הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

הכותל – בין דת ולאום

ביום השלישי למלחמת ששת הימים הביא מהלך סוחף של לחימה את הצנחנים לקרבת הר הבית. בעוד המלחמה מסביב נמשכת הצליחו חיילי צה”ל לכבוש את רחבת הכותל המערבי יחד עם חלקה המזרחי של ירושלים. בעקבות ההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה החלו לזרום אל הכותל המערבי אנשי ציבור אשר ביקשו לבקר במקום הקדוש. אחת הדמויות הציבוריות הראשונות שהגיעו אל הכותל המערבי לאחר כיבושו היה שר הביטחון משה דיין. עמו התקבצו ברחבה הקטנה גם הרב הראשי לצה”ל הרב שלמה גורן, שר הדתות זרח וורהפטיג ומנכ”ל המשרד שמואל זנוויל כהנא. בדיעבד סימנה הגעתם המיידית של אנשי הרבנות הצבאית ומשרד הדתות, אלה ואלה נציגי הממסד הדתי, לצדו של שר הביטחון אל הכותל המערבי את שעתיד להתחולל שם בשבועות שלאחר המלחמה: מאבק בין הרשויות במדינה על האחיזה במקום הקדוש והשתלטותם המהירה של נציגי הדת עליו.

לאחר כיבוש ירושלים המזרחית, עוד לפני תום המלחמה, החל נחשול עצום של מבקרים ועולי רגל לזרום אל העיר העתיקה בכלל ואל הכותל המערבי בפרט. בעקבות נהירה זו החלו להיווצר במקום בעיות פיזיות והלכתיות. אנשי ציבור רבים אשר הגיעו עתה אל רחבת הכותל יחד עם הציבור ההולך ורב של עולי הרגל הביאו גורמים שונים, בהם המושל הצבאי של ירושלים ואנשי עיריית ירושלים, לקבל החלטה מהירה להכשיר את הכותל המערבי לביקורים המוניים. כבר ביום הרביעי שלאחר סיום המלחמה החלו דחפורים שהיו בבעלות אחדים מקבלני ירושלים בהרס רבים מבתי שכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי, בפינוי החורבות ובהכשרת ‘כיכר’ במקום. הכוונה המקורית הייתה ככל הנראה להרוס מספר מצומצם של בתים וכך לפנות מקום מסוים ליד הקיר המקודש, אך המפנים חדורי המוטיבציה הרסו את מרבית הבתים באזור.

אם עד למלחמת העצמאות נאלצו היהודים להסתפק ברחבה המצומצמת בת כמה עשרות המטרים הרבועים שהשתרעה לפני הכותל המערבי, הרי עתה, לאחר ההרס היזום, נוצרה רחבת תפילה עצומה בגודלה שהשתרעה על פני דונמים אחדים, התאימה לביקור המונים ויצרה גם מרחב מובחן ומופרד מבתי הרובע היהודי והמוסלמי הגובלים בו. הרס הבתים ויצירת הרחבה שלפני הכותל המערבי התקבל בציבור כמעט ללא מחאות. ההסרה הסמלית של שלט ההנחיה הירדני באנגלית ובערבית, שבו כונתה רחבת הכותל ‘אל בוראק’הייתה חלק מתהליך ‘ייהודו’ והחזרתו למעמד המקום הקדוש החשוב ביותר של העם היהודי, ומעתה גם המקום הקדוש ביותר בתחומי מדינת ישראל.

חג השבועות תשכ”ז היה החג הראשון לאחר שחודשה הגישה אל הכותל המערבי. כצפוי הפך החג למעמד עלייה לרגל המוני ששילב רכיבים דתיים ולאומיים גם יחד. כשירושלים הייתה מחולקת נהגו היהודים לפקוד בערב חג השבועות את קבר דוד ולערוך שם את תיקון ליל החג. כך גם היה בחג השבועות שלאחר המלחמה. המונים פקדו את הר ציון ויצאו עם שחר לעבר הכותל המערבי. בהמשך היום החל להתאסף ברחבת הכותל קהל עצום ומגוון שנאמד בלמעלה מ – 200,000 איש, קצת פחות מעשירית מאוכלוסיית המדינה בתקופה זו. הדרך אל הכותל עברה עתה ליד תחנת הרכבת ומשם אל הר ציון ואל כביש הגישה שהוכשר לא מכבר והוביל לשער האשפות ולרחבת הכותל, שהוכשרה לביקור ההמוני. רוב רובם של המבקרים בכותל, צעירים ילידי הארץ או עולים שהגיעו לאחר קום המדינה, ראו את המקום בפעם הראשונה בחייהם ועניין זה העצים עוד יותר את חווית הביקור בו.

הנהירה אל הכותל המערבי המשיכה גם בימים שלאחר חג השבועות. על פי הערכות שונות פקדו את הכותל בימים אלו עשרות אלפי מבקרים מדי יום. בשבועיים הראשונים שלאחר המלחמה הסתכם מספר המבקרים בכותל המערבי בלמעלה מ – 400,000 איש, וגם ביולי ובאוגוסט המשיכו מאות אלפים נוספים לזרום אליו, עד כדי מספר משוער של 2,500,000 איש.

הראשוניות של הפולחן המחודש במקום והיעדר סדרים ברורים של תפילה יצרו בעיות מורכבות והניבו כבר בשלב מוקדם זה הצעות, לעתים מוזרות ויוצאות דופן, לעיצוב פיזי מחודש של רחבת הכותל המערבי ולקביעת סדרים חדשים במקום. הקהל המעורב, בתוכו גם חילונים רבים שהביקור במקומות קדושים לא היה חלק משגרת יומם קודם למלחמה, לא היה בקי בכללי ההתנהגות בכותל המערבי ובשאר המקומות הקדושים, והמבקרים הפגינו לעתים זלזול שפגע בצביון הדתי של מקומות אלו. משרד ההסברה נאלץ לפרסם שורה של מודעות שהנחו את הציבור לגבי כללי ההתנהגות במקומות הקדושים בכלל ובכותל המערבי בפרט, ואף הועלתה הצעה לסגור את הכותל המערבי לביקורים בשבתות ובחגים כדי למנוע את חילול קדושתם.

ברחבת הכותל התגבשו בימים הראשונים שלאחר המלחמה מנהגים חדשים ומחודשים. רבים מעולי הרגל תחבו פתקים אל בין אבני הכותל וערכו במקום סעודות הודיה, אחרים הדליקו נרות בסמוך לו והציבו אותם בין סדקי האבנים, וכך הצטברו לכלוך ופיח שחייבו ניקוי חוזר ונשנה של האבנים. אחדים מעולי הרגל אף חקקו את שמותיהם על האבנים הגדולות.

היעדר צל, מתקני שירותים ומקומות מנוחה הרחיקו חלק מן הקהל הרב שביקש לפקוד את הכותל המערבי ועירוב הקודש בחול יצר מציאות יוצאת דופן שעוררה ביקורת רבה. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ ביקר את הפיתוח של המקומות הקדושים ואת הפולחן בהם כבר לפני מלחמת ששת הימים, אך לאחר המלחמה, בעקבות התגברות העניין הציבורי בהם, הוא קרא ‘להיפטר מן המקומות הקדושים כולל הכותל המערבי’. ‘הכותל המערבי’, נכתב בסרקזם ‘נהפך למגרש עם קיר. “פיאצה דל פופולו” ענקי מנוקד מחסומי משטרה, בקתות עץ זמניות, קופות צדקה, יריעות ניילון שחורות ומכוניותיהם החונות של הפרוטקציונרים בעלי הרישיונות המיוחדים’.

העברת הכותל לסמכותו של משרד הדתות נעשתה לאחר שהתקבל בכנסת חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ”ז (1967) בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. אמנם מטרתו העיקרית של חוק זה הייתה שמירת המקומות הקדושים הנוצריים והמוסלמיים שכבשה ישראל בשטחי יהודה ושומרון מפני פגיעה, אך הוא חל גם על המקומות הקדושים היהודיים. חוק המקומות הקדושים שנחקק לאחר המלחמה אפשר למדינת ישראל לבטל את הקיפוח ההיסטורי של היהודים במקומות הקדושים המשותפים להם ולמוסלמים, והייתה לו כמובן השפעה על הכותל המערבי אך לא רק עליו. מדינת ישראל טענה שהיהודים הופלו לרעה בכותל המערבי בתקופה שלפני קום המדינה, ולכן לא נשמר הסטטוס קוו בו לאחר מלחמת ששת הימים. חוק המקומות הקדושים הטיל על הרבנים הראשיים, כראשי הדת היהודית במדינת ישראל, לקבוע מעתה ואילך את נוהגי הכותל ואת סדריו. הרבנות הראשית מינתה אפוא מיד בסיום המלחמה ועדה, והיא הופקדה על קבלת החלטות הלכתיות ומעשיות ביחס לכותל המערבי. מאוחר יותר, בטקס שנערך ברחבת הכותל המערבי, הועברה האחריות למקום מידיו של הרב גורן, נציג צה”ל, לידי וורהפטיג, שר הדתות.

הפעולות שמשרד הדתות מיהר לנקוט ברחבת הכותל המערבי עוררו סערה ומחאה. במיוחד נחלקו הדעות על מחיצה ההפרדה שהוצבה בין אזור תפילת גברים לבין אזור תפילת נשים ובאמצעותה הוקצה לגברים שטח גדול פי ארבעה מזה שהוקצה לנשים. קודם לכן, בשלהי התקופה העותמאנית ובתקופת המנדט, נעשו ניסיונות הפרדה בין המינים ברחבת הכותל, אך הם כשלו, וגם במקומות קדושים אחרים בארץ מקום המדינה ועד 1967 לא הייתה ההפרדה מקובלת. בעיקר רבתה ההתמרמרות על שהכותל המערבי הפך ל’בית כנסת’: ‘ומי קבע שלכותל המערבי אופי דתי בלבד? האין הוא שריד היסטורי לאומי? […] לחוגים רחבים בעם כיום מחיצה בין גברים לנשים איננה מקובלת ובלתי נסבלת’.

לסיכום, למלחמת ששת הימים היו השפעות מרחיקות לכת על הפוליטיקה, על החברה, על הכלכלה ועל ההתיישבות במדינת ישראל. הטלטלה העצומה שעבר האזור הביאה לשינויים רבים במרקם החיים הקיים וליצירתה של מפה פוליטית ויישובית חדשה. המציאות שנקבעה במקום בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים המשיכה להשפיע על מעמד הכותל המערבי גם בשנים הבאות. בשנים שבהן הייתה ירושלים מחולקת נאלצו המאמינים להסתפק בתחליפים, שהיו מעטים ובעלי חשיבות משנית, דוגמת קבר דוד או מערת קברי הסנהדרין. מלחמת ששת הימים הביאה להרחבה ניכרת של המרחב המקודש וליצירת מערך מגוון של אתרי עלייה לרגל. במפת המקומות הקדושים שנוצרה בחלקה המזרחי של ירושלים היו מקומות קדושים מרכזיים, חשובים וממוסדים ובראשם הכותל המערבי, אך לצדם היו גם מקומות קדושים בעלי מעמד משני, כמו קבר שמעון הצדיק, מערת קברי הנביאים בהר הזיתים, מעיין הגיחון ובית כנסת הרמב”ן שאל כולם הגיעו עתה עולי רגל רבים.

המאמר מתבסס על ספרו החדש של ד”ר דורון בר “לקדש ארץ” שיצא לאור בהוצאת יד יצחק בן צבי.

פרופ' דורון בר הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, מרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל וגיאוגרף היסטורי. לפרופ' בר תואר דוקטור בגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הפוסט־דוקטורט השלים באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. פרופ' בר החל את דרכו במכון שכטר בשנת 2000 בתפקיד מרצה ללימודי ארץ ישראל. בשנת 2009 מונה למרצה בכיר, בשנת 2012 נבחר לדיקן המכון, בשנת 2015 מונה לפרופ' חבר ולאחר מכן נבחר לעמוד בראש המכון.

מחקריו של פרופ' בר בוחנים את ההיסטוריה של הנוף הארץ ישראלי מנקודת מבט עכשווית ודידקטית. לאחרונה הוא מתמקד בהתפתחותם של המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בישראל. הוא כתב וערך חמישה ספרים ועשרות מאמרים בתחום התמחותו, בהם מחקרים על הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, על יד ושם ועל הר הרצל. ספרו "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל 1967-1904" יצא לאור בקיץ 2015 בהוצאת מאגנס.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן