הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

הפירוש הרדיקלי של ר’ חיים הירשנזון לסיפור מתן תורה בסיני

רקע ביוגרפי
ר’ חיים הירשנזון הוא דמות רבנית כמעט אלמונית ונשכחת מן התקופה שלפני קום המדינה. בזמן האחרון, ובעקבות ספרו של א. שביד, דמוקרטיה והלכה: פרקי עיון במשנתו של הרב חיים הרשנזון, ירושלים תשל”ח, זוכה הירשנזון לתשומת לב והתעניינות הן בשל שילובו המיוחד של למדנות רבנית קלאסית עם השכלה כללית ופתיחות, והן בשל אומץ רוחו בהתמודדות עם שאלות הלכתיות הקשורות בניהול מדינה יהודית עתידית בארץ ישראל. הרב הירשנזון נולד בצפת ב – 1857. הוא למד בישיבה של אביו והוסמך שם כרב. ר’ הירשנזון הושפע מספרותה של חכמת ישראל והוציא לאור ירחון שעסק בחקר ההלכה והתורה שבעל פה. הוא גם עסק בחינוך “בשטח” והקים את בית הספר “אברבנאל” בירושלים. החרדים הירושלמים החרימו אותו בשל דעותיו, ובסוף הוא נאלץ לרדת מן הארץ. ר’ הירשנזון התיישב בניו ג’רזי וכיהן שם כרב והיה גם פעיל מאוד בתנועת ה”מזרחי”. הוא נפטר בניו- ג’רזי ב-1935 . עד אז הוא הצליח לחבר ספרים רבים. מפעלו בתחום ההלכה כבר נחשף ונידון. עיסוקו בענייני מקרא הרבה פחות מוכר. הדברים הבאים נועדו לפתוח צוהר למפעלו של הרב הירשנזון בתחום זה.

