הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

הדמוגרפיה העתידית של ישראל על כף המאזניים: כיתתיות שבטית או מרכז יהודי ציוני חזק

איתן קופר

19 ביולי 2016

בסקר האחרון של מכון פיו (Pew) על ישראל, אשר נערך מסתיו 2014 עד אביב 2015, נבחנו זהויותיהם של הישראלים. הסקר היה רחב היקף – יותר מכל סקר אחר שקדם לו מן הסוג הזה. למעלה מ-5,500 ישראלים רואיינו פנים אל פנים, מתוכם כ-3,800 יהודים וכ-1,700 לא יהודים (מוסלמים, נוצרים, דרוזים ואחרים). היהודים מהווים כ 80% מכלל אזרחי ישראל, והאזרחים הערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) כ 20%.

קודם לכל, החדשות הטובות היו באמת טובות. בקרב הישראלים היהודים, התמיכה בישראל כמדינה יהודית הייתה נחרצת וחד משמעית. כאשר נשאלו האם הם תומכים בזכות העלייה לכל היהודים? 98% מתוכם ענו בחיוב. באשר לשאלה האם הם סבורים שקיומה של מדינת ישראל חיוני להישרדותו של העם היהודי, 91% ענו בחיוב, כאשר באופן מפתיע, 65% מתוכם היו אנשים שהגדירו עצמם חרדים, מגזר הידוע באופיו ההיסטורי כאנטי ציוני, ולכל היותר כבעל יחס דו-ערכי כלפי המדינה. מבין שאר היהודים שהשתתפו בסקר, 96% תמכו באמירה הזו.

יהודים ישראלים לא רק מאמינים בהנחות היסוד של הציונות, אלא הם גם רואים בעצמם כתוצר שלה, כאשר 93% ענו שהם גאים להיות יהודים. הגאווה בזהות הדתית האישית אינה ייחודית לאזרחי ישראל היהודים. בקרב המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, כולם ענו באופן דומה לגבי זהויותיהם.

בקצרה, כמעט כל היהודים הישראלים רואים בישראל כמדינה יהודית, כמקום מפלט ליהודים וכמרכז לעם היהודי. לאחר כמעט כ-70 שנות עצמאות, אחת מהנחות היסוד של הציונות מתבססת כאמונה המרכזית של יהודים ישראלים, והיא שהזהות היהודית בישראל מובטחת וגאה.

ועם זאת, למרות כל ההצלחות והאופטימיות המוקרנות מתוך התוצאות הללו, הסקר של “פיו” מעורר דאגה בדרכים אחרות, משום שהוא חושף סתירות וניגודים המהווים חלק מן החיים בישראל, ומאתגר אותנו לפעול במטרה לבסס ולבנות על סמך הישגינו.

הדמוגרפיה של ישראל נוטה למגזריות על חשבון גיבוש וחיזוק מרכז יהודי-ציוני חזק. לכל מגזר יש מאפיינים תרבותיים ואמונות בסיסיות. נוסף על השסעים התרבותיים בין האזרחים היהודים לבין הערביים, הקיטוב בקרב יהודים-ישראלים המבוסס על זהות דתית מדהים. הזהויות ה”חרדית”, “דתית” ו”חילונית” משקפות הרבה יותר מאשר השתייכות דתית או אמונות. הן מושתתות על נורמות קהילתיות עמוקות שיש חפיפה מועטה מאד ביניהן. אנשי מדע המדינה משתמשים במונח “הסדרי” (consociational) בכדי לתאר חברות שבהן הכוח מתחלק בין מגדרים תרבותיים/דתיים, ושלכל אחד מהם יש זכויות משותפות. לבנון מהווה דוגמה אחת לדמוקרטיה הסדרית, וכך גם בלגיה. ישראל איננה דמוקרטיה הסדרית, אבל סקר “פיו” מראה שלחברה הישראלית יש רבים ממאפייניה, ויתכן שהיא מתפתחת למדינה שכזאת.

בסקר “פיו” ישנה תוצאה אחת המדגימה זאת והיא שבקרב ישראלים יהודים, אמונות ומנהגים הם חוצי-דורות בכל אחד מהמגזרים. בני 29-18 מאמינים ועושים את מה שבני 64-55 מאמינים ועושים, כמעט באותו שיעור אחוזים. עבור מי שמאמין שהמטרה הראשונית של החינוך היא להנחיל את התרבות והאמונה לדורות הבאים, הרי שהחיים המגזריים בישראל נחלו הישג מהדהד למדי, והדבר נכון במיוחד הן בקרב החרדים הן בקרב החילונים.

ועם זאת, מחיר החיים המגזריים בישראל משתקף גם הוא בסקר “פיו”. דעות קדומות, פחדים וחששות שולטים ביחסים בין הקבוצות השונות. הרוב המכריע של היהודים השיב שמנהיגי הערבים בישראל אינם רוצים שלום. הרוב המכריע של הערבים השיב באותה צורה לגבי המנהיגים היהודים. העובדה שכמעט מחצית מן היהודים הישראלים רוצים לגרש או לעשות טרנספר לאוכלוסייה הערבית ניזונה מהסכסוך הלאומי והטרור האסלאמי, אבל ללא ספק מושפעת ומוקצנת ע”י חיים נפרדים ללא אפשרויות רבות להכיר זה את זה. בדרכים רבות, יהודים חילונים וחרדים לא פחות מנותקים זה מזה מאשר היהודים והערבים. הרוב המכריע של משיבים חרדים וחילונים אמרו שירגישו מאד לא בנוח אם ילדיהם יינשאו למישהו מן הקבוצה האחרת, ויהודים חילונים ירגישו יותר בנוח אם ילדיהם יינשאו לנוצרי מאשר ליהודי-חרדי. הפלורליזם הדתי ניזוק: רוב היהודים, כולל רבע מן המגזר החילוני, עדיין סבור שהיהדות הרפורמית או היהדות הקונסרבטיבית אינן לגיטימיות, ולכן מתנגד לאפשר לרבנים שלהן לערוך טכסי נישואין.

לשכת נשיא המדינה פרסמה לאחרונה מאמר על שילוב ובו הגדירה ארבעה מגזרים מתפתחים בחברה הישראלית סביב מערכת החינוך: ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי וערבי. בציינו מגמות דמוגרפיות המראות כי מחצית מתלמידי כיתה א’ יהיו בקרוב חרדים או ערבים, המאמר קובע שבעתיד תוגדר הזהות הישראלית בנקודת המפגש שבין המגזרים האלה.

עם כל הכבוד לנשיא ריבלין, הגישה הזו לעתיד שלנו אינה מספקת תשובה לאתגר שבטיפוח מרכז ציוני-ישראלי חזק ובריא. אני פלורליסט. אני מתנגד לאפליה נגד מיעוטים ותומך בגיוון, אך המרחב הציבורי במדינה אינו יכול להוות רק מקום מפגש הסדרי לכמה “שבטים” החולקים את אותו מרחב גיאוגרפי, ללא מכנה משותף ערכי ותרבותי ביניהם. הגנה על עצמנו במזרח התיכון המסוכן לצד קיום חזון המדינה כמרכז לעם היהודי אינן משימות שניתנות להובלה בידי מספר מגזרים, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר.

במדינות מערביות, מערכת החינוך הציבורית אמורה לשבור המחיצות ולהכין את התלמידים לחיי האזרחות בחברה פתוחה. במקום זה, מערכות מגזריות בישראל מחזקות את המחלוקות התרבותיות והדתיות. אין זה מקרה ש-29% מן היהודים הישראלים שהשיבו שהם “מסורתיים” נמנו בתוך הקבוצה היחידה שגם השיבה שיש לה קשרים חברתיים משמעותיים עם הקבוצות האחרות. הסיבה לכך? ליהודים המזדהים כמסורתיים אין מפלגות פוליטיות משלהם ואין מערכת חינוך שממומנת על ידי הממשלה ומוסדות תרבות המאפיינים את הקבוצות האחרות.

שלא כמו החילונים, הדתיים והחרדים, למסורתיים אין אף אחד מן המאפיינים של מגזר. ישנם הנוסעים בשבת וישנם שאינם נוסעים. חלקם שולחים את ילדיהם לבתי ספר חילוניים ווחלקם למוסדות דתיים. הם בעלי רקע ספרדי ואשכנזי. הם מייצגים קשת של דעות פוליטיות. יתר על כן, אם בודקים את דפוסי ההתנהגות ולא את הזהות הדתית העצמית, יהודים רבים שהזדהו בסקר של “פיו” כ”חילונים”, מתאימים מאד גם לקבוצות מסורתיות (לדוגמה: שליש מן היהודים החילונים מחזיקים מטבח כשר בביתם, חצי מהם מדליק נרות בערב שבת). יהודים אלו נמצאים בקטגוריה שונה מאשר יהודים חילונים אידיאולוגית, וככל הנראה הם כוללים בתוכם גם רבים מן הישראלים המעורבים במידה זו אחרת בהתחדשות יהודית. סקרים נוספים הראו שיהודים חילונים רבים רוצים ללמוד יותר על מורשתם ומבקשים להעניק לילדיהם חינוך יהודי, כך שגם הם אינם מתאימים לגמרי לקטגוריה הקלאסית של “חילונים” הסולדים מן היהדות.

ובכן, מה ש”פיו” וסקרים אחרים מגלים הוא שכמחצית מן האוכלוסייה היהודית בישראל איננה מתאימה בדיוק לקטגוריה דתית, איננה שולטת במערכת חינוך מגזרית משלה, איננה מצביעה למפלגה פוליטית שסביבה מתנהל מגזר, ואפילו איננה מבקשת לזהות את עצמה כמגזר. אבל יש להכיר בה ולחזק אותה כקבוצה חיונית, כרכיב מרכזי המשמר את האופי הדמוקרטי והיהודי-ציוני של מדינת ישראל, כקבוצה המסוגלת לנהל דו-שיח עם כל המגזרים ומלכדת יחדיו את הדמוקרטיה הישראלית. לחברי הקבוצה הזו אין מפלגה פוליטית או מערכת חינוך לשרת את צרכיה, והמפלגות החילוניות בעיקרן שעבורן הם מצביעים מקבלות אותם כמובן מאליו. מה אנו יכולים לעשות כדי לחזק את המרכז הלא-חילוני?

זו הסיבה שבגינה אני מאמין בלהט במה שאנו עושים במכון שכטר, ולכן במישור האישי אשתי ואני שלחנו את ארבעת ילדינו לבתי הספר של תל”י ועודדנו אותם להצטרף לתנועת הנוער “נוע”ם”. ילדיי משתייכים למרכז היהודי-ציוני שחייבים לחזק אותו מבחינה חינוכית, על מנת שיוכלו להוביל את ישראל בעתיד. הם יצטרכו להיות מסוגלים לתקשר רגשית ואינטלקטואלית עם מורשתם היהודית ועם יהודים מסביב לעולם, ובאותה מידה לקבל את האחר ולכבד דרכי חיים אחרות, יהודיות ולא יהודיות. ממשלות בישראל שילמו מס שפתיים קלוש לטיפול בצרכים הברורים האלה והזניחו את אחריותן, כל זאת כדי לשחד את שותפותיהן בקואליציות שהאינטרס העיקרי שלהן היה לתמוך באינטרסים המגזריים הצרים שלהן. על הארגונים הלא-ממשלתיים כמו שכטר ותל”י מוטל לעשות את המלאכה. נמשיך לספק את התשתית החינוכית שמטפחת ומיידעת את הזהות היהודית, ומכינה את ילדינו לאזרחות פעילה בדמוקרטיה הישראלית החסונה.

איתן קופר הוא סגן הנשיא במכון שכטר למדעי היהדות. בשנת 2000 איתן הצטרף לצוות של קרן תל"י במכון שכטר, ומזה למעלה מ-30 שנה, איתן מעורב בחינוך היהודי-ציוני כמחנך, מורה דרך וחבר הנהלה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן
מעבר לסרגל הכלים