הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם לעם דרוש מנהיג קנאי? על פרשת פינחס

פרשת פינחס פותחת במעשה של קנאות דתית: פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן הורג את נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, ואת הנסיכה המדיינית כזבי בת צור, שאיתה חטא. האם זו המנהיגות הנחוצה לבני ישראל? כהן קנאי שלוקח את הרומח ואת החוק לידיים?

לפי המשך הפרשה נראה שלא. למעשה, פינחס שוב איננו נזכר בתורה, למעט פעם אחת בפרשת מטות (במדבר לא), שם שולח אותו משה יחד עם 12 אלף חיילים להילחם במדיינים. כן, בתקופה ההיא גם כהני הדת יצאו להילחם, ובוודאי כאלה – כמו פינחס – שגילו מיומנות בשימוש ברומח.

גם בספר יהושע פינחס מוזכר רק בתור שליח. המנהיג הדתי בתקופת כיבוש הארץ הוא אביו, אלעזר. קנאות דתית היא עניין ליחידים, לא לקבוצות ובטח שלא למנהיגים, ולמרות שהתורה משבחת את פינחס על מעשהו, אין הוא הופך למנהיג.

אז איזו מנהיגות כן נחוצה בעת הזאת לעם ישראל?

הפרשה שלנו עוסקת הרבה בשאלה הזו. העם נמצא על סף הכניסה לארץ, וכמעט כל דמויות המופת שלו כבר הלכו לעולמן: מרים הנביאה איננה, אהרון הכהן איננו, דור המדבר כולו תם לגווע “וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן” (במדבר כו, סה). גם משה מתבשר על קיצו הקרב:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ (במדבר כז, יב-יג)

איך מגיב אדם לבשורה כזו? יש כאלה שהיו מנסים להתווכח, להמתיק את הגזירה המרה, להתחנן לעוד כמה ימים של חסד. אחרים היו מתייאשים ומרימים ידיים, מסתגרים בחדרם ומאבדים עניין במתרחש. לא משה. במקום להתווכח עם אלוהים או להיכנע לו, משה מגלה ברגע הזה מנהיגות אמיתית: הוא אינו חושב על עצמו כלל, אפילו בשעה קשה כזו, אלא על העם שמאחוריו. בקור רוח ובתושייה הוא מתייצב לפני האלוהים ותובע ממנו למנות לו יורש –

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם … וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, טו-יז)

כדאי לשים לב לניסוח החריג: זוהי הפעם היחידה בכל התורה כולה שבה נאמר ‘וידבר משה אל ה’ לאמור’, לעומת עשרות הפעמים שבהן מופיע הצירוף הקבוע והנפוץ ‘וידבר ה’ אל משה לאמור’.

השורש דב”ר מייצג לשון תקיפה (“אין דיבור אלא לשון עז”, רש”י ויקרא י, יט), ואם כך משה מעז פניו כנגד האל וכמעט מתריס כנגדו: אינך יכול להיפטר ממני לפני שתדאג למחליף ראוי, מנהיג שיוכל להכניס את העם הזה אל הארץ.

המנהיגות של משה צריכה לשמש דוגמה למנהיגים בימינו. הוא יוצא מגדרו ומתווכח עם אלוהים, או מדבר אליו בתקיפות, כאשר מדובר בצרכי העם, לא בטובתו האישית. שלא כמו מנהיגים בני זמננו, למשה אין שום בעיה לפנות את הכיסא כאשר הוא מתבשר שהקדנציה שלו נגמרה – הוא מבין שזמנו עבר והעם צריך עכשיו מנהיג מסוג אחר.

נחוצים לנו היום, יותר מתמיד, אנשים מסוגו של משה, המבינים כי מנהיגותם היא שליחות והם משרתי הציבור. בשיח האקטואלי שלנו נפוץ השימוש במושג ‘נבחרי ציבור’, המעמיד במרכז את האישיות המכהנת, אבל כאן טמונה הסכנה: כשהמנהיג רואה את עצמו – ולא את העם – כעומד במרכז, כשטובתו האישית חשובה לו יותר מטובת הציבור, אין הוא ראוי להנהיג.

ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ד"ר וכמן משתתפת בפרויקט 929 ומעניקה פרשנות אישית לפרשות השבוע. ספרה "מדרש חדש על התורה" יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת מפעל המדרש של מכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.