תשובה הלכתית בסוגיית ביקורת המקרא
בשנת 1921 פרסם הרב הירשזנזון בספרו מלכי בקדש תשובה הלכתית ב”שאלת לימוד ביקורת ספר הספרים.” בתשובה זו היא הגיב לבעיה שהתעוררה בגמנסיה העברית ביפו. המורים והמנהלים ביקשו ללמד את המקרא בעזרת השיטה הביקורתית. אנשי היישוב הישן התנגדו לא רק לכך, אלא גם לאפשרות שילמדו תחום זה באוניברסיטה שתיפתח בירושלים. בסיכום תשובתו של הרב הירשנזון לסוגיה של ביקורת המקרא הוא ביטא עמדה די שמרנית. אך מי שקורא בקפידה את הדיון הארוך והמפותל של גוף התשובה יגלה מידה רבה של גמישות ופתיחות והרבה סייגים לעמדה השמרנית שבסוף התשובה. ר’ הירשנזון ראה בעין די חיובית את העיסוק בביקורת הנוסח. ניתן להציע תיקוני נוסח אפילו בדברי התורה, כל עוד מדובר בתחום של ההשערה והפרשנות, ולא משנים את נוסח ספר התורה. ומה ביחס ל”ביקורת גבוהה”? הרי לפי המשנה מי שכופר ב”תורה מן השמים” אין לו חלק לעולם הבא! מבחינתו, העיקר האמוני החשוב ביותר הוא האמונה בכך שמשה לא ייחס דברים לה’ בשקר. במלים אחרות, יש לתת אימון בפסוקי “וידבר ה’ אל משה לאמר”. מי שמקבל את העקרון שמשה אכן אמר אותם דברים בהשראה נבואית, אך גם מאמין שחלקים מסוימים מדברי התורה (כנראה דברים שאינם מיוחסים ישירות לה’) אינם דברי משה ואינם מן השמים – אינו בגדר כופר בעיקרון של “תורה מן השמים.” גם לא כל כך עקרוני, לדעתו, לקבל את האמונה שמשה הוא זה שכתב את הדברים שהוא מסר לעם ולימד אותם. אכן קבעו חז”ל, “משה כתבו את ספרו” (ב”ב יד ע”ב). אך הם גם קבעו שמשה כתב את ספר איוב, ואין בקביעה זו קביעה הלכתית. כאן אנחנו נמצאים בתחום של אמונות ודעות שאין להם נגיעה ישירה להלכה למעשה. לכן, ניתן לחלוק על דעת חז”ל אם מביאים לכך “ראיה נכונה”. הירשנזון אפילו מעלה אפשרות שהקביעה ש”משה כתב את ספרו” מתייחסת אך ורק לדברי ספר דברים שנאמרים בגוף ראשון. אותם דברים מהווים את “ספרו”. כל שאר דברי התורה נשמעים כדברי מסדר שכתב את דברי משה על הספר, ויתכן שחז”ל כלל לא התיימרו לדעת מי כתב אותם. הירשנזון גם מבחין בין סיפורי התורה לבין מצוות התורה. אין לדעתו פסול של ממש בכך שנייחס את סיפורי התורה להיסטוריון שלמד את הדברים מפי השמועה. הרמב”ם (בפירושו לפרק חלק בסנהדרין) אכן פסל תפיסה זו. אך, כפילוסוף שעסק באמיתות מופשטות, הרמב”ם לא ידע להעריך נכון, לדברי הירשנזון, את ההיסטוריה כתחום ידע בעל משמעות. הרמב”ם חשב שללא האמונה בכך שסיפורי התורה נאמרו בנבואה ושמאחוריהם סודות פילוסופיים מופשטים הם יהיו חסרי משמעות. אך היום אנחנו יודעים להעריך היסטוריה כמקצוע חשוב ולא נראה בדברי היסטוריה דברים חסרי ערך גם אם אינם דברי נבואה עמוקים. הרמב”ם גם חשש שאם נטיל ספק בכך שהחלק הסיפורי של התורה הוא ממשה ומפי הגבורה, אזי נטיל ספק גם במצוות. אך, למעשה, ההכללה שכל התורה כולה היא דברי משה מפי הגבורה אינה אלא “בדרך הגזמה והטפה מוסרית”. רק כשכופרים “בתבנית המצוות אשר נצטווינו” מדובר בכפירה של “ממש.” לבסוף, יש לציין את עמדתו הכללית של הרב בליבון שאלות בתחום הדת. ליבון אמיתי אינו יכול להתנהל ללא העלאת ספקות בקשר לאמת ושקר. על אף שספקות אלה נוגעים בדברים עקרוניים, אין מנוס מלהעלותם כדי להגיע לאמת. וכיון שבקשת האמת בענייני תורה היא חלק ממצוות תלמוד תורה הרי שגם העלאת הספקות נכללות במצוות תלמוד תורה.

פירוש לסיפור מתן תורה בסיני
מעבר לעיסוק ההלכתי בבעיית ביקורת המקרא, ניסה הרב הירשנזון להתמודד עם האתגרים של ביקורת המקרא בדרך הפרשנית. בספרו סדר למקרא, הוא פיתח שיטה אלטרנטיבית לתפיסת המקורות, שתתמודד עם השאלות של ביקורת המקרא אך תישאר בתוך המסגרת ההלכתית שהוא קבע לעצמו. שיטתו המיוחדת של הרב הירשנזון לחיבור התורה משלבת למדנות רבנית קלאסית יחד עם חריפות, מקוריות והעזה חדשנית, שבעצם כוללת כמה מן המרכיבים של הגישה הביקורתית. הרב הירשנזון מתבסס על דברי הגמרא בגיטין ס, שהתורה “מגילה מגילה ניתנה”. הוא מעלה את האפשרות שמשה אכן כתב מגילות של התורה לפי סדר האירועים, אך הסדר המקורי שובש בגלל “הבלבולים בשכחת התורה בימי מלכי ישראל ויהודה אשר סרו מאחרי תורת ה'”. יתכן, אפוא, שהסדר הנוכחי נובע מאיזה משפחת סופרים בסביבות תקופת עזרא (עמ’ 26-29). מעשה העריכה של סופרים שהדביקו מגילה למגילה לא היה שרירותי ועל הפרשן לעמוד על “עומק כוונת המדבק” (עמ’ 47). ובכל זאת, מותר לפרשן לנסות ולשחזר את התורה לפי הסדר המקורי שכתב משה. הרב הירשנזון מציע שחזורים של הרצף המקורי של הכתובים ומבקש כך לפתור קשיים פרשניים וקשיי רצף, שהובילו את אנשי הביקורת לשער מקורות שונים. הרב הירשנזון מזיז פסוקים ופרשיות שלמות ולפעמים יוצר רצף חדש לגמרי לטקסט של התורה.

נדגים את שיטתו הנועזת על ידי הצגת שחזורו של סיפור מתן תורה בסיני (עמ’ 131-137). כאן הרב הירשנזון מתמודד קודם כל עם הבעיה של הקבלת החוקים שניתנו בסיני בפרשת “משפטים” לחוקי חמורבי. אם אכן אלוהים נתן את החוקים האלה למה חלק מהם מקבילים בצורה כל כך קרובה לחוקי חמורבי מתקופה קדומה יותר? הרב הירשנזון גם מתמודד עם שאלת המוסריות של חלק מחוקי פרשת משפטים. איך הקב”ה מצווה עלינו חוקים קשים כמו “עין תחת עין” שיש לפרשו, לדעתו, לפי פשוטו? גם החוק בשמות כא:כ-כא מעורר את תמיהתו של הרב הירשנזון. החוק מתייחס לאדם שמכה את עבדו או אמתו בשבט וגורם למותו. הכתוב קובע כי אם העבד מת מיד תחת ידו אזי “נקם ינקם”. “אך אם יום או יומים יעמד – לא יקם כי כספו הוא”. האפשרות שעובדת היות העבד כספו של אדונו תשפיע על מידת הדין בצורה כלשהי נראית בעייתית מאוד בעיני הרב הירשנזון.

איך מתמודד הרב הירשנזון עם בעיות אלה? לרב הירשנזון יש פתרון רדיקלי ונועז הן לבעיות אלה והן לבעיות אחרות של רצף בתוך סיפור מתן תורה בספר שמות . לדעתו, רוב רובה של פרשת משפטים אינו שייך באופן מקורי לסיפור מתן תורה בסיני. חוקי פרשת משפטים אינם אלא המשך דברי יתרו חותן משה, שיעץ להעמיד לפני העם שרי אלפים ושרי מאות כדי להקל בעומס של שפיטת העם. סיפור זה מתרחש בשמות פרק יח, ברפידים, לפני שהגיעו בני ישראל להר סיני בפרק יט. אמנם, ברצף הנוכחי, הכותרת של פרשת משפטים, “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,” ממשיכה את דברי ה’ למשה לאחר ההתגלות בסיני ומתן עשרת הדברות. אך, לדברי הרב הירשנזון, “כל בעל טעם יבין שזאת סמיכות יותר מוזרה משמיטה אצל הר סיני.” כוונתו לכך שהפסוקים שמיד לפני “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” אינם מזכירים את הנושא “בני ישראל” שאליו המילה “לפניהם” אמורה לרמוז. גם לא כתוב “וידבר ה’ אל משה, אלה המשפטים אשר תשים לפניהם”. ואכן, כפי שמציין הרב, בכל פרשת משפטים לא נאמר “וידבר ה’ אל משה לאמר.” החיבור בין פרשת משפטים לסיפור יתרו, לעומת זאת, מתבקש. הרי יתרו הציע למשה להעמיד שרים לשפוט את העם. לכן, לדעת הרב הירשנזון, דברי יתרו בשמות יח:כב, “ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך” מוצאים את המשכם בפסוק הפותח את פרשת משפטים, “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפני אותם שרים ושופטים. אכן יש הגיון רב בהנחה שמשפטים מפורטים יונחו לפני שופטים ולא לפני פשוטי העם.

בעזרת הנחה נועזת זו מסביר הרב הירשנזון את ההקבלות בין חוקי פרשת משפטים לבין חוקי חמורבי. אין פלא שכהן מדיני זה לקח כמה חוקים קדומים ומקובלים שהיו ידועים לו כדוגמא לחוקים שעל משה לשים לפני השרים שימנה. גם לא קשה להבין את המידה המוסרית הבעייתית של חלק מן החוקים האלה. הרי הם חוקי יתרו והם משקפים את התפיסות שהיו מקובלות בימיו. למה חוקים אלה כלולים בכלל בתורה? לפי הירשנזון, יתרו סיים את כל פרשת המשפטים שדקלם למשה עם המשפט שמובא בשמות יח:כג, “אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים, ויכלת עמוד”. במלים אחרות, יתרו המליץ למשה לקבל אישור אלוהי על החוקים שהוא מציע להנהיג. משה אכן עשה כן, והברית שכרת משה עם בני ישראל בשמות כד:ג-ח, כולל ההצהרה המפורסמת “נעשה ונשמע,” אינה אלא ברית על חוקי יתרו שקיבלו גושפנקה כללית מן האל. כל זה מתרחש ברפידים, לפני בואם של בני ישראל להר סיני, וללא קולות וברקים. משפטי יתרו נכללו בתורה, ואף הועברו אל תוך סיפור מתן תורה בסיני על ידי המסדרים, כיון שבסופו של דבר, חוקים אלה אכן קיבלו אישור אלוהי. מצד שני, אישור זה לא היה אלא כללי. בפרטים ובניסוח הם עדין דברי יתרו. לפי הירשנזון, לדעת חז”ל, “חפצה תורה שישראל יקבלו את המשפטים האלה אבל לא חשבה שיקבלום ממש כמחשבת יתרו, אך כדרכי נועם ונתיבות השלום של התורה אשר נמסו לחכמים בתורה שבעל פה” (עמ’ 134-135). כך הוא מתרץ את “המושג הנורא, “לא יוקם כי כספו הוא”” בטיעון ש”הוא מושג השייך רק לימי יתרו והקב”ה הסכים רק על הדין לא על הטעם.” כל זה עומד בניגוד לחוקים שהקב”ה נתן בעצמו בהר סיני – עשרת הדברות וחוקים נוספים, שהם, לדעת הרב, ברמה מוסרית גבוהה יותר.

לא ננסה להעריך את מידת הסבירות של כל פרט מתוך השחזור המפורט והמסובך של הרב הירשנזון בסוגיה זו. על אף שהרעיון הבסיסי מבריק (והוצע באופן עצמאי לגמרי על ידי ש. י. פיגין בספר השנה ליהודי אמריקה, 1944 עם אישושים נוספים), קשה להשתחרר מן התחושה שבנסיון שלו לשחזר את תורת משה המקורית לכל פרטיה, ובהזיזו פסוקים רבים כל כך, נטל לעצמו הרב הירשנזון חרות פרשני מופלגת. ובכל זאת, עצם הניסיון הכן להתמודד עם הבעיות התאולוגיות והפרשניות של טכסט התורה, יחד עם ההעזה והמקוריות של הצעותיו, ראויים להערכה רבה. ניסיונו הנועז של הרב הירשנזון להתמודד עם האתגרים האינטלקטואליים שהעולם המודרני מציב בפני האדם הדתי יכול לשמש לנו לאות ולמופת גם היום. השילוב של התמודדות הלכתית עם התמודדות פרשנית והגותית צריך לסמן לנו את הדרך בבואנו לתרגם את היהדות המסורתית לציבור הרחב.

ד"ר דוד פרנקל הוא מרצה למקרא במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן