הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם מותר לנשים לשמש בתור שוחטות?

שנה ד’ מספר 1

כסלו תשע”ח

שאלה: האם מותר לנשים לשמש בתור שוחטות?

תשובה: אנו נציג את דעות המתירים, המגבילים, והאוסרים ואז נסכם את העניין ונפסוק הלכה.

א) מותר לנשים לשחוט

משנה

  1. משנה חוליו א:א, דף ב’ ע”א: “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה,חוץ מחרש, שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן”.
  2. משנה זבחים ג:א, דף ל”א ע”ב: “…שהשחיטה כשרהבזריםובנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקדשי קדשים…” והתלמוד שם מדגיש (ל”ב ע”א( שהיתר זה הוא לכתחילה.
  3. משנה נדה ח’:ב’, דף נ”ח ע”ב: “ותולה [האשה את כתם הדם שמצאה] בכל דבר שהיא יכולה לתלות:שחטה בהמה, חיה ועוף… (וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך יורה דעה ק”צ:י”ח). משנה זאת משיחה לפי תומה שנשים שחטו בהמה, חיה, ועוףלמעשה.

גאונים

רב סעדיה גאון (942-882) בפירושו לתורה התנגד לדעתו של ענן בן דוד מייסד הקראים שפסל שחיטה על ידי נשים (ראו את מאמרו של פרופ’ משה צוקר, וכפי שהדגיש הרב קאפח בהליכות תימן).

איטליה

רבינו שבתאי (סוף המאה העשירית) בחיבור קדום שפורסם על ידי שמחה אסף (מצוטט אצל צוריאלי, עמ’ 169): הוא התנגד לדעה המחמירה של אלדד הדני שנביא להלן וכתב בין השאר: “אלא אפילו עבד ואשה שחיטתן כשרה, ששנינו במשנתנו [בזבחים הנ”ל] שהשחיטה כשרה בנשים, בעבדים ובטמאים…”.

פרובאנס

  1. ר’ אברהם בן יצחק אב בית דין (נפטר 1159), ספר האשכול, מהד’ אלבק, הלכות חולין, חלק ב’, עמ’ 105 (והשוו מהד’ אויערבך, חלק ג’, הלכות שחיטת חולין, פרק ב’, עמ’ 4): “ושחיטה כשרה בנשים, ועבדים שהוטבלו לשם עבדות שחייבין במצוות כנשים, ואפילו בקדשים וכל שכן בחולין”.
  2. ר יצחק בן אבא מארי (נפטר 1190), העיטור, הלכות שחיטה, שער שני, מהד’ ווילנא, חלק ב’, כ”א ע”א: “ונשים ועבדים שיודעין הלכות שחיטה שוחטין לכתחילה”.
  3. ספר כל בו (סביב שנת 1300), מהד’ אברהם דוד, חלק ו’, טור ת”ס: “ואפילו נשים ועבדים וקטנים מומחין שוחטין לכתחילה”.
  4. ר’ אהרן הכהן מלוניל (סביב שנת 1300) בספר ארחות חיים הדומה לספר כל בו, חלק ב’, מהד’ שלזינגר, ברלין, תרנ”ט, עמ’ 389: “ואפילו נשים ועבדים אם הם מומחין שוחטין לכתחילה”.

צרפת ואשכנז

1א. תוספות לחולין ב’ ע”א, ד”ה הכל שוחטין: “כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה… אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחילה אפילו במוקדשין…”.

1ב. תוספות לזבחים ל”א ע”ב, ד”ה שהשחיטה: “בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפילו לכתחילה… מיכן תשובה למה שכתבו בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה… ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר אותו החכם שכתב הלכות ארץ ישראל”.

1ג. תוספות לפסחים ד’ ע”ב, ד”ה הימנוהו: “דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור”.

1ד. תוספות לעירובין נ”ט ע”א, ד”ה ותחומין דרבנן: “ואע”ג דמעשה [=דמעשין] בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה…”.

1ה. תוספות לקידושין ל”ו ע”א, ד”ה הקבלות והזאות.

1ו. תוספות לקידושין ע”ו ע”ב, ד”ה אין בודקין (וראו דיון על דיבור זה בט”ז ליורה דעה א’, ס”ק א’ ובפחד יצחק, חלק ח’, דף קמ”ג ע”א).

  1. הגהה על הלכות שחיטה של ר’ יהודה החסיד (נפטר 1217) בתוך ספר חוט המשולש בעריכת ר’ זאב ביעדנאוויץ, חלק א’, ניו יורק, ת”ש = מאה שערים, ירושלים, תשל”ד, עמ’ 21: “מנין לנו שהאשה ראויה לשחוט? דכתיב (שמואל א’, ח’:י”ג) “ואת בנותיכם יקח [המלך] לרקחותולטבחותולאופות”, ועוד כתיב (שם, כ”ח:כ”ד) “ולאשה עגל מרבק בבית ותמהר ותזבחהו.” קשה לדעת מי כתב את ההגהה הזאת ומתי. בכל אופן, המגיה הזה הבין שהפסוק הראשון אומר שהמלך יקח את הנשים לטבחות = לשוחטות, ואילו הפסוק השני מספר שבעלת האוב בעין דור לקחה עגל מרבק ושחטה אותו והאכילה את שאול המלך. בדרך כלל, אין לומדים הלכה ישירות מפסוקים מן הנביאים, אבל הפסוקים האלה מסכימים כנראה עם עמדת המשניות הנ”ל.
  2. ר’ משה מקוצי (נפטר 1236) ספר מצוות גדול, מצוות עשה, סוף סימן ס”ג, הלכות שחיטה, מהד’ ויניציאה, דף קמ”א ע”ב. בדומה לתוספות הנ”ל, הוא מצטט מהלכות ארץ ישראל “דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות (ראו על כך להלן), ואין התלמוד שלנו סובר כן… אלא ודאי נשים שוחטות לכתחילה…”.
  3. ר’ יצחק בן משה מווינה (נפטר 1250) אור זרוע, הלכות כיסוי הדם, סימן שפ”ז, מהד’ זיטאמיר, חלק א’, דף נ”ד ע”ג = מהד’ מכון ירושלים, חלק א’, עמ’ שכ”ב. בדומה לתוספות, הוא מצטט מהלכות ארץ ישראל “דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות”, אבל שנינו במפורש בזבחים הנ”ל שהשחיטה כשירה בנשים “ותו [=ושוב] נראה בעיני דאפילו החכם לא כתב אלא חומרא בעלמא”.
  4. ר’ יצחק מקורבייל (נפטר 1280), ספר מצוות קטן, סימן קצ”ז: “אך נשים שוחטות אם יודעות הלכות שחיטה”. וכך גרסו הסמ”ק מצוריך, חלק שני, ירושלים, תשל”ז, סימן קצ”ה, עמ’ רכ”ב: “אך נשים שוחטות אם יודעות הלכות שחיטה” ור’ חיים בנבנישתי (נפטר 1673) בכנסת הגדולה ליורה דעה א’, הגהות בית יוסף, אות ד’.

ברם, יש נוסח אחר של דברי הסמ”ק עם תוספת של מילה אחת:

“שהנשים שוחטות לעצמן אם יודעות הלכות שחיטה”.

נוסח שני זה הוא עתיק. הוא מובא בספר כל בו הנ”ל סביב שנת 1300 (ומשם בבית יוסף ליורה דעה א’); ובחיבור הדומה ארחות חיים של ר’ אהרן הכהן מלוניל הנ”ל סביב שנת 1300 (בציטוט חלקי); ובספר האגודה של ר’ אלכסנדר זוסלין הכהן (נפטר 1349), ריש מסכת חולין, מהד’ בריזל, חלק ח’, עמ’ ק’; ובספר האגור של ר’ יעקב ברוך לנדא (בשנת 1480), מהד’ הרשלר, עמ’ קע”א שנביא גם להלן; ור’ יואל סירקיש (נפטר 1640) טוען בב”ח לטור יורה דעה סימן א’ שזהו הנוסח בספרי סמ”ק “הישנים המובהקים”.

ספר הכל בו הסיק מנוסח זה: “משמע שאין שוחטות לאחרים”. ברם, כפי שהדגיש ר’ יוסף קארו בבית יוסף לטור יורה דעה סימן א’, ד”ה ואני אומר: “ודבר תימה הוא, מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים, דכמו כן, הכשר צריך לזה כמו לזה!” הוא מתרץ: “ומה שכתב רבי יצחק ‘לעצמן’ היינו לומר שהן לבדן שוחטות ואין צריך שיעמוד אחר על גבן”. כלומר,לעצמן = בעצמן בלי פיקוח. פירוש זה נראה סביר לאור כל המקורות הנ”ל כי קשה להאמין שהסמ”ק המציא חומרא כזאת על דעת עצמו.

יתר על כן, פירושו של ר’ יוסף קארו מוכח מדברי הרשב”א שנביא להלן שנכתבו כמה שנים ספורות לאחר הסמ”ק: “ואשה ועבד בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחילה בפני עצמןכאנשים”. וכן מ”קבלה” שניתנה לאשה במנטובה בשנת 1581 שנביא להלן בסעיף ב’: “הנני מרשה אותה לשחוט בינה לבין עצמה, ותהיה שחיטתה מותרת לכל ישראל”. (וראו עוד ניסוחים כאלה בסעיף ב’.)

אם כן, על פי שני הנוסחים, הסמ”ק פוסק שנשים שוחטות בעצמן בלי שום הגבלה אם יודעות הלכות שחיטה.

  1. מהר”ם מרוטנברג (נפטר 1293), שו”ת, דפוס פראג, מהד’ בלאך, בודפשט, תרנ”ה, סימן קצ”ג: “ועל שחיטת נשים אם יכולות, כבר משמע בזבחים (ל”א ע”ב) שהשחיטה כשרה בנשים ואפילו לכתחילה כדמשמע התם. ומה שמביאין מהלכות ארץ ישראל, הרוצים לחדש ו’השמחים ללא דבר’ (עמוס ו’:י”ג) כתבוהו”.
  2. רבינו פרץ מקורבייל (נפטר 1298), המצוטט על ידי ארחות חיים הנ”ל: “והר”ף ז”ל כתב שהשחיטה כשרה בנשים כבאנשים וכן בבדיקת הסימנין והביא הרבה ראיות לדבריו”. (ויש ציטוט דומה בכל בו הנ”ל.)
  3. הרא”ש (אשכנז וטולידו, נפטר 1327), לחולין פרק א’, אות א’ דומה לתוספות בחולין ובזבחים.
  4. המרדכי (אשכנז, נפטר 1298), בריש חולין מצטט מאלדד הדני (ראו להלן) שאוסר על נשים לשחוט ומסיים: “וחומרא בעלמא הוא כל אלה הדברים ולא נהיגינן כוותיה”.

ספרד

  1. רמב”ם (מצרים, נפטר 1204), הלכות שחיטה ד’:ד’ “ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין, הרי אלו שוחטין לכתחילה”.
  2. ר’ אהרן הלוי מברצלונה (ספרד, נפטר 1303), בחידושיו לחולין, ירושלים, תשל”ה, עמ’ ד’ כותב: “הכל שוחטין, ואפילו נשים…”.
  3. רשב”א (ברצלונה, נפטר 1310), תורת הבית הארוך, בית א’, שער א’, מהד’ יוזעפאף, ז’ ע”א-ע”ב: “ואשה ועבד בודקין סכיןלעצמןושוחטין לכתחילה בפני עצמן כאנשים. ובכלל ‘הכל שוחטין’ דמתניתין איתנהו [=של משנתינו ישנם] אפילו בשאין אחרים רואין אותן, מדקתני ‘חוץ מחרש שוטה וקטן’ ולא תני ‘נשים ועבדים’ בהדייהו [=עמם]…”.
  4. ר’ יעקב בן אשר (טולידו, נפטר 1340), טור יורה דעה סימן א’: “הכל שוחטין לכתחילה, נשים ועבדים משוחררים” וכו’.
  5. רבינו ירוחם (טולידו, נפטר 1350), תולדות אדם וחוה, נתיב ט”ו, מהד’ ויניציאה 1553, דף קט”ו ע”ד: נשים שוחטות לכתחילה על סמך בעלי התוספות “וכן הסכימו כל הפוסקים” וכן כתב הרמב”ם וכן מוכח מזבחים. והוא דוחה את שיטת הלכות ארץ ישראל: “ותלמוד שלנו עיקר שחלק עליו שוודאי שוחטות לכתחילה כמו שכתבתי”.
  6. הר”ן (רבינו נסים גירונדי, ספרד, נפטר 1380) על הרי”ף לחולין פרק א’, דף א’ ע”א, ד”ה וכולן גם התיר לכתחילה (ראו ציטוט להלן).

ספרד וארץ ישראל

ר’ אשתורי הפרחי (נפטר 1357), כפתור ופרח, פרק כ”ה, מהדורת לונץ, עמ’ תע”ו, תע”ח = מהד’ ירושלים, תשנ”ח, כרך ב’, עמ’ ש”כ-שכ”א. הוא מצטט את העיטור: מכיוון ששחיטה כשרה בנשים, כך הן נאמנות גם על ניקור בשר וחלב. ובהמשך הוא כותב: “נשים כשרות לשחוט לכתחילה, וכן נמי כתב הר”מ [=רמב”ם הנ”ל], ‘ואם הנשים הן מומחות שוחטות לכתחילה’. ונשים שבארצות אלדד הדני היה ליבן חלוש יותר מדאי ועשויות להתעלף, ונשים שבארצותינו חיות הנה.” כלומר, גם הוא הכיר את הגישה המחמירה של אלדד הדני שנראה להלן, אבל במקום לדחות אותה על הסף הוא מתרץ שיש הבדל בין הנשים במקומות שונים.

המאה ה-16

  1. ר’ עזריאל דיאנה (סביונטה, נפטר 1536), שו”ת, סימן קל”ז כנראה הקל (סיכום אצל אדלמן, 1991, עמ’ 34-33; טרם ראיתי את הספר).
  2. ר’ יוסף קארו (צפת, נפטר 1575), בבית יוסף; וכך הוא כתב בשלחן ערוך יורה דעה א’:א’ “הכל שוחטין לכתחילה אפילו נשים”.

ב) עדויות ומסמכים על נשים ששימשו כשוחטות, בסדר כרונולוגי

מעבר להלכות הנ”ל במשנה ובספרות הפוסקים, יש עדויות ומסמכים רבים המעידים שנשים אכן שימשו כשוחטות למעשה:

צרפת

המאה ה-12 – “אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא, דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור” (תוספות לפסחים ד’ ע”ב, ד”ה הימנוהו). ויש משפט דומה בתוספות לעירובין נ”ט ע”א, ד”ה ותחומין: “ואע”ג דמעשה בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה…”.

ספרד

לפני 1380 — “אבל בשאר מילי מהימני אפילו מדאורייתא, ומעשים בכל יום שסומכין עליהן במליחה ובניקור הבשר אע”פ שיש בו טורח מרובה, מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין” (הר”ן על הרי”ף לחולין א’ ע”א, ד”ה וכולן).

גם נשים אנוסות בספרד שחטו בהמות וניסו לנהוג על פי הלכה, כולל בדיקת הסכין וכיסוי הדם ואף עסקו בניקור (ראו בספרה של לוין-מלמד, עמ’ 86-84).

איטליה

1435 – בכתב יד מאויר של הטור שנכתב במנטובה בשנת 1435 (כ”י וטיקן קודקס רוסיאנה 555, דף 127ב) יש איור מפורט של שחיטה מעל סימן א’, כמה שורות מעל המשפט “הכל שוחטין לכתחילה נשים ועבדים משוחררי’ וכל אדם”. כפי שניתן לראות באיור המוצג כאן, השוחט בצד שמאל קדימה שוחט בהמה; השוחט בצד ימין בודק את הריאות של בהמה; ובאמצע שני גברים שוחטים עופות. בצד שמאל מאחורה עומדת אשה בפתח הדלת ומתבוננת היטב בכל הנעשה. לפי המבנה של החדר והתמונה היא לא נראית כלקוחה שבאה לקנות בשר. החוקרים מצגר ושלום צבר הציעו שלאור העובדה שהיו הרבה שוחטות בעיר מנטובה (ראו להלן) יתכן שגם האשה בתמונה הייתה קשורה איכשהו לתהליך השחיטה.(1) אני רק אוסיף שלאור ההתבוננות שלה בנעשה, יכול להיות שהיא עמדה שם על מנת ללמוד שחיטה הלכה למעשה.

1439 – אריאל טואף מצטט מתקנות שחיטה שפורסמו על ידי מושלי פרוגיה בשנת 1439 כדלהלן: “אף יהודי או יהודייה המתגורר בעיר פרוגיה לא ישחט שום בהמה בדרך כלשהי… מחוץ לבתי המטבחיים הנ”ל של היהודים”. הפשט של קטע זה הוא שגם נשים יהודיות עסקו בשחיטה.

1556 – שתי “רשויות” של הרב יצחק בן עמנואל מלאטיש, אחת לבחורה ואחת לאשה נשואה. בראשונה נאמר: “ומתיר לכל בן ישראל לאכול משחיטתה” בתנאי שהיא תשחט פעמיים-שלוש לפני מומחה לראות אם תתעלף ושתחזור על קונטרס ההלכות שהיא למדה אצלו במשך שנה תמימה (בשו”ת שלו, מהד’ פרידלנדר, וינה 1860, סימן קל”ט, עמ’ 140-139; צילום אצל אשכנזי, דור דור ומנהגיו, עמ’ 256-255).

1576 — “ראיתי רשות על קלף משנת של”ו (1576) לרב ק”ק מנטובה הרב אברהם שמשון באזילה לבחורה אחת” (עדותו של החיד”א, ר חיים יוסף דוד אזולאי, נפטר 1806, שיורי ברכה ליורה דעה א’, אות א’).

1581 — “קבלה” לשחיטה של “מרת מלכה אשת הקצין כמ”ר חנניה מבינונא”, מנטובה, שמ”א. הרב הבוחן היה ר’ שלמה בכמ”ר שמשון באזילה, וכתב עליה: “הנני מרשה אותה לשחוט בינה לבין עצמה, ותהיה שחיטתה מותרת לכל ישראל” (זה פורסם על ידי מורטרה בשנת 1886 ומשם נזכר אצל רות וסימונסון; לאחר מכן אותו דף התגלגל לספריית JTS בניו יורק וצוטט על ידי הברמן ומשם העתקתי).

1614 — כתב הרשאה לשחיטה לבתולה איסוטה (Isota) בת ר’ אלחנן יעל מפאנו מאת שוחט העיר מנטובה אלייא בן יהוסף מפורלי ואף שחטה בפניו עופות פעמים רבות, על כן קבלה “רשות מוחלט לשחוט בינה לבין עצמה כיתר הבקיאות בבני עמינו ויוכל כל אשר בשם ישראל יכונה לאכול משחיטתה” (בקיצור אצל מארכס; אסף; אשכנזי; וצוריאלי, עמ’ 172; וכל התעודה אצל דושצינסקי, עמ’ 105).

1624 — לאחר נישואיה קבלה איסוטה כתב הרשאה לניקור “להיות מנקרת אחוריים וכסלים… שהיא בקיאה במלאכת ניקור הבשר בכל דקדוקן… וכן הנני [מרשה] אותה לחלוטין שתנקרבפני עצמה בכל אוות נפשה הן כסלים הן ירכיים הן כליות…” מאת רפאל ווגירה מנקר הקהילה במנטובה עם הסכמה של בית הדין של מנטובה (כנ”ל).

לפני 1679 — “הרב פרי חדש העד העיד בנו שראה נשים שוחטות”. פרי חדש ליורה דעה נכתב על ידי ר’ חזקיה דה סילווה שחי בליוורנו ועלה ארצה בשנת 1679. יש להניח שהוא ראה נשים שוחטות בליוורנו. (מובא על ידי החיד”א, ברכי יוסף ליורה דעה א’, אות ד’).

1684 — הרשאה של הרב דוד ציטוני לבילא דונה גאליקי בעיר סיינה (תעודה א’ אצל צוריאלי, עמ’ 173).

לפני 1697 — “וכן כתב בספר גור אריה (של ר דוד גור אריה הלוי שחי במנטובה, בהגהותיו ליורה דעה א’, ס”ק ב’, מנטובה תפ”א-תפ”ג) בהגהותיו וזה לשונו: ‘ובגלילות אלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידן’… ” (מובא על ידי החיד”א, שם; שפרבר, חלק ד’, עמ’ י’-י”א; ופחד יצחק, חלק ח’, דף קמ”ב ע”ב).

לפני 1749 — עדותו של ר’ יצחק למפרונטי שחי בפיררה: “ואני הצעיר ראיתי כמה נשים שנטלו רשות לשחוט מרבנן קשישי ושחטו לכתחילה, ועדיין אחת מהן בחיים… והיא מרת סוסאנ”א אשתו השנית להחבר ר’ יהודה כהן פיראנו סופר ישיבת פירארה. ועתה אינה שוחטת כי הגיעה לשנות הזקנה וגם שיבה” (פחד יצחק, שם).

1870 — רשות של יונתן קאמיריני לאילוירא פינצי בעיר צינטו “לשחוט כל עוף טהור בין לה ובין לאנשי ביתה”. הוא כנראה אימץ את ההגבלה של “לעצמן” שראינו לעיל (תעודה מספר 2 אצל צוריאלי, עמ’ 173).

1909 — רשות של הרב גואידו סונינו באיטלקית לגב’ ג’ינה פאנו בעיר סורניה “לשחיטת עופות… לשימושה הפרטי ולמשפחתה” (תעודה מספר 3 אצל צוריאלי, עמ’ 174).

1931 — עדות של פרופ’ דסאו מפרוגיה על נשים דתיות מאד שמקבלות הרשאה לשחוט עופות לשימושן הפרטי (דושצינסקי, עמ’ 102).

1933 — רשות של הרב גוסטאוו קסטל בוליוניזי באיטלקית לגב’ אמיליה מורפורגו בעיר פאדובה לשחיטת עופות (תעודה מספר 4 אצל צוריאלי, עמ’ 174; יש צילום של התעודה במאמר של הדסה אסולין).

1938 — עדות של ד”ר קלמן פרידמן, לשעבר הרב של פלורנץ, שהכיר שתי נשים שהוכשרו לשחוט עופות לבני ביתן (ברמן המצוטט אצל צוריאלי, עמ’ 175).

אחרי שנת 1930 — עדות על שתי מורות ששחטו, אחת מפירנצה קבלה היתר מאת הרב פרופ’ הרטום, והשנייה מפירארא קבלה היתר מאת הרב מרגליות (צוריאלי, עמ’ 175).

בסביבות 1930 — הרשאה של הרב פרופ’ הרטום לגב’ סיניגליה; היא נפטרה בארץ והתעודה נמצאת אצל בנה יעקב ברמת גן (צוריאלי, שם).

1983 — עדות של פרופ’ אלכסנדר רופא על אשה זקנה בירושלים ששימשה כשוחטת באיטליה (גרובר).

1984 — עדות של פרופ’ ראובן בונפיל שיש עדיין נשים שוחטות באיטליה היום (בונפיל, 1984, עמ’ 73).

ארצות אחרות במאה העשרים

לפני 1939 — עדות של מיכאל בן-יצחק משדה אליהו על דודתו אימה ליפר מן הכפר רוזבק בגרמניה שקבלה היתר לשחוט בכפרה שמנה כעשרים משפחות יהודיות (צוריאלי, עמ’ 175).

לפני 1943 — עדות של הרב יוסף קאפח על אשה “שידעה דיני שחיטה ובדיקת הסכין על בורים והייתה שוחטת עופות” בעיר צנעא שבתימן (שילוב של שתי העדויות של הרב קאפח).

לפני 1949 — עדות של הרב שלום גמליאל על אשתו של הרב יחיא גיאת בתימן שהייתה שוחטת עופות כשבעלה היה עסוק בלימוד עם תלמידים (צוריאלי, עמ’ 175).

ג) מותר לנשים לשחוט עם הגבלות מסוימות

בתקופת האחרונים, יש רבנים שניסו להגביל את השחיטה של נשים:

  1. ר יעקב עמדן (נפטר 1776), שו”ת יעב”ץ, חלק ב’, סימן קנ”ז התיר שחיטה על ידי נשים עם תנאים רבים: לשחוט תרנגולת או שאר עוף לצרכה בלבד; אם גבר בדק את הסכין ונתן לה ועמד על גבה יכולה לשחוט גם לצורך אחרים, אבל אין ממנין אותה לשחוט לרבים כלל. כפי שראינו, כל התנאים האלה חסרים במשנה, בתלמוד ואצל כל הראשונים שהובאו לעיל.
  2. הרב יעקב קאפל דושצינסקי במאמרו/תשובתו באנגלית משנת 1936 (עמ’ 104) התיר לנשים לשחוט עופות בלבד ורק במקום מרוחק שאין שם שוחט. הוא הסתמך על בעלי התוספות ועל המנהג באיטליה.

ד) אסור לנשים לשחוט

  1. “הלכות ארץ ישראל”

משפט קצר מ”הלכות ארץ ישראל” הובא אצל הרבה מן הראשונים הנ”ל. רובם מצטטים: “דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות/קלה”.

(תוספות לחולין; תוספות לזבחים; אור זרוע; הרא”ש; רבינו ירוחם; הר”ן)

אבל הסמ”ג מצטט: “דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות”.

וארחות חיים מצטט: “שהנשים אינ[ן] שוחטות גזרה שמא יתעלפו”.

בכל אופן, כל הראשונים הנ”ל שציטטו את המשפט הזה דחו אותו על הסף (ראו ציטוטים לעיל בסעיף א’) מכיוון שהוא מנוגד להלכה הברורה הנ”ל במשנה ובתלמוד שנשים שוחטות לכתחילה.

  1. אלדד הדני

אלדד הדני הגיע לבבל, קרואן וספרד החל משנת 880 וטען שהוא מעשרת השבטים. חיבורו שזכה לתפוצה גדולה כולל הלכות שחיטה ששונות בסגנונן ובפסיקתן מן ההלכה הנורמטיבית בתלמוד הבבלי ובגאונים. הקטע שנצטט כעת האוסר שחיטה על ידי נשים מופיע בחיבורו (אפשטיין, “אלדד הדני”, עמ’ קל”ד, סעיף 30), אבל אני מעתיק את דבריו מן המרדכי לחולין (ריש פרק א’, דף א’ ע”א), מכיוון שהנוסח שם יותר ברור:

כתב רבינו ברוך: ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים: אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה… ואם ישחט בלא ברכה פיגול הוא, ואם ישחט ערום פיגול, ואם שיכור פיגול, ואם שחט ולא היה עליו סודר [=על ראשו] פיגול, ואם לא הורחץ משכבת זרע ושכח ושחט פיגול. אבל אסור לשחוט בימי אבלו, [והשחיטה אסורה] מיד אשה,מיד סריס, מיד זקן לאחר שעברו עליו פ’ [=שמונים] שנה, ומנער עד שימלא י”ח שנה.

בקטע הזה יש כמה וכמה הלכות המנוגדות להלכה הנורמטיבית בתלמוד הבבלי כולל ההלכה על שחיטת נשים, ולכן המרדכי מסיים:

וחומרא בעלמא הוא כל אלה הדברים ולא נהיגינן כוותיה.

גם תוספות לזבחים הנ”ל דוחה את ההלכות האלו כ”חומרות בעלמא” וספר האגודה הנ”ל כותב: “ורבינו אלדד כתב חומרות גדולות [על] נשים או ערום או בעל קרי או לא היה עליו סודר — ולא נהגו כמותו”. גם רבינו שבתי הנ”ל מאיטליה דחה את דברי אלדד הדני (המיוחסים בטעות לשמואל בן חפני הכהן!) בעזרת המשנה בזבחים. גם אשתורי הפרחי הנ”ל הבין שהפסיקה של אלדד סותרת את ההלכה התלמודית והוא תירץ כנ”ל שהנשים בארצו של אלדד חלשות יותר ועשויות להתעלף, ואילו בארצותינו “חיות הנה” ולא תתעלפנה!

אנו ראינו לעיל שרב סעדיה גאון התפלמס עם ענן בו דוד מייסד הקראים שהתנגד לשחיטת נשים. אני משער שאלדד הדני הושפע בנושא שלנו מן הקראים מכיוון שהפסק שלו מנוגד לגמרי להלכה התלמודית. אכן, כך טען שי”ר רפפורט בקשר לחומרא אחרת של אלדד הדני בענייני שחיטה – ראו אפשטיין, עמ’ קלט, הערה 33.(2)

  1. משום מנהג

ר’ יעקב ברוך לנדא (אשכנז ואיטליה, שנת 1480) פסק בספר האגור (ריש הלכות שחיטה, סימן אלף ס”ב, מהד’ משה הרשלר, ירושלים, תש”ך, עמ’ קע”א):

מילתא דפשיטא היא דאשה כשרה לשחוט אפילו לכתחילה… אף כי התוספות כתבו בביאור שנשים שוחטות אפילו לכתחילה, המנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו, ומעולם לא ראיתי נוהג לשחוט. ולכן אין להניחם לשחוט. כי המנהג מבטל הלכה, ומנהג אבותינו תורה היא.”

הרמ”א (קראקוב, נפטר 1572) פסק בהגהותיו ליורה דעה א:א בעקבות האגור: “יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט, וכן המנהג שאין הנשים שוחטות”.

מנהג זה נקלט לאחר מכן אצל רוב העדות. וכך כתב ר’ יעקב חיים סופר (ירושלים, נפטר 1939), בכף החיים ליורה דעה א’, אות י”ב: “והמנהג פה עיר הקודש ירושלים ת”ו [=תיבנה ותיכונן] שאין הנשים שוחטות, וכך הוא המנהג בכל ערי ארץ ישראל וסוריא ובבל והודו ומדי ופרס”.

  1. האחרונים

בעקבות דברי האגור והרמ”א, האחרונים המציאו כל מיני סיבות למה אסור לנשים לשחוט כגון: “דעתן קלות” שהם שאלו מ”הלכות ארץ ישראל” הנ”ל, “וטעמא נראה לי משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם”, “עצלניות הן” על סמך קטע בירושלמי פסחים העוסק בבדיקת חמץ, ועוד.(3) כל הסיבות האלו אינן משכנעות. הן לא נאמרו במשנה, בתלמוד או אצל כל הראשונים אלא הומצאו על ידי האחרונים כדי להצדיק ולחזק את המנהג המחמיר המנוגד להלכה הפשוטה המתירה לנשים לשחוט.

ה) למה המנהג המאוחר אסר על נשים לשחוט?

כפי שציין פרופ’ שפרבר, יש דעות שונות אצל החוקרים לגבי השאלה למה הקלו בנידון באיטליה. ססיל רות ומשה שולוואס טענו שיש כאן מגמה פמיניסטית. דושצינסקי מצד שני הסביר שהמשפחות באיטליה עברו בקיץ להרים הקרירים. מכיוון שהגברים נשארו בעיר לעבוד, היה צורך לתת רשות לנשים לשחוט. ואילו בונפיל טוען שזה נובע מן הפיזור הדמוגרפי של יהודי איטליה. מכיוון שהיה קומץ קטן של יהודים במקומות רבים לא היו מספיק יהודים להחזיק שוחט מקומי ולכן נשים ואף ילדים למדו הלכות שחיטה וקבלו רשות לשחוט. במחילה על כבודם של כל החוקרים הדגולים האלה, בעיני השאלה האמתית היא הפוכה. הרי פוסקי איטליה ושאר הפוסקים שהקלו לא חידשו דבר. הם נהגו על פי המשנה, התלמוד וכל הפוסקים. זה לא דורש הסבר. מה שדורש הסבר הוא זה: למה הפוסקים האשכנזים המאוחרים החל מסוף המאה ה-15 אסרו דבר שהוא מותר לחלוטין? ושתי תשובות יש בדבר: א) חלק מהם הושפעו מ”הלכות ארץ ישראל” ומאלדד הדני; ב) יש מגמה כללית אצל פוסקי אשכנז למנוע מנשים לעשות דברים שהם מותרים לגמרי. אכן, כך קרה בקשר להנחת תפילין על ידי נשים שהיה מותר לחלוטין עד שבא המהר”ם מרוטנברג ואסר בסוף המאה השלוש-עשרה (ראו ספרי מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, פרק א’). וכך קרה בקשר לאמירת קידוש בשבת על ידי נשים שחייבות בקידוש דאורייתא בדיוק כמו גברים (ברכות כ’ ע”ב) עד שבא המהרש”ל (פולין, נפטר 1573) והחליט שנשים מוציאות נשים אחרות בלבד (בהגהותיו לטור אורח חיים תרפ”ט).

ו) סיכום והלכה למעשה

סיכומו של דבר, מותר לנשים לשמש כשוחטות על פי המשנה, התלמוד וכל הגאונים והראשונים עד סוף המאה ה-15. יתר על כן, יש עדויות ומסמכים רבים המעידים שכך נהגו למעשה מן המאה השתים-עשרה ועד המאה העשרים במיוחד באיטליה אבל גם בצרפת, ספרד, תימן וגרמניה. אין שום ביסוס תלמודי או הלכתי למנהג האוסר ואין בידי המנהג לעקור הלכה פשוטה.(4)

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

י”ט כסלו תשע”ח

הערות

  1. Joseph Gutmann,Hebrew Manuscript Painting, New York 1978, Plate 33; Therese and Mendel Metzger,Jewish Life in the Middle Ages, New York, 1982, plate 252 and p. 181; Shalom Sabar, “Bride, Heroine and Courtesan” etc., Tenth World Congress of Jewish Studies, Division D, Volume II, Jerusalem, 1990, p. 67.
  2. החל מתוספות בזבחים הנ”ל יש הרבה שהניחו בטעות שהציטוט הנ”ל מ”הלכות ארץ ישראל” לקוח מספרו של אלדד הדני, וכך סברו גם חוקרים מודרניים חשובים כגון גרץ ורייפמן (ראו סיכום אצל דושצינסקי, עמ’ 97-98) וכן חוקרים בימינו (ראו אצל שפרבר, חלק ששי, עמ’ רס”ג). ברם, מכיוון שהציטוט הנ”ל מהלכות ארץ ישראלאינומופיע בחיבורו של אלדד הדני ולא בציטוט של אלדד הדני אצל המרדכי, ומכיוון שהציטוט מהלכות ארץ ישראל כתוב בסגנון רבני רגיל לעומת העברית המוזרה של אלדד הדני, ברור שמדובר בשני חיבורים שונים. אכן, ספר אור זרוע הנ”ל מצטט קטע קצר מן הציטוט הנ”ל מאלדד הדני וממשיך: “וכן נמצא כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה”. כלומר, הוא התייחס להם כשני חיבורים שונים. אני משער ש”הלכות ארץ ישראל” כאן היה חיבור דומה או זהה ל”טריפות דארץ ישראל” שקטעים ממנו פורסמו על ידי י”נ אפשטיין, “טריפות דארץ ישראל”, תרביץ ב’ (תרצ”א), עמ’ 318-308 = י”נ אפשטיין, מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, חלק ב’, ירושלים, תשמ”ח, עמ’ 346-336; סלימאן ששון, הלכות פסוקות, ירושלים, תשי”א, עמ’ 28-27 ועמ’ קצ”ג-ר”ח; ומרדכי מרגליות, “הלכות טריפות של בני ארץ ישראל”, תלפיות ח/ג-ד (ניסן תשכ”ג), עמ’ 330-307 = מרדכי מרגליות, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ירושלים, תשל”ד, צ”ה-קי”ז.
  3. ראו מהרש”ל (נפטר 1573), ים של שלמה לחולין פרק א’ אות א’. ר’ מרדכי יפה (נפטר 1612), הלבוש ליורה דעה א’:א’; לאחר הבאת ההיתר הפשוט הוא מוסיף: “ומיהו כבר נתפשט המנהג שאין הנשים שוחטות, וטעמא נראה לי משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם”. וראו ר’ יהושע פלק (נפטר 1614) בדרישה לטור יורה דעה א’, ד”ה הכל שוחטין; ר’ יואל סירקיש (נפטר 1640), הב”ח לטור יורה דעה א’: אסור לכתחילה אבל בדיעבד בודקים; ר’ שמואל אבוהב (ויניציאה, נפטר 1694), דבר שמואל, סימן שנ”ג, אצל אדלמן, 1991, עמ’ 33 כנראה התנגד; ר’ אלכסנדר סנדר שור (נפטר 1737) בשמלה חדשה בתוך תבואות שור, עמ’ ל”ח, סימן א’, אות י”ג (המובא בצורה חלקית אצל יצחק יוסף, צוריאלי עמ’ 170, וכף החיים ליורה דעה א’, אות י”א וי”ג); ר’ יוסף תאומים (נפטר 1792), פרי מגדים/משבצות זהב ליורה דעה א’, אות א’: אסור לכתחילה ורק מותר בדיעבד אם הוחזק שהיא לא התעלפה ואם בדקו לה את הסכין; ר’ צבי הירש שפירא (מונקאטש, נפטר 1913) המסוכם אצל דושצינסקי, עמ’ 101; ר’ שלמה ב”ר יחיא עמרם קורח (נולד 1936), עריכת השלחן, יורה דעה, עמ’ א, סעיף ב’ (אצל צוריאלי, עמ’ 170); והרב יצחק יוסף (נולד 1952) פסק בילקוט יוסף כמו הב”ח: אסור לכתחילה; בדיעבד בודקים אם השחיטה הייתה כשרה.

פחד יצחק מעתיק פולמוס ארוך בין ר’ אברהם יחיא ממודינא נגד ר’ שבתי אלחנן דל ווקיו משנת 1728. שניהם הסכימו שמותר לנשים לשחוט; ר’ שבתי סבר רק לעצמן מול ר’ יחיא שסבר גם לאחרים (פחד יצחק, חלק ח’, קמ”ג ע”א-ק”נ ע”א עם סיכום אצל דושצינסקי, עמ’ 103).

לסיכום נימוקי האחרונים שאוסרים ראו דושצינסקי עמ’ 101; א”ת, הערות 421-414; ושפרבר, חלק רביעי, שמפנה באמצע הערה 3 לאורח מישור של ר’ יוחנן ממעזריטש.

  1. לפי עדותו של הרב וולף קלמן בשנת 1986, הרב פרופ’ שאול ליברמן אמר לו ולרב אהרן בלומתל בסביבות 1953 ש”הוא לא ראה שום סיבה למה, ובהתאם להלכה, אי אפשר ללמד נשים להיות… שוחטות” (ראו ליברמן).

ספרות

אדלמן = Howard Adelman, “Rabbis and Reality: Public Activities of Jewish Women in Italy During the Renaissance…”, Jewish History 5/1 (Spring 1991), pp. 32-34, 39

אדלמן = Howard Adelman in: Judith Baskin, editor, Jewish Women in Historical Perspective, Detroit, 1998, pp. 141, 155

אסולין, הדסה, “מוסמכת לשחוט”, סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה, מרץ 2012, עמ’ 75-74 = הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 2/10/17

אסף, שמחה, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך שני, תל אביב, תרצ”א, עמ’ רל”ט = מהדורה חדשה, ניו יורק וירושלים, תשס”א, עמ’ 375, הערה 870

אפשטיין, אברהם, “אלדד הדני”, בתוך כתבי ר’ אברהם אפשטיין, מהדורת א”מ הברמן, כרך א’, ירושלים, תש”י, עמ’ קלד, סעיף 30 ועמ’ קלט, הערה 33 ועמ’ קמ”ז “ליקוטי הלכות”, סעיף א’

אשכנזי, שלמה, האשה באספקלרית היהדות, תל אביב, 1953; ומהדורה שניה, תל אביב, 1979, עמ’ קל”ד

אשכנזי, שלמה, דור דור ומנהגיו, מהדורה שנייה, תל אביב, 1987, עמ’ 257-253

א”ת = אנציקלופדיה תלמודית, חלק ב’, ערך “אשה”, עמ’ רנ”ב

בונפיל –Robert Bonfil, REJ 143 (January-June 1984), pp. 71-75

בונפיל, ראובן, חינוך וחברה בתולדות ישראל בימי הביניים, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ 109 (מובא אצל גליק)

בונפיל, ראובן, במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בתקופת הרינסאנס, ירושלים, תשנ”ד, עמ’ 109

בלומנתל – R. Aaron Blumenthal, Conservative Judaism 31/3 (Spring 1977), pp. 37-38

ברון – Salo Baron, The Jewish Community, Philadelphia, 1948, Vol. 2, p. 107 and Vol. 3, p. 137, note 58

ברמן — Jeremiah Berman, Shechitah: A Study in the Cultural and Social Life of the Jewish People, New York, 1941, pp. 134ff.

גליס, יעקב, מנהגי ארץ ישראל, ירושלים, תשכ”ח, עמ’ רי”ד, הערה א’

גליק, שמואל, החינוך בראי החוק וההלכה, חלק א’, ירושלים, תשנ”ט, עמ’ 115, הערה 111

גרובר – R. Mayer Gruber, Conservative Judaism 39/4 (Summer 1987), p. 90

דושצינסקי – C. Duschinsky, “May a Woman act as Shoheteth?”, Gaster Anniversary Volume, London, 1936, pp. 96-106

הברמן, א”מ, אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים, תשל”ד, עמ’ 264-263

הירשאוויץ, הרב אברהם אליעזר, ספר אוצר כל מנהגי ישרון, מהד’ ב’, לבוב, תר”ץ, עמ’ 202 בהערה

זכרוב – הרב שלמה זכרוב, האם מותר לאשה להיות שוחטת?, י”ז מרחשוון, תשע”ח (תשובה שטרם פורסמה)

טואף – Ariel Toaff, Love, Work and Death: Jewish Life in Medieval Umbria, London, 1998, pp. 69-71 (טרם ראיתי את הספר הזה)

יוסף, הרב יצחק, ילקוט יוסף, חלק שמיני, איסור והיתר א’, ירושלים, תשנ”ז, עמ’ י-יא (ובקיצור בספרו: קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, מהד’ חדשה, כרך ב’, ירושלים, תשס”ו, עמ’ ת”נ)

לוין-מלמד – Renee Levine Melammed, Heretics or Daughters of Israel: The Crypto-Jewish Women of Castile, New York and Oxford, 1999, pp. 84-86, 93, 156, 170, 222, 239

ליברמן — Rabbi Prof. Saul Lieberman, quoted by Rabbi Wolfe Kelman in: David Blumenthal, ed., And Bring Them Closer to Torah…, Hoboken, New Jersey, 1986, p. x

מארכס, אלכסנדר – Alexander Marx, Reports of the Seminary Library, 1929, pp. 137-138 = Alexander Marx, Bibliographical Studies and Notes etc., edited by Menahem Schmelzer, New York, 1977, pp. 104-105

מורטרה — Marco Mortara, Indice alfabetico dei rabbini… in Italia, Padova, 1886, p. 54

סימונסוהן – Shlomo Simonsohn, History of the Jews in the Duchy of Mantua, Jerusalem, 1977, p. 585, note 271

צוקר, משה, “מפירושו של רס”ג לתורה מכ”י”, סורא (תשי”ז-תשי”ח), עמ’ 161-162

צוריאלי, יוסף, “היתרי שחיטה לנשים: ההלכה והמעשה”, Proceedings of the Eleventh World Congress of Jewish Studies, Division C, Volume 1, Jerusalem, 1994, pp. 169-176

קאפח, הרב יוסף, הליכות תימן, הוצאה שלישית מתוקנת, ירושלים, 1982, עמ’ 88 בהערה; וכן במאמרו “מעמד האשה בתימן”, מחניים צ”ח (תשכ”ה), עמ’ 70 = הרב יוסף קאפח, כתבים, כרך ב’, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ 968

רבינוביץ – R. Mayer Rabinowitz, Conservative Judaism 39/1 (Fall 1986), p. 31

רות – Cecil Roth, The Jews in the Renaissance, New York, 1959, pp. 49, 52, 343-344

שפרבר, דניאל, מנהגי ישראל, חלק רביעי, ירושלים, ,תשנ”ה, עמ’ ט’-י”ב וחלק ששי, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ ר”ס-רס”ג

שולוואס, משה, חיי היהודים באיטליה בתקופת הרניסאנס, ניו יורק, תשט”ו, עמ’ 271-270 = M.A. Shulvass, The Jews in the World of the Renaisance, Leiden, 1973, pp. 163, 166

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן