הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם יהודים חייבים לתת מעשר לצדקה?

מספר 4

סיוון תשע”ה

(יורה דעה רמ”ט:א’)

 

לכבוד נכדי

אלון נח גולינקין

נולד כ”ז אייר תשע”ה

יהי רצון שיהיה בעל צדקה

 

שאלה: מהם המקורות לנתינת מעשר כספים לצדקה? האם חייבים לתת את כל כספי המעשר לעניים או האם מותר להשתמש בהם לטובת חינוך יהודי, לקניית תשמישי קדושה לבית הכנסת או למצוות אחרות?

תשובה: (1)

א) מקורות תלמודיים

“מעשר כספים” פירושו שתורמים עשירית מההכנסות לצדקה. הרב יאיר חיים בכרך (אשכנז, 1702-1638) כבר הדגיש בתשובותיו (שו”ת חוות יאיר, סוף סימן רכ”ד, מהד’ קוטס, ירושלים, תשנ”ז, עמ’ תר”מ) “שהרי לא נזכר שום דבר בש”ס [=בתלמוד הבבלי] ממעשר כספים”.

האזכור הראשון של הפרשת אחוז מסוים של הנכסים לצדקה מופיע בתלמוד הירושלמי (פאה א’:א’, ט”ו ע”ב = כתובות ד’:ח’, כ”ח ע”ד; והשוו פסיקתא רבתי, פיסקא כ”ה, קכ”ו ע”ב; כתובות נ’ ע”א; ורובנר, עמ’ 18):

…ר’ שמעון בן לקיש (בסביבות שנת 250 לספירה) בשם רבי יהודה [=יוסי] בן חנינא: נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות. עד היכן? רבן גמליאל בן איניניא ורבי אבא בר כהנא: חד אמר עד כדי תרומה [=אחד מחמישים] ותרומת מעשר [אחד ממאה}, וחרנה אמר “כבד את ה’ מהונך ומראשית כל תבואתך (משלי ג’:ט’), כ”מראשית כל תבואתך”…

המרדכי, שחי באשכנז בסוף המאה השלוש-עשרה (לבבא קמא, סימן קצ”ב ולבבא בתרא, דפוס ריווא, סימן תרנ”ב), ראה בירושלמי הנ”ל רמז למעשר כספים. ברם, קשה לקבל את דבריו מכיוון שאף אחד מהאמוראים בסוגיא אינו מזכיר את השיעור של “מעשר”. בכל אופן, יש בקטע זה הרעיון שכל יהודי חייב להפריש אחוז מסוים של נכסיו ל”מצוות”, שפירושה בירושלמי צדקה.(2)

הראשון לדרוש דבר הדומה למעשר כספים היה רבי אבא בר כהנא, אמורא ארצישראלי בדור השלישי (סביב שנת 300 לספירה). וכך למדנו בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא י’, מהד’ מנדלבוים, עמ’ 172 ועיינו שם למקבילות):

“עשר תעשר” (דברים י”ד:כ”ב) שלא תתחסר, עשר שתתעשר. אמר הקב”ה: עשר אח שלי ואני מעשר את שלך.
“את כל” (שם) – אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לפרגמטופטין [=בעלי פרגמטיא, סוחרים] ולמפרשי ימים [שאינם עוסקים בחקלאות] שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמילי תורה.

ראוי להדגיש שרבי אבא בר כהנא דורש נתינת “אחד מעשרה לעמילי תורה” ולא לצדקה, ושהוא מבסס את הרמז על פסוק העוסק במעשרות.

ב) המקורות הראשונים להזכיר את המנהג במפורש

לא שמענו על “מעשר כספים” בתקופת הגאונים (שנת 1000-500 בערך). במקורות אשכנז הקדומים “מעשר כספים” התייחס למס קהילתי ולא לחובה או למצווה אישית.(3) המקורות הראשונים להזכיר את מעשר כספים כחובה אישית נכתבו באשכנז וצרפת בין השנים 1350-1200:

1) ספר חסידים, מהד’ מרגליות, סימן קמ”ד:

“הביאו את כל המעשר אל בית האוצר… ובחנוני נא בזאת” (מלאכי ג’:י’) …אותו המעשר הוא מעשר עני, לתת לעניים מעשר מכל אשר ירוויח אדם, הן בריבית הן להשכיר את עצמו הן מכל דברים אשר בא לידי אדם בריווח …ואוי להם המעכבים מעשרותיהם, כי לבסוף לא יישאר להם בידם כי אם המעשר, והיינו דכתיב (במדבר ה’:י’) “ואיש את קדשיו לו יהיו”.

ספר חסידים שנכתב באשכנז סביב שנת 1200 סבור שיש לתת לעניים מעשר מכל אשר ירוויח, אבל הוא לא מתבסס על פסיקתא דרב כהנא הנ”ל אלא על מלאכי ג’:י’.

2) ר’ יצחק ב”ר משה מווינא (1250-1180; אור זרוע, חלק א’, סימן י”ג, ח’ סוף ע”ב) מצטט דרשה על הפסוק “עשר תעשר” (דברים י”ד:כ”ב) מתענית ט’ ע”א ומוסיף:

למדנו שמצווה לאדם לעשר את ממונו, וכל מה שמרבה במעשרות מרבה בעושר, והמרבה בצדקה יותר מן המעשרות הרי זה משובח, ובלבד שלא יבזבז יותר מחומש…(4)

ר’ יצחק ב”ר משה מווינא מדבר על “מעשר ממון” כ”מצווה” והוא רואה בזה “צדקה” והוא אף מקשר את המנהג לפסוק “עשר תעשר” הנ”ל.

3) ר’ אשר בן יחיאל, הרא”ש, נולד באשכנז בסביבות 1250 והיגר לטולדו שבספרד בשנת 1303. בשנת 1314 הוא חיבר את המסמך דלהלן המצוטט על ידי בנו יהודה בצוואתו המוסרית (מתוך ישראל אברהמס, עורך, צוואות גאוני ישראל, פילדלפיה, תרפ”ז,עמ’ 194-192):

אדוני אבי ז”ל [=הרא”ש] תיקן בעירו באשכנז שכל אחד מהקהל יהיה נותן מעשר מכל הבא בידו, וכן תיקן במדינת טוליטולה [=טולידו] שהוא ובניו יעשו כן. ואחר פטירתו ז”ל הסכמנו אני וכל אחי לקיימה ולהוסיף בה דברים. ובאלול שנת ק”ו [=1346] תקנתי וחתמו בה בניי הגדולים. וכתבתי בה נוסח התקנות בכאן בע”ה [בעזרת ה’] יחתמו בה. וגם אולי יראה אדם אחר וידבנו לבו לקבלה עליו. וזו נוסחה:

אנו הבאים על החתום עמדנו על תקנה אחת מכתיבת יד זקננו הר’ אשר ז”ל וזה נוסחה: “שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך” (משלי א’:ח’). יען כי בארץ אשר יצאנו משם נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש חלק אחד מהעשרה חלקים לגבוה לצדקה לצורך מצווה מכל מה שירוויחו במשא ומתן, כמו שאמרו רז”ל על המקרא ודרשו [בפסיקתא דרב כהנא הנ”ל] ” ‘עשר תעשר את כל תבואת זרעך’ מכאן למפרישי ימים שמפרישים חלק אחד מעשרה לעמלים בתורה”. לכן יצאנו בעקבות אבותינו וקיבלנו על עצמינו להפריש חלק אחד מעשרה מכל מה שנרוויח במשא ובמתן בריבית ובסחורה. ושלושה רביעים מאותו חלק עשירי ניתן לתוך קופה ותהיה הקופה ביד שני גבאים ועל פי אותם הגבאים יינתן כל מה שיותן לכל מי שצריך ממנו. ודבר זה קיבלנו על עצמינו ועל זרעינו לשמור ולעשות ולקיים. והגבאים שביררנו הם שני אחים שהם ר’ יעקב ור’ יהודה יצ”ו [ישמרם צורם ויחים] ומה שקיבלנו עלינו חתמנו בט’ ימים לחדש מרחשוון שנת ע”ה [=1314] לפרט היצירה.
אשר בן הר’ יחיאל ז”ל.
שלמה בן הר’ אשר נר”י [נרו יאיר].
יעקב בן הרא”ש יצ”ו.
יהודה בן הר’ אשר איש חיל.
אליקים בן הר’ אשר נר”ו [=נטריה רחמנא ופרקיה]:

מקור חשוב זה מלמדנו שהרא”ש תיקן מעשר לכל אחד מהקהילה שלו באשכנז, אבל בטולידו רק כלל את עצמו ואת בניו בתקנה. מאידך, דבר זה מתואר כאן כ”מנהג” המיועד “לגבוה לצדקה לצורך מצווה”.

4) תוספות לתענית ט’ ע”א, ד”ה עשר תעשר:

הכי איתא בסיפרי ” ‘עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה’ (דברים י”ד:כ”ב) — אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר ‘את כל’, דהוי מצי למימר [שהיה יכול לומר] ‘את תבואתך’ – מאי ‘כל’? לרבות ריבית ופרקמטיא וכל דבר שמרוויח בו.

המדרש המצוטט אינו מופיע בספרי שלנו ופרופ’ פינקלשטין טען ש”מסגנון קטע זה ברור שנתהווה בימי הביניים באשכנז או בצרפת” (ספרי דברים, סוף פיסקא ק”ה, עמ’ 166-165 בהערות). בכל אופן, לדעת פרופ’ אורבך התוספות לתענית נערכו ככל הנראה בצרפת בסביבות שנת 1350.(5) העורך הכיר כנראה מדרש הדומה לפסיקתא דרב כהנא הנ”ל.

עד כאן ראינו שהמעשר האישי מופיע באשכנז וצרפת בין השנים 1350-1200 ושהוא עבר לספרד עם הרא”ש ובניו בתחילת המאה הי”ד. הוא מתואר לסירוגין כ”מצווה”, “מנהג” ו”תקנה” המבוסס על דברים י”ד או מלאכי ג’. הכסף מיועד “לעניים” (ספר חסידים), ל”צדקה” (אור זרוע), או “לגבוה לצדקה לצורך מצווה” (הרא”ש).

ג) האם מותר להשתמש בכספי מעשר למצוות אחרות?

האוסרים

ר’ מאיר (המהר”ם) מרוטנברג (אשכנז, נפטר 1293) עסק במעשר כספים בכמה מקומות בכתביו. בשו”ת מהר”ם (דפוס פראג, סימן ע”ד) הוא פסק:

מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצווה אחרת דנראה כגוזל עניים, דאף על פי שאינו מן התורה אלא מנהג … אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים על ידי מנהג, שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצווה אחרת שאין לעניים צורך בהן, דתנן פרק ב’ דשקלים (משנה ה’) “מותר עניים לעניים”.(6)

2א. דעתו של ר’ יעקב מולין (אוסטריה, נפטר 1427) בנדון מובאת על ידי רבי זלמן תלמידו (מנהגי מהרי”ל, הלכות ראש השנה, מהד’ שפיצר, עמ’ רע”ג):

והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפילה שלא כדין עושין כי המעשר שייך לעניים.

2ב. כמו כן, המהרי”ל פסק בתשובותיו (שו”ת מהרי”ל, סימן נ”ו, סעיף ז’) שאסור להשתמש במעשר על מנת לתת מתנות לאביונים בפורים כי “מתנות לאביונים” היא חובה מתקנת החכמים (ראו מגילה ז’ ע”א למטה) ולכן העושה כך מקבל מזה טובת הנאה.

ר’ משה איסרליש (הרמ”א, קרקוב 1572-1525) ליורה דעה רמ”ט:א’ פסק על פי מנהגי מהרי”ל הנ”ל:

ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצווה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצווה, רק יתנו לעניים.

4. ר’ מרדכי יפה (פראג, איטליה, פולין, 1612-1535,; לבוש מלכות ליורה דעה רמ”ט) פוסק בצורה דומה:

אין לו לאדם לעשות ממעשר שלו דבר מצווה, כגון נרות לבית הכנסת וכהאי גוונא, שכיוון שהפריש שוב אינו שלו רק יתננו לעניים.

המקילים

ר’ מנחם המעילי (ממירסבורג, תחילת המאה הט”ו) פסק בתשובה (סימן תנ”ט, המצוטטת בדרישה ליורה דעה סוף סימן רמ”ט; וראו רובנר, עמ’ 34):

אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר? כך אני רגיל להורות לבני אדם: כל מצווה שתבוא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בהן, וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן – אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצווה, יכול לקנות מן המעשר.

2. ר’ ישראל איסרליין (אוסטריה, 1460-1390; מובא בלקט יושר, חלק ב’, עמ’ 76), פסק ש”מותר ללמד בנו ממעשרו תלמוד”, כי אדם חייב ללמד את בנו מקרא ולא תלמוד (קדושין כ”ט ע”ב). הוא מוסיף שבהתחלה “כשהתחיל ליתן מעשר צריך להתנות שייתן המעשר לכל דבר מצווה”. אסור לקנות מן המעשר טלית או תפילין או אתרוג משום שצאצאיו נהנים מדברים אלה כירושה, “אבל יכול לקנות ממנו הידור אתרוג ונרות לבית הכנסת אפילו נר של יום הכפורים”. במילים אחרות, עמדתו בנוגע לשימוש בכספי מעשר לנרות בית הכנסת היא ההפך הגמור מעמדת המהרי”ל. ר’ ישראל איסרליין גם מתיר לאדם להשתמש בכספי המעשר לתמוך באביו (שם, עמ’ 37)

3. הש”ך (ר’ שבתי הכהן, פולין וליטא, 1660-1621; על יורה דעה רמ”ט, ס”ק א’) מצטט את תשובת ר’ מנחם המעילי הנ”ל (לעיל, סעיף 1) מן המהרש”ל והדרישה ומכאן משתמע שהוא הסכים איתה.

4. הט”ז (ר’ דוד הלוי, פולין, 1667-1586; על יורה דעה רמ”ט, ס”ק א’) מתיר “לקנות מצוות בבית הכנסת”, דהיינו לשלם עבור עליה וכדומה מכספי מעשר, בתנאי שדעתו על המעשר כשהוא קונה את המצווה.

5. באר הגולה (ר’ משה רבקש, פראג ווילנא, 1671-1600, הסבא-רבא של הגאון מווילנא; שם) מסכים עם הרמ”א שאין להשתמש במעשר שלו כדי לקיים מצווה שהוא חייב בה [כגון מתנות לאביונים] “אבל אי רוצה לעשות בו מצווה שאינו כבר מחויב – רשאי”.

6. ר’ יעקב ריישר (ריישע, מיץ, 1733-1670; שו”ת שבות יעקב, חלק ב’, סימן פ”ה) מוסר ש”כבר נתפשט המנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי-זמרים [=הנגנים] ומשרתי סעודת נישואין” והוא מצדיק את המנהג.

7. ר’ אלעזר פלקלס (פראג, 1826-1754; שו”ת תשובה מאהבה, סימן פ”ז, דפוס קושוי, 1912, דף נ”ב ע”ד) פסק שכאשר אין מנהג מקומי ברור, מותר להשתמש במעשר כספים לכל מצווה.(7)

ד) הלכה למעשה

1) “מעשר כספים” נרמז לראשונה על ידי רבי אבא בר כהנא בפסיקתא דרב כהנא על סמך דברים י”ד, ולדעתו הכסף מיועד ל”עמילי תורה”, לא לעניים.

2) במקורות אשכנז הקדומים דיברו על מעשר כספים רק בהקשר של מס קהילתי.

3) המנהג של מעשר כספים כחובה אישית של מתן צדקה התפתח באשכנז בסביבות שנת 1200. ששה פוסקים חשובים הדגישו שזהו מנהג ולא מצווה מדאורייתא או מדרבנן,(8) למרות שפוסקים שונים הסתמכו על חלק מן הפסוקים והמדרשים שהובאו לעיל.

4) קיימת מחלוקת הפוסקים אם מותר להשתמש במעשר כספים למצוות אחרות. מהר”ם, מהרי”ל, הרמ”א והלבוש פסקו לחומרא. ר’ מנחם המעילי, ר’ ישראל איסרליין, הש”ך, הט”ז, באר גולה, שבות יעקב, ותשובה מאהבה הקלו, כל אחד על פי שיטתו.

5) מי שרוצה להחמיר ולהשתמש במעשר כספים לעניים בלבד, יש לו על מי לסמוך. מי שרוצה להקל ולהשתמש במעשר כספים למצוות אחרות יכול לסמוך על פסיקתא דרב כהנא שמדבר על “עמילי תורה” ולא על צדקה, על העובדה שמדובר במנהג שהתחיל בשנת 1200, על לשון הרא”ש, ועל דעת המקילים שהובאו לעיל.

6) בין כך ובין כך, רצוי וראוי שיהודים בימינו יאמצו מנהג יפה זה כדי להבטיח מתן סכום קבוע לצדקה באופן תדיר. אנו יכולים לקבל השראה למנהג זה מתוך “פנקס מעשר כספים” של ר’ מרדכי זאב עהרענפרייז מלבוב שפורסם לאחרונה ע”י ד”ר ג’יי רובנר. בספר זה, המחבר מתעד את כל תרומות המעשר שלו בין השנים 1849-1837. יהי רצון שספר זה ישמש כמקור השראה ליהודים בני זמננו שרוצים לאמץ את המנהג היפה הזה.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

י”ג סיוון תשע”ה

הערות
1. תשובה זאת נכתבה לכתחילה בעברית עבור ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל בשנת תשנ”ט. היא פורסמה לראשונה באנגלית בטור החודשי שלי במרץ 2010 www.schechter.edu/responsa.aspx?ID=49 ולאחר מכן בספרי Responsa in a Moment, Volume 2, Jerusalem, 2011, pp. 199-209. אני מודה להוד שילה שעזר לי לעדכן את הנוסח העברי הזה על פי הנוסח שפורסם באנגלית. התשובה מבוססת במידה גדולה על ספרו החשוב של רובנר.

2. ל”מצוה” במובן של צדקה, ראו רש”י לשבת קנ”ו סוף ע”א ד”ה צדקן במצוות; המילון של יאסטרוב, עמ’ 824, ערך “מצוה” השני; Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic, Ramat Gan, 1990, p. 325; ורובנר, הערה 48.

3. ראו רובנר, עמ’ 28-25 והספרות הרשומה שם וכן פינקלשטין. דומה שיהודי אשכנז אימצו את המנהג הזה מן העולם הנוצרי שבו חיו – ראו רובנר, עמ’ 13-15 והערה 27, ושם הוא מודה לי על תובנה זו.

4. לקטעים נוספים בספר אור זרוע, ראו רובנר, עמ’ 29, הערה 88.

5. א”א אורבך, בעלי התוספות, מהד’ ד’, ירושלים, תש”ם, עמ’ 616-615.

6. בתשובותיו, שם, סימן ע”ה ותשב”ץ, סימן ת”ה הוא מתיר מתן כספי מעשר לקרובים; והשוו רובנר, עמ’ 32-31.

7. לסיכום של הרבה שיטות מקלות ומחמירות, ראו הרב פלדר, עמ’ 108-105.

8. ראו שו”ת מהר”ם מרוטנברג, דפוס פראג, סימן ע”ד; הב”ח על יורה דעה רל”א, ד”ה אב ובנו; שו”ת חוות יאיר, סוף סימן רכ”ד, מהד’ קוטס, ירושלים, תשנ”ז, עמ’ תר”מ; שו”ת פני יהושע, סימן ב’; שו”ת שבות יעקב, חלק ב’, סימן פ”ה; שו”ת תשובה מאהבה, סימן פ”ז.

ספרות
אברהמס – Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, 1896, pp. 319-321

אזולאי – ר’ חיים יוסף דוד אזולאי, ברכי יוסף ליורה דעה רמ”ט, ס”ק א’

אלברייט – ר’ א”מ אלברייט, מעשר כספים, ירושלים, תשל”ז

ברודי – Rabbi Shlomo Brody, “Tithing and Taxes”, April 12, 2013 www.jewishideasdaily.com/6305/features/tithing-and-taxes

דומב – Rabbi Cyril Domb, ed., Maaser Kesafim: On Giving a Tenth to Charity, Jerusalem and New York, 1982

ולדינברג – ר’ אליעזר ולדינברג, שו”ת ציץ אליעזר, חלק ט’, סימן א’ (24 עמודים!)

פינקלשטין – Louis Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle Ages, second edition, New York, 1964, pp. 18, 48, 61, 185, 247

פיקסלר – ר’ דרור פיקסלר, תחומין ל’ (תש”ע), עמ’ 378-369

פלדר – Rabbi Aaron Felder, Oholey Yeshurun, Vol. 2, New York, 1982, pp. 101-114

פרץ – ר’ מיכאל פרץ, אוצר פסקי צדקה… על הלכות מעשר כספים, ירושלים, תש”ס, 238 עמודים

ראטטענבערג – ח”ש ראטטענבערג, עורך, הנהגת צדיקים, ד’ כרכים, ירושלים, 1991-1988

רובנר – Jay Rovner, The Ma’asar Kesafim Ledger of Mordecai Ze’ev Ehrenpreis of Lvov, New York and Jerusalem, 2003, and the Bibliography, ibid., pp. 69-77

ריבקינד – יצחק ריבקינד, “מעשר געלט” בתוך: יידישע געלט, ניו יורק, תש”ך, עמ’ 167-157 (ביידיש)

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן