הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם מותר להתפיל מים בשנת בצורת? (שאלה הלכתית)

לכאורה שאלה מוזרה ביותר, ברור שמתקני ההתפלה, המספקים כיום מעל מחצית (!) מצריכת המים הביתית בישראל, נחוצים, ובמיוחד בתקופות בצורת. אולם אם משווים את השאלה לדיון בשאלה תיאולוגית עתיקה יותר “האם מותר ללכת לרופא” נוכל למצוא קווי דמיון מעניינים. הדיון בסוגיית הרשות להתרפא מצוי בתלמוד: “תניא דבי ר’ ישמעאל וְרַפֹּא יְרַפֵּא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות” (בבלי בבא קמא פ”ה א) ורש”י מבאר: “שלא יאמרו שה’ מוחץ והוא רופא” [ע”פ הפסוק “מחצתי ואני ארפא”]. כנ”ל “חזקיהו גנז ספר רפואות, כדי שיבקשו רחמים” (בבלי פסחים נ”ו א’, שמזכיר את הביקורת על המלך אסא “גם בחוליו לא דרש את ה’ כי ברופאים” דבהי”ב ט”ז, י”ב). כנ”ל דיון פולמוסי במדרש: “…אמר להם אותו האיש שהיה עמהם, מי הכה אותו בחולי? אמרו לו [רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שניסו לרפא חולה] הקב”ה! אמר להם ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים?!” (שוחר טוב, שמואל ד א). מופע עכשווי של גישות קיצוניות אלה, מצוי כיום בקבוצות חרדיות, המסרבות לחסן את עולליהן.

חכמי ההלכה התמודדו עם השאלה התיאולוגית הזו, כל אחד לפי דרכו. הרמב”ן למשל סבר שאכן בעולם האידאלי “מה לרופאים בבית עושי רצון השם” (פירושו לויקרא כ”ו, כ”א), אלא שבעוונותינו יש להיעזר ברופאים. הרמב”ם (פירוש המשניות פסחים ד) תוקף בחריפות גישות פטליסטיות וממשילן בלגלוג לאדם רעב, שלא אוכל אלא ממתין לברכת ה’.

הפסוק “וברכתי את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך” (שמות כ”ג, כ”ה) יוצר משוואה בין הלחם, המים והבריאות, ולכן מעניין לבדוק את גישת חכמינו להתמודדות עם בצורת בהשוואה למחלות.

חז”ל ראו באתני הטבע גילוי כוחו של ה’ בעולם, ואולי גם צורה של תקשורת בין האל לבני האדם, כאשר מכת בצורת מהווה “אות” לרוע מעלליהם: וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים … וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ” (דברים י”א ט”ז).

חכמינו ניסו “לקרוא” את הסיבות התיאולוגיות שבגללן יש בצורת והועלו סברות רבות: “בעוון ד’ דברים הגשמים אינם יורדים, בעוון עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים, ופוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים” (במדבר רבה ג’); “בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין” (שבת ל”ב ב’); “אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע; … בשביל עזי פנים; … בשביל ביטול תורה; … בעוון גזל” (תענית ז’ ב’). סביר שחכמי כל דור מנו את חולשות דורם, כסיבות העיקריות לאי ירידת הגשמים, מתוך מגמה לשפר את התנהגותם.

מסכת ‘תענית’, הוקדשה ברובה הגדול לסדרי התפילות והצומות בעת בצורת. הרעיון המרכזי שם הוא שתיקון האדם והחברה, במתכונת יום הכיפורים, יעבירו את רוע הגזירה, רעיון שיסודו בתנ”ך (ירמיהו י”ד; יואל ב’). הרכב הטקסים הדרמטיים (עיינו שם) ועוצמת התעניות בנויים בצורת הסלמה, ככל שעצירת הגשמים מתמשכת, ומשקפים את החרדה הקיומית והתלות הישירה במי הגשם.

מעניין לציין שתפקיד המנהיגות הדתית לא הסתכם רק בניהול הטקס. גם הבנייה והתחזוקה של מערכות המים הייתה באחריות בית הדין: “בחמישה עשר באדר שלוחי בית דין יוצאין וחופרין בורות שיחין ומערות ומתקנין את המקוואות ואת אמת המים” (תוספתא שקלים א’).

יוסף בן מתתיהו מתאר מהומות שהתרחשו בירושלים על רקע שימוש בכספי בית-המקדש לצורך בנית אמות מים לירושלים (קדמוניות היהודים י”ג ג’ ב’). יתכן שעל רקע זה באה ההלכה בתלמוד הירושלמי: “אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באים משיירי [תקציב] הלשכה” (ירושלמי סוטה י”ז 1). אפשר להניח שגם בשאר הערים ביה”ד השתמש בשקלים שנאספו מהעם.

אם נחזור לשאלת הפתיחה, מסתבר אכן שיצירת פתרונות טכנולוגיים לאספקת מים קבועה, שאינה תלויה ב”מבט אל השמים”, אכן יוצרת אתגרים, הן במישור התיאולוגי והן במישור האקולוגי. התפלת מים מתריסה לכאורה כנגד העונש האלוהי ומקהה את הלבבות. ואכן חז”ל מלגלגים על דור המבול שחשבו שניתן לסמוך על מקורות מים יציבים כמו נהרות: “אמרו [דור המבול] כלום צריכים אנו לו [=לקב”ה] אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן” (תוספתא סוטה ג’ ב’) ובאופן דומה תוארה האלהת הנילוס במצרים.

לסיכום ניתן לומר שחכמינו חיו בדואליות מסוימת, מצד אחד חיזוק הקשר בין התנהגותנו המוסרית לבין ירידת הגשמים ומאידך קידום יוזמות אקטיביות כדי לא להישאר תלויים אך ורק בחסדי שמים.

ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן