתו של העם היהודי להמשיך ולהתקיים כעם לנוכח איומים ארציים ותרבותיים-רוחניים הפוקדים אותו. בכוונתי להתייחס לחיבור אחד שפרסם בשנת 1955, תחת הכותרת, “A New “Zionism שתורגם בימים אלה לעברית ויצא לאור תחת הכותרת: “לחידוש פני הציונות”.

הציונות של קפלן היא צלע מרכזית בתפיסתו את היהדות כציבליזציה בעלת דפוסי קיום ייחודיים, המחדשת את חייה לנוכח תמורות הזמן. הציונות עומדת בחשיבתו לצד הצלע השניה של משנתו, הדת. אולם, בעוד שהדת, לפי קפלן, היא מהותית לקיום הציבליזציה היהודית; שכן, הדת מעניקה משמעות לחיים ומעמידה בפני העם היהודי בעת משבר חזון של חיים חדשים שיש בו כדי להגביר את הרצון להיאבק על החיים, ואף להנחות את צורת ההתמודדות עם כלל האיומים החולפים מבחינה היסטורית, הציונות לדידו היא תנועה השיקום של הציבליזציה היהודית בפועל.

ההבדל בין גישתו של קפלן לציונות כתנועת השיקום של הציבליזציה היהודית לבין התפיסה הרווחת הרואה בציונות תנועה שכל עניינה בהקמתה וחיזוקה של מדינה ישראל בולט לעין: לפי קפלן, הקמת מדינת היהודים לא הייתה מטרה בפני עצמה אלא אחד הצעדים ההכרחיים לחידוש פני הציבליזציה היהודית לצדם של צעדים אחרים הנדרשים אף הם למען הצלחת מפעל השיקום. מבחינתו, גם שיקום החיים היהודיים בארצות התפוצה הוא מן היעדים המרכזיים של הציונות. זמן החיבור של ספרו של קפלן “לחידוש פני הציונות” אינו אפוא מקרי. הספר התפרסם כ – 7 שנים אחרי הקמת המדינה, וזמן קצר אחרי שראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, השווה את התנועה הציונית למין פיגום בנייה שהיה צריך להעמידו על מנת להקים מעליה את בניין המדינה, אך שאפשר לפרק אותו אחרי שהמטרה כבר הושגה והבניין כבר הועמד על כנו. גישה זו של בן גוריון שימשה יסוד למדיניות מעשית שלא הייתה לרוחו של קפלן בשורה ארוכה של סוגיות העומדות על הפרק.

במקום שבן גוריון ורוב האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל של זמנו ראו את המדינה כבסיס החדש והבלעדי של הזהות היהודית, קפלן חשב כי שיקום חיי העם מחייב התחדשות המתבססת על דין ודברים עם המורשת היהודית של העבר. מכאן שהתנגד בחריפות להענקת מונופול על ענייני דת ומורשת במדינת ישראל למפלגות האורתודוכסיות, וחייב הפרדת הדת מהפוליטיקה כדי שהדת תהפוך לנושא של דיון ציבורי על משמעות הקיום במסגרת המדינה ומחוצה לה בקרב הציבור כולו. קפלן התנגד גם לנימת הזלזול כלפי יהדות התפוצות שהציונות הבן גוריוניסטית גררה אחריה. אף שקפלן עצמו חשב כי קיום המדינה הוא צעד מחויב המציאות במהלך שיקום חיי העם בעת החדשה, הוא התנגד לטענה כי מעתה הזהות היהודית האותנטית היחידה היא זו של תושבי המדינה וחשב שיש להטיל על יהודי התפוצות את האחריות לשיקום הציבליזציה היהודית במקומות מגוריהם באותה מידה.

מחלוקת זו של קפלן עם הגישה הרואה בקיום המדינה המטרה האחת והיחידה של התחדשות הלאומיות היהודית משקפת ניתוח מעמיק של משמעות המעבר מימי הביניים לעת החדשה בחיי היהודים. קפלן הבין כי המעבר הזה פתח בפני היהודים אפשרויות חדשות של אינטראקציה עם העולם הלא יהודי המשפיעות בהכרח על תפיסתם העצמית. אולם, בניגוד להוגי דעות רבים הוא לא הסתפק בפולמוס באשר לשאלה: אם השפעות אלה הן לחיוב או לשלילה, אלא ציין הן את החיוב והן את השלילה מנקודת ראות מפוקחת.

המעבר לתוך העולם המודרני, לשיטתו, הוא מעבר מצורת חיים יציבים שבהם היהודים יכלו לבטוח בתפיסת עולמם הדתית המסורתית ובאמונתם בהשגחה אלוהית טרנסצנדנטית, לתוך עולם מחולן ההולך ומשתנה בקצב תדיר. בעולם החדש היהודים, ככל שאר בני האדם, מוכרחים להפעיל שיקול דעת בפעילות יזומה ועצמאית כדי להבטיח את המשך קיומם. היבט זה של המעבר לתוך העולם המודרני מקבל ביטוי בדגש שקפלן שם על הצורך שהיהודים יתמודדו עם בעיית קיומם לא רק מבחינה דתית, תרבותית ורוחנית אלא שגם ישקיעו מאמץ בשיקום ההיבט החומרי או הארצי של קיומם בעקבות פירוק הקהילה היהודית המסורתית של ימי הביניים. הציונות המדינית של הרצל, הציונות החלוצית של העלייה השנייה והשלישית ואף הציונות הבן גוריוניסטית מזמן הקמת המדינה משקפות, מבחינה זו, אופי האקטיביסטי של החיים המודרניים במישור של הקיום הארצי או החומרי. הציונות הרוחנית של אחד העם, לעומת זאת, משקפת לפי הבנתו של קפלן את הפן האחר של תהליך זה – נטילת היזמה והאחריות להבטחת המשך הקיום היהודי בענייני הרוח.

לפי קפלן, השתלבות היהודים בעולם המודרני קיבלה ביטוי חשוב בחדירה העמוקה של תנועות מודרניות כמו ההשכלה, הלאומיות והסוציאליזם לתוך החיים היהודיים זמן רב לפני התעוררות הציונות. ככל שקליטתן של תנועות אלה בקרב העם היהודי התבצעה תחת ההנחיה של ה’רצון לקיום העם’, אזי היה הדבר לברכה, לשיטתו, ואף תנועות אלה שימשו את שיקום פני הצבור היהודי במציאות החדשה: תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה הייתה לתנועה לשיקום התרבות הלאומית של העם היהודי על יסודות חדשים; הלאומיות הייתה לחיבת ציון; והסוציאליזם היה לתנועה המבקשת לארגן מחדש את החיים הכלכליים והחברתיים-הפוליטיים של הציבור היהודי לפי עקרונות הצדק והמוסר.

אולם, כשהדבר נעשה ללא כל התחשבות בשאלת רצף קיומו של העם, אזי גרר המגע עם ההתרחשויות בעולם המודרני לגורם מכריע בתהליך התפרקותו: תנועת ההשכלה במערב אירופה הפכה לתנועה המובילה להתבוללות תרבותית-רוחנית; הלאומיות נתפסה על ידי רבים כתופעה מושכת אך ורק בהקשר של מדינות הלאום האירופאיות, ומכאן כתופעה המחייבת התבוללות חברתית-פוליטית; ואילו הסוציאליזם היה לתנועה המחייבת ביטול הבדלים לאומיים ולא רק הבדלים סוציו-אקונומיים. מכאן עלתה דרישה לבטל את הלאומיות היהודית לטובת מהפיכה חברתית אוניברסלית.

על רקע הדברים האלה, ניתן לנסח את ביקורתו של קפלן על תפיסת הציונות של בן גוריון באופן זה: קפלן חשב כי דגש בלעדי על עצם הקיום של המדינה היהודית אצל בן גוריון בא על חשבון התמודדות מורכבת עם אתגר שיקום החיים היהודים וחשיפת משמעותם בכלל תחומי הקיום האנושי בעת החדשה; אתגר הכולל היבטים ארציים ותרבותיים-רוחניים כאחד. ואמנם, לפי קפלן, אילו בן גוריון היה רואה בהקמת המדינה רק היבט אחד של ההתמודדות עם אתגר שהוא גם ארצי וגם רוחני-תרבותי, כפי שתואר לעיל, אזי היה שם את שאלת היחס בין ישראל והתפוצות, כמו גם שאלת משמעותם ומעמדם של החיים הדתיים בקרב הציבור היהודי במקום גבוה יותר בסדר יומו החברתי-פוליטי.

במקום אחד קפלן כתב כי מטרת הציונות, לדידו, היא בניית העם מחדש באופן שיתאים לתנאי הקיום של העת החדשה, גם אם התוצאה היא שהעם יהיה בעל אופי שונה בהווה ממה שהיה בעבר. אך גם בכך, לדעתו, יש להקפיד בקיום הקשר בין ההווה לבין העבר, ובין ישראל לבין התפוצות כדי להבטיח שלמרות השוני, הבנייה-מחדש תיחשב כהמשך ברור של כל מה שקדם: “הציונות החדשה” לדבריו “צריכה ללמד את היהודים להחשיב את הרגשת האחדות והאחריות ההדדית שלהם … כאמצעי … וכמטרה לגאולתם האישית, כפי שהדבר מובן באווירה המנטאלית המודרנית. עליה לחתור ולעודד, על בסיס של היסטוריה ומסורת משותפת, תחושה של תלות הדדית ותהליך של מגע בין יהודי ישראל ויהודי שאר ארצות העולם. הגוף החברתי שיתהווה מתוך מגע הדדי זה דמותו תהיה שונה מדמות העם היהודי שבעבר, אך הוא יהיה המשכו מבחינה מוסרית ורוחנית”.

במקום אחר הוא מתנסח בצורה קצת שונה, וכותב: “כציונים עלינו לבנות מחדש את לאומיותנו, לשוב למולדתנו העתיקה ולהחיות את דרך החיים היהודית שלנו”. אולם, “אל כל אחת משלוש המטרות האלה צריכים אנו לחתור מתוך שאיפה לטיפוח יחסים בין-אישיים ובין קיבוציים העשויים לסייע לנו להיות יותר שלמים באנושיותנו, הן בישראל והן בתפוצות. זו צריכה להיות דתנו ושליחותנו”. קפלן אמנם חשב שבעת החדשה לא ניתן להחזיק בתפיסת דת ניסית ועל-טבעית כזו של ימי הביניים. ובכל זאת, הדת, בבחינת תופעה המעניקה משמעות לחיים, ממלאת מקום מרכזי ב”ציונות החדשה” שלו, והיא נחשבת לתנאי הכרחי “לחידוש פני הציונות” בכלל.

כאמור, הציונות בשבילו היא תנועה החותרת לשיקום כולל של הציבליזציה היהודית. השיבה לארץ המולדת במסגרתה של מדינה ריבונית נדרשת למען שיפור החיים היהודיים בכל תחומי המציאות, כולל היבטי הקיום הארציים של חברה, כלכלה, צבא ופוליטיקה. אולם, באותה מידה דרוש תיקון החיים היהודיים בבחינת ארגון דתי המחבר בין יהודי התפוצות בארצות השונות וביניהם לבין יהודי ארץ ישראל. הכוונה כאן אינה להעתיק לא את האמונות והדעות ולא את צורת קיום המצוות מהעבר הקדם-מודרני לתוך ההווה, אלא לדאוג לכך שיהדות זמננו תפנה עם בעיותיה, דאגותיה ומשאלותיה למאגר החיים הדתיים האצור במקורות העבר, ותשאב משם – באמצעות הלימוד, הפירוש והחידוש – הסכמות חדשות לגבי צרכי החיים בהווה ודרכי פעולה לשיפור החיים, ולתיקון החברה והאדם בהווה ובעתיד.

קפלן חשב כי דווקא בהקשר זה, מחייבת הציונות דו שיח פורה בין יהודי ישראל לבין יהודי התפוצות. שכן, בהעדר מסגרת חברתית-פוליטית משותפת מהסוג המאפיין את מדינת ישראל כמדינה ריבונית, יהודי התפוצות בהכרח ימשיכו להגדיר את זהותם היהודית על בסיס של השתייכות ליהדות כלל-עולמית בבחינת ארגון דתי-וולונטרי. קפלן ראה בדושיח המתקיים ממילא בין יהודי התפוצות לבין החברות והתרבויות של העמים בהם הם יושבים כנדבך חשוב בפיתוח החיים היהודים בהווה.

אך, דבר זה לא יכול לבוא במקום המשך היצירה של תרבות יהודית עצמאית, כפי שמתאפשר במקום שבו היהודים הם רוב האוכלוסייה. על רקע זה קרא קפלן ליהודי התפוצות לתרום את חלקם לדו שיח פורה עם תרבויות הסביבה להגברת הדו שיח הפנים-יהודי עם יהודי ארץ ישראל, והוא קרא ליהודי ישראל לתרום את יצירתם התרבותית במסגרת חייהם הריבוניים לדו שיח עם יהדות התפוצות. כך לפי חזונו, יתרמו הן יהודי התפוצות והן יהודי ישראל להרחבה מתמדת של חיי הציבליזציה היהודית בכל רבדיו של הקיום האנושי, בלי שיידבק בה שמץ של בדלנות מכאן, או וויתור על עצמאות תרבותית-דתית, מכאן.

קצרה היריעה מלאפשר הוספת פרטים בקשר ל”ציונות החדשה” של מרדכי קפלן. אך אני תקווה שממעט זה אפשר לשאוב ממשנתו השראה “לחידוש פני הציונות” על ידי העמדת חזון יהודי-אנושי נעלה, שראוי לשאוף לו גם מתוך עומק המשברים הקיומיים הפוקדים את מדינת ישראל והעם היהודי בימינו.

פרופ' יוסי טרנר הוא מרצה למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות. את תאריו המתקדמים, תואר שני ועבודת דוקטורט, עשה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט התמקדה בקשר שבין תרבות ומדע לבין מושג הזמן במחשבתו של פרנץ רוזנצווייג. פרופ' טרנר פרסם עשרות רבות של מאמרים וערך מספר ספרים בנושאים מגוונים במדעי היהדות. כמו כן כתב 2 ספרים: "אמונה והומניזם: עיונים בפילוסופיה הדתית של פרנץ רוזנצוייג", ו "ציון והתפוצות במחשבה היהודית המודרנית: עיונים בפילוסופיה של הקיום היהודי". כעת פרופ' טרנר עוסק בכתיבת ספר באנגלית אודות בן העליה השניה, החלוץ והפילוסוף, א"ד גורדון. בשנת תשע"ח עמד בראש קבוצת מחקר אינטר־דיסציפלינרית בנושא ציון והתפוצות: עבר הווה ועתיד.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן