הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם חייבים לנשק את הציצית?

עשה לך רב
שנה ה, מספר 3
אדר ב’ תשע”ט

לעילוי נשמת דודתי
המחנכת מרים גולינקין ז”ל
נלב”ע י”ב אדר תשנ”א


שאלה מאת הרב סטיב מורגן, יוסטון, טקסס: כידוע, יש מנהג נפוץ לנשק את הציצית שלוש פעמים בפרשת “ויאמר”, במילה “אמת”, ובמילה “לעד”. מצד שני יש רבנים דגולים כגון הגאון מווילנא והרב פרופ’ שאול ליברמן שלא נשקו את הציצית בכלל. מהם המקורות והשיטות השונות לגבי מנהגים אלה?

תשובה:

למרות שנכתב הרבה על המנהג הזה במשך הדורות, עדיין לא זכינו למחקר מקיף (ראו רשימת ספרות בסוף) ולכן, אנסה למלא את החלל.

א) להעביר את הציצית על העיניים בשעת קריאת שמע

יש להניח שמנהג זה מבוסס על הפסוק “וראיתם אותו” (במדבר ט”ו:ל”ט).

  1. בשו”ת הרשב”ש, סימן כ”ו, מסכם הרב שלמה בן שמעון דוראן (אלג’יר, 1467-1400) את דברי השואל: “ואתה אמרת לו שהרי משמן של רבנן סבוראי כתבו שכל המעביר ציציותיו על עיניו, שוב אינו בא לידי סמוי עיניים”. “רבנן סבוראי” חיו ככל הנראה במאות ה-6-5 ואם כן מדובר במנהג קדום. ברם, מכיוון שמנהג זה אינו נזכר אצל הגאונים, יש להניח שהוא לא מנהג של רבנן סבוראי. בכל אופן, האחרונים מצטטים את המנהג הזה “בשם הקדמונים” (כף החיים לאורח חיים כ”ד, אות י”ד; ר’ יעקב ריישער, שו”ת שבות יעקב, חלק ב’, סימן ל”ח בשם ר’ נתן שפירא, מצת שמורים, זאלקווא, תקל”ו) ויש להניח שהם שאבו את הדבר משו”ת הרשב”ש.
  2. ר’ טוביה ב”ר אליעזר חי ביוון, ושם חיבר את ספרו מדרש לקח טוב המכונה “פסיקתא זוטרתא” בשנת 1097. וכך הוא כותב בפירושו לספר במדבר (פרשת שלח לך, דף קי”ג ע”ב):

וכשמקבצין הציצית בשעת קריאת שמע ומעבירין על גבי עיניהם, אף על פי שנראין הדברים שמשום חבובי מצוה, מכל מקום לא נתחייבו ישראל בזה, שאם כן היו ממשמשין גם בתפילין בשעה שקורא “וקשרתם”, אלא מנהג בעלמא הוא, ואין בדבר איסור והיתר.

אנו נראה להלן שאכן היה מנהג נפוץ למשמש בתפילין בשעת קריאת שמע. בכל אופן, מתואר כאן מנהג להעביר את הציצית על העיניים בביזנטיון בסביבות שנת 1100.

  1. ר’ יצחק בן אבא מארי (פרובנס, 1193-1122) עסק בענייננו בספר העיטור (מהד’ מאיר יונה, ווילנא 1874, חלק א, דף ע”ה ע”ג): “ואותן שמקבצין הציצית בשעת קריאת שמע ומעבירין על גב עיניהם, אפשר שנהגו משום דכתיב ‘וראיתם אותו’ על שם שהיה עטיפתם תחת המלבוש” ואז הוא מסכם חלק מדברי ר’ טוביה ב”ר אליעזר. כלומר, בעל העיטור הכיר את המנהג הזה בפרובנס במאה ה-12 והוא הציע שהמציאו את המנהג מכיוון שבזמנו כבר נהגו ללבוש טלית קטן מתחת לבגד (עיינו שם באריכות). עדותו חשובה אבל הסברו אינו הכרחי מכיוון שיכלו להגיע למנהג הזה באופן ישיר על פי הפסוק “וראיתם אותו” בלי שום קשר למנהג של טלית קטן.
  2. המשפט הראשון מן העיטור צוטט על ידי ר יעקב בן אשר (טולידו, נפטר 1340) בטור אורח חיים כ”ד, ומשם הוא עבר בצורה תמציתית לר’ יוסף קארו (צפת, 1575-1488) בשלחן ערוך אורח חיים כ”ד:ד’ “וליתן אותם על העיניים“.

ב) להסתכל בציצית כשאומרים “וראיתם אותו”

יתכן שמנהג זה הושפע מברייתא במנחות מ”ג ע”ב:

ותניא אידך: “וראיתם אותו, וזכרתם ועשיתם” – ראייה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה. (היא גם מובאת בשו”ת הרשב”ש הנ”ל ובשו”ת הריב”ש שנביא להלן).

א. יש קבוצה של ראשונים שסברו שראייה או הסתכלות בציצית היא מצוות עשה בפני עצמה:

  1. ר’ יצחק מקורבייל (צרפת, נפטר 1280) ספר מצוות קטן, סמ”ק, מצוה כ”ט: “להסתכל בציצית דכתיב ‘וראיתם אותו’ “, אבל אין הוא קובע מתי יש לעשות כך.
  2. ר’ אשתורי הפרחי (עלה ארצה בשנת 1313; כפתור ופרח, פרק ס’, מהד’ ירושלים, תשנ”ט, כרך ג’, עמ’ שמ”ט) קובע: “ושיברך עליו בכל עת שילבשנו ומעומד, ושיביט אליו משום ‘וראיתם אותו’, כן כתב בעל המצוות הקצר ה”ר יצחק מקורביל ב”ר יוסף”. כוונתו כנראה שיש להסתכל על הציצית בשעת העטיפה.
  3. אכן, גם ר’ שמעון בר צמח דוראן (ספרד ואלג’יר,1444-1361; זהר הרקיע, ווילנא, תרל”ט, דף י”ז ע”א-ע”ב, אות כ, מצוות עשה י”ח) מסכים עם הסמ”ק שראיית הציצית היא מצוות עשה בפני עצמה (ודעתו גם מובאת אצל בנו הרשב”ש).

אין זה פלא, אפוא, אם אחרים קבעו שיש לראות את הציצית כשקוראים את הפסוק “וראיתם אותו”, וכך מדגיש הרשב”ש בתשובה הנ”ל: “אם כן ראויה היא ראייה זו להיות בשעת קריאת ‘וראיתם אותו’, כדי שיראה ויזכור, ומזרזין בשעת המעשה”.

  1. וכך כתב בעל חסד לאברהם, אות ב’ (המובא אצל כף החיים לאורח חיים כ”ד, אות ט”ו): “יש נוהגים להסתכל בציצית כשמגיעים ל’וראיתם אותו’ וכו’ ויכוון לקיים מצוות עשה של וראיתם אותו“.

ב. פוסקים אחרים קבעו שיש לראות הציצית בשעה שאומרים “וראיתם אותו” למרות שלא ראו בכך מצווה נפרדת:

  1. רבינו יונה (ספרד, 1263-1210) כתב בספר היראה “וכשיגיע ‘וראיתם אותו’ יעיין בציציתו”. (מהד’ ירושלים, תשנ”א, עמ’ ר”ד; מובא בשו”ת הרשב”ש, סימן כ”ו; ובשו”ת הריב”ש, סימן תפ”ו בשאלה)
  2. הרב מנחם רקנאטי היה מקובל איטלקי (1310-1250). וכך הוא כותב בסוף פרשת שלח לך (מובא בבית יוסף לאורח חיים כ”ד, ד”ה וכתב הר”ם מריקנט): “כשמסתכל בציצית אז מסתכל בשתי ציציות שלפניו שבהם עשרה קשרים, רמז להוויות [=לספירות]”.
  3. הריב”ש (ספרד ואלג’יר, 1408-1326; שו”ת ריב”ש, סימן תפ”ו) סובר שהראייה איננה מצווה בפני עצמה, אבל טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה “וכן אני נוהג”. אבל הוא גם מגן על מנהגו של השואל:

ואתה שנהגת להסתכל בה בשעת קריאת שמע כשאתה מגיע ל”וראיתם אותו”, אל תניח מנהגך כי מנהג יפה הוא וחבובי מצוה הוא. וכך היה נוהג מורי החסיד הרב רבי פרץ הכהן זצ”ל (ספרד, 1370-1304).

  1. הרשב”ש הנ”ל הכיר את מנהג ההסתכלות; הוא אינו תומך בו ואינו מתנגד: “ומכל מקום העושה כן אין למנעו, ומי שאינו עושה כך אין גוערין בו, והנח להם לישראל [אם אין נביאים הן, בני נביאים הן]”. כלומר, הוא רומז לפסחים ס”ו ע”א שאם עם ישראל נוהג כך, “בני נביאים” הם ואין להתנגד למנהג.
  2. וכך כתב ר’ יוסף קארו בשלחן ערוך אורח חיים כ”ד:ד’: “יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים ל’וראיתם אותו’ “.
  3. גם החזון איש (ר’ אברהם ישעיהו קרליץ, ליטא וארץ ישראל, 1953-1878) נהג להסתכל בציציות מבלי לנשקן (מובא בכפתור ופרח הנ”ל, סוף הערה 50; וראו להלן).

ג) לא להסתכל על הציצית

“משכיל” אחד במאה הט”ו, כנראה מאלג’יר, התנגד למנהג הנ”ל של הסתכלות. דעתו מובאת בשאלה הנ”ל לרשב”ש:

עוד שאלת שאחד מן המשכילים אמר שאין ראוי להסתכל בציצית בשעה שהוא אומר “וראיתם אותו”, ולא למשמש בתפילין בשעה שהוא אומר “וקשרתם”, שאם כן  נאמר אף במזוזה ימשמש בה בשעה שהוא אומר “וכתבתם”.

השואל ענה לו וגם הרשב”ש ענה לו כפי שראינו לעיל – עיינו שם. יתכן שאותו משכיל הושפע מתשובת רב נטרונאי גאון שנביא להלן. בכל אופן, דעתו היא כנראה דעת יחיד שלא התקבלה; היה מנהג רווח להסתכל בציצית מן המאה ה-13 ואילך כפי שראינו לעיל.

ד) להגביה ולהראות

כך כתב ר’ אברהם הירחי בספר המנהיג (טולידו, 1204; מהד’ רפאל, חלק א’, עמ’ ע”ו):

ומנהג להגביה כנפי הטלית להראות הציצית באומ[רו]  “והיה לכם לציצית וראיתם אותו” לזיכרון תרי”ג מצוות; “לציצית” לשון “מציץ מן החרכים” (שיר השירים ב’:ט’).

כלומר, לפי ספר המנהיג לא רק רואים את הציצית אלא גם מגביהים ומראים את הציצית. העניין של זיכרון לתרי”ג מצוות דומה לכמה ברייתות במנחות מ”ג ע”ב, ואילו העניין של “מציץ מן החרכים” מופיע בספרי במדבר פיסקא קט”ו (מהד’ הורוביץ, עמ’ 125; מהד’ כהנא, עמ’ 321).

ה) למשמש בציצית כשאומר “והיה לכם לציצית”

  1. מנהג זה נזכר על ידי לאביד (Labid), משורר ערבי שחי במאה השביעית, בזמנו של מוחמד. הוא מזכיר באחד ממשליו יהודי מתפלל:

הוא ממשמש בידו בשמיכות במקום, כמו יהודי המתפלל (ממשמש בציציות טליתו) (דיואן לט, ל אצל גרטנר, עמ’ ר”ע על פי ספרו של ח”ז הרשברג, ישראל בערב, תל אביב, תש”ו, עמ’ 113).

  1. מנהג כזה מופיע גם בשערי תשובה סימן פ”ח לאחר התשובה של רב נטרונאי גאון שנביא להלן. החוקרים אלבק (ספר האשכול, שם, הערה ט) וברודי (בשו”ת רב נטרונאי שנביא להלן, הערה 1) טוענים שאותה תגובה בשערי תשובה היא של הנשיא ר’ יהודה הברצלוני (ספרד, המאה ה-11-12). אותו חכם מחלק בין שלושת המקרים שבשו”ת רב נטרונאי: אין צורך לנשק מזוזה בשעת קריאת שמע; לגבי ציצית, אם מעיין בהן וממשמש בהן בעת קריאת שמע שיש שם מצוותו “שפיר דמי ומה איכפת לנו“; אבל תפילין “חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה, קל וחומר מציץ” (שבת י”ב ע”א).

יש להניח שהמשמוש בציצית נוצר בעקבות המשמוש בתפילין שנזכר בשבת י”ב ע”א.

  1. ר’ דוד אבודרהם (סביליה, הספר נכתב בשנת 1340) מביא מנהג דומה בספר אבודרהם השלם, עמ’ פ”ג:

ונוהגין מקצת אנשים כשאומרים “וקשרתם לאות על ידך” למשמש בתפילין של יד, וכשאומרים “והיו לטוטפות בין עיניך” למשמש בתפילין של ראש. וכשאומרים “והיה לכם לציצית” למשמש בציציות.

  1. דברי האבודרהם מובאים בשינויים קטנים בטור אורח חיים, סוף סימן כ”ד.
  1. מנהג דומה מובא במאה התשע-עשרה על ידי ר’ יעקב מליסא, דרך החיים ל”ב:ל”ו: “כשיאמר ‘וראיתם אותו’ ימשמש בשתי ציציות שלפניו“. אמנם, מדובר בפסוק אחר מן הנ”ל ובשתי ציציות בלבד, אבל בכל זאת מדובר במשמוש.

ו) לאחוז בציצית בזמן קריאת שמע 

  1. המקור הקדום ביותר למנהג זה הוא ככל הנראה מדרש תהלים, המכונה מדרש שוחר טוב, שנערך כנראה בארץ ישראל בסוף תקופת הגאונים (במאה העשירית). והרי דברי המדרש על הנושא שלנו (ל”ה:ב’, מהד’ בובר, עמ’ 248; ומשם בילקוט שמעוני לתהלים, סימן תשכ”ג):

“כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך” (תהלים ל”ה:י’). אמר לו הקב”ה: דוד מה אתה עושה לי? אמר לו: אני משבחך בכל אבריי… יד שמאל אני קושר בה תפילין של יד, ובה אני אוחז ציציותי בזמן קריאת שמע…

מקור זה אינו הלכתי אבל הוא מסיח לפי תומו שכך נהגו בזמנו ובמקומו של המדרש.

  1. ר’ מרדכי הכהן מרוטנברג (1298-1260) ציטט את המדרש הזה בהגהות מיימוניות לרמב”ם (הלכות ציצית, פרק ג’, אות פ’), ואז הוסיף: “הרי שמצווה לאחוז הציצית בידו השמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע“.

הלכה זאת, המובאת גם בבית יוסף לאורח חיים כ”ד, מבוססת על מדרש תהלים, אבל הוא הוסיף את המילים “כנגד לבו”.

  1. הראבי”ה, ר’ אליעזר בן יואל הלוי (אשכנז, 1220-1140; סימן תרפ”ג, מהד’ אפטוביצר, עמ’ 389-388) מצטט קטע מ”ירושלמי דפירקין”, כלומר מירושלמי סוכה ג’:ט”ו, דף נ”ד ע”א: “תני: יודע לנענע חייב בלולב… יודע להתעטף בציצית לוקח לו ציצית… ואוחז בציצית כשורה… בשעת קריאת שמע.” הקטע המודגש לא נמצא בירושלמי סוכה, ופרופ’ אפטוביצר טוען (עמ’ 390, סוף הערה 4) ובצדק שהוא איננו מן התלמוד הירושלמי אלא מ”ספר ירושלמי” שהיה רווח באשכנז בימי הביניים, ושפרופ’ יעקב זוסמן ואחרים פרסמו חלקים ממנו בסוף המאה העשרים. כמו כן, הוא טוען שהעניין של אחיזת הציצית נוסף על פי מדרש תהלים הנ”ל.
  2. ר’ יצחק ב”ר משה מווינא (1250-1180), תלמידו של הראבי”ה, מביא את תחילת הברייתא הנ”ל מבבלי סוכה מ”ב ע”א, ואז ממשיך: “ואוחז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע, היינו כמנהגינו…”. (אור זרוע, הלכות סוכה, סימן שי”ד, חלק שני, דף ס”ח ע”ד). יש להניח שהוא העתיק את השורה הזאת מן הראבי”ה או מאותו “ספר ירושלמי”. והוא מדגיש שזה “מנהגינו”.
  3. ספר המרדכי נכתב על ידי ר’ מרדכי בן הלל הכהן (אשכנז, 1298-1250). הקטע הנ”ל מן הראבי”ה נעתק במרדכי למסכת סוכה, סוף פרק לולב הגזול, סימן תשס”ג: “… תני בירושלמי דפירקין… ואוחז בציצית כשורה בשעת קריאת שמע.” (1)
  4. הרב יוסף קארו הביא את מדרש תהלים, הגהות מיימוניות, והמרדכי בבית יוסף לאורח חיים כ”ד. וכך הוא סיכם את ענין האחיזה בשלחן ערוך אורח חיים כ”ד:ב’: “מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, רמז לדבר ‘והיו הדברים האלה וגו’ על לבבך’ “. הרישא לקוח מהגהות מיימוניות; הסיפא הוא כנראה תוספת של ר’ יוסף קארו בעצמו.

מנהג האחיזה נזכר אצל הרבה פוסקים עם כל מיני שינויים קטנים לגבי איך לאחוז בציצית:

  1. כשר’ ישראל איסרליין (אוסטריה, 1460-1390) אמר “וראיתם אותו” היה נוטל שתי ציציות בצורה מסוימת ומסתכל בהן (לקט יושר, חלק א’, עמ’ 18).
  2. גם ר’ יעקב ווייל (אשכנז, בסביבות 1460-1380) היה נוטל את שתי הציציות שלפניו וראה בהם (שם).
  3. ר’ ישראל מברונא (אשכנז, 1480-1400) היה אוחז בציצית אחת ורואה אותה (שו”ת מוהר”י מברונא, סימן ק).
  4. ר’ שלמה לוריא, המהרש”ל (פולין, 1573-1510) היה אוחז בשתי הציציות התלויות לפניו בצורה מסוימת “וכן הוא בקבלה וסודו עמוק” (ים של שלמה ליבמות, פרק א’, סימן ג’; המצוטט גם על ידי החיד”א בשיורי ברכה לאורח חיים כ”ד).
  5. ר ‘ יצחק לוריא, האר”י (צפת, 1572-1534), היה אוחז בד’ ציציות מתחילת פרשת ציצית ועד המילים “נאמנים ונחמדים לעד” בתפילת “אמת ויציב” (ראו ציטוט ומראי מקומות להלן בסעיף ט’).
  6. לפי ספר מעשה רב, סימן ל”ט, שנכתב על ידי תלמידו יששכר בער מווילנא, הגאון מווילנא (1797-1720): “בקריאת שמע אוחז ב’ ציצית שלפניו ואינו מנשק כלל”. ובביאור הגר”א לאורח חיים כ”ד, ס”ק ו’ מצטט הגאון מווילנא ממדרש תהלים = ילקוט שמעוני הנ”ל. כלומר, הוא אחז בציצית מכיוון שכך נאמר במדרש תהלים.(2)
  7. בימינו, מנהג האחיזה נפסק להלכה על ידי הרב יצחק יוסף בשם אביו הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף על ציצית, מהד’ תשס”ד, עמ’ שצ”ב; שארית יוסף, חלק א’, עמ’ רפ”ד-רפ”ה).

ז) מותר לאחוז בציצית בשעת קריאת שמע, אבל אין זה חובה

ר’ אברהם ב”ר יצחק אב בית דין מנרבונא (1179-1110), כתב בספר האשכול (מהד’ אלבק, חלק א’, עמ’ 16): “והקורא את שמע אין צריך לאחוז בציציותיו, אבל המניח תפילין חייב למשמש בהן תדיר”. כלומר, אדם חייב למשמש בתפיליו כל שעה על פי מה שנאמר בשבת י”ב ע”א, אבל אינו צריך לאחוז בציצית, כנראה מכיוון שאין לזה מקור תלמודי.

ח) אסור לאחוז בציצית

יש תשובה מרכזית של הגאונים המתנגדת לאחיזת הציצית שרוב המקורות מייחסים לרב נטרונאי גאון (גאון סורא, 858-853).(3) חמישה ספרים מביאים את התשובה במלואה(4) ושבעה מקורות מסכמים את התשובה או מצטטים ממנה.(5)

והרי מהדורה אקלקטית על פי כל המקורות:

והכי אמר רב נטרונאי גאון: וששאלתם כשיקרא אדם קריאת שמע, צריך לאחוז ארבע ציציותיו או לא?

דבר זה לא דרך חכמים ותלמידים הוא, זה דרך יהירות הוא. וכי מאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתן וברך עליהן, לאחר מכאן למה אוחזן בידו? אלא מעתה כשמגיע “וקשרתם” צריך נמי [=גם] לאחוז בתפיליו! ואם תאמר יאחוז, כשמגיע “וכתבתם” צריך לבוא לביתו ולהניח ידו על מקום מזוזה! הילכך, העושה כן צריך ללמדו ולהסביר לו [נוסח אחר: ולהזהיר אותו] שלא יעשה כן.

נשאלת השאלה, למה התנגד רב נטרונאי כל כך לאחיזת הציצית? הרב יעקב שור (בהערותיו לספר העתים של ר’ יהודה הברצלוני, קראקא, תרס”ג, עמ’ 25, הערה קל”ד) ואלבק (ספר האשכול, חלק א’, עמ’ 16, הערה ט’) טענו שהוא עשה כך כדי להתנגד למנהגם של הקראים.(6) ברם, הרב אליעזר ולדינברג (שו”ת ציץ אליעזר, חלק י”ג, סימן ג’) כבר דחה את הטענה הזאת בתוקף, והרי שתיים מסיבותיו: כשהגאונים רצו להתנגד לקראים, הם עשו כך במפורש. יתר על כן, הרב נטרונאי גאון כתב במפורש שהוא סבר שמדובר ב”יהירות”, ור’ דוד אבודרהם כבר הסביר את הכוונה בנידון: “שכל דבר שאין אדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים במידת חסידות וכל העם אינם עושים אותו, הוא מתחזי כיוהרא”. אכן, פרופ’ ברודי מפנה (בהערה 2) לכמה דוגמאות טובות של יוהרא בתלמוד: ברכות י”ז ע”ב, פסחים נ”ד ע”ב-נ”ה ע”א, סוכה כ”ו סוף ע”ב.

מצד שני, פרופ’ שפרבר (עמ פ”ט-צ’; והשוו ד”ר גרטנר, עמ’ ר”ע-רע”א) סבור שרב נטרונאי הבבלי ניסה לשרש את מנהג ארץ ישראל המובא במדרש תהלים. ברם, הצעה זאת אינה מוכחת מכיוון שרב נטרונאי גאון חי לפני זמנו של מדרש תהלים.

בכל אופן, כאמור, הרב יהודה הברצלוני כבר דחה את דברי רב נטרונאי גאון וממילא בימינו אין בכך יהירות מכיוון שכולם נוהגים לאחוז בציצית בשעת קריאת שמע.

ט) לנשק את הציצית

זהו המנהג המקובל בימינו אבל הוא נזכר בעיקר מן המאה ה-16 ואילך. רק מצאתי אזכור אחד של מנהג זה מתקופת הראשונים בחיבור אלמוני שנדפס רק פעם אחת מכתב יד בשנת 1929:

  1. ספר מנהג טוב, מהד’ מאיר צבי ווייס, הצופה לחכמת ישראל י”ג (תרפ”ט) נכתב כנראה באיטליה לאחר שנת 1273. נאמר שם בעמ’ 236-235:

ומנהג טוב כשאדם קורא קריאת שמע ומגיע לפרשת ציצית לפסוק “וראיתם אותו וזכרתם” לתפוש הציצית בידיו ולהעבירם על עיניו ולנשקם ולראותם. וכן מצאתי במאור הגדול בהלכות ציצית בשם רבי צמח גאון: …וכד קרי קריאת שמע למנקט ציצית בידא דשמאלא, ובתר דקרי ומגיע לפרשת ציצית ל”וראיתם אותו” מנשק בהו וחזו בהן דאדכר ליה כל פיקודייא דמרי עלמא, ומחבב את המצוות, וכן עושין בכל ארץ ישראל ובארץ המערב.

קטע מפורט זה אומר דרשני: מיהו “המאור הגדול”? למה לא מצינו את הציטוט הזה של רבי צמח גאון במקום אחר? למה לא שמענו על מנהג כזה “בכל ארץ ישראל ובארץ המערב”? אין לי תשובות לשאלות האלו, אבל אם התיארוך של ד”ר ווייס נכון, זהו האזכור הראשון של נשיקת הציצית בשעת קריאת שמע לשם חיבוב המצווה.

  1. הרמ”א ר’ משה איסרליש (פולין, 1572-1530) כותב בדרכי משה לטור אורח חיים כ”ד, ס”ק א’:

וראיתי נוהגים לנשק הציצית ולשום על עיניו בשעה שאומר “וראיתם אותו וזכרתם” והכל כדי לחבב המצווה.

וכן הוא כותב בהגהותיו לשלחן ערוך אורח חיים כ”ד:ד’:

גם נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם והכל הוא חיבוב מצוה.

לאחר מכן, אנו שומעים על כל מיני ווריאציות של נשיקת הציצית:

  1. בשער הכוונות של ר’ חיים ויטל (צפת, 1620-1542; דף נ’ ע”ד), יש “נוסח התפלה כאשר קבלתי ממורי ז”ל”, כלומר מן האר”י, ר’ יצחק לוריא ז”ל . הוא כותב בהמשך (דף נ”א ע”ג ד”ה שמע):

וכשיגיע אל “ויאמר” שהוא פרשת ציצית, תקח ראשי חוטי הד’ ציציות ביד ימין… וכל עוד שאתה אומר פרשת ציצית, תהיה מביט ומסתכל בציציות ההם, וכשתגיע אל “וראיתם אותו” תעבירם על גב עיניך ותנשקם… וכשתגיע אל “ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד” הנה במילת “לעד” תנשקם ותעבירם על גב עיניך ותסירם מידך שישתלשלו למטה כדרכן.(7)

  1. ר’ יעקב ריישער (אשכנז, 1733-1670) מזכיר את אחיזת הציצית, העברת הציצית על העיניים, “ולנשק אותם משום חבוב מצוה” אגב אורחא בתשובה על הסומא וקריאת שמע (שו”ת שבות יעקב, חלק ב’, סימן ל”ח).
  1. הרב יחיאל מיכל אפשטיין (נוברדוק, 1908-1829) מוסיף (ערוך השלחן אורח חיים כ”ד:ג’) “וגם נוהגים לנשק הציצית באיזה פעמים בשעת אמירת פרשת ציצית והכל הוא חיבוב מצוה“. כלומר, בימיו נהגו לנשק לציצית כמה פעמים בפרשת “ויאמר” ולא רק במילים “וראיתם אותו”.

כפי שהדגישו כמה רבנים וחוקרים, כגון הרב לעוויזאהן ופרופ’ שפרבר, מנהג זה של נשיקת הציצית הוא חלק ממגמה כללית של “חיבוב מצוה”. זהו מושג שמופיע בתלמוד (סוכה מ”א ע”ב; שבת ל”ג ע”ב; שבת ק”ל ע”א; סוטה י”ג ע”א; חולין קל”ג ע”א) וכן בספרות ההלכה של ימי הביניים.(8)

אחד מן הביטויים של חיבוב מצווה היה והוא עדיין נשיקת תשמישי קדושה או תשמישי מצוה. בין השאר נהגו לנשק את התפילין (אורח חיים כ”ח:ג’); ספר תורה (הרמ”א באורח חיים קמ”ט:א בשם ספר אור זרוע; וכן שמואל קרויס קורות בתי התפילה בישראל, ניו יורק, תשט”ו, עמ’ 276-274); מזוזה (יורה דעה רפ”ה:ב’ ברמ”א; ים של שלמה ליבמות הנ”ל; חיי אדם ט”ו:א’);(9) וגם ספר מכתבי הקודש (ערוך השלחן, יורה דעה רפ”ב:י”א).

יתר על כן, ר’ ישעיה הורוויץ, בעל השל”ה (אשכנז וארץ ישראל, 1630-1565) כותב ב”מסכת פסחים” של “שני לוחות הברית”: “וראיתי מבני עליה המחבבים מצוות היו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן, וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם, וכן ארבע מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה”. ויש ללמוד את זה ממה שכתב הרמ”א על נשיקת הציצית באורח חיים כ”ד (השל”ה, מהד’ ירושלים, תשכ”ט, חלק ב’, דף כ’ ע”ב המובא בקיצור אצל עטרת זקנים לאורח חיים י”ב ומשם בכף החיים לאורח חיים כ”ד, אות י”ט).

י) לא לנשק את הציצית

  1. כפי שראינו, כך היה מנהגו של הגר”א לפי ספר מעשה רב, סימן ל”ט:

בקריאת שמע אוחז ב’ ציצית שלפניו ואינו מנשק כלל.

מעשה רב השלם מביא בסעיף ג’ הסבר שהגר”א נהג כך כדי לא לבטל את מצוות הראייה. לדעתי יש הסבר פשוט יותר. מתברר מביאור הגר”א לאורח חיים כ”ד שהבאנו לעיל, שמנהג הגר”א לא נבע מהתנגדות למנהג הנשיקה. הגר”א נהג לחפש מקור תלמודי/מדרשי לכל סעיף בשלחן ערוך מכיוון שרק התלמוד/מדרש הוא בר סמכא בעיניו להורות ממנו הלכה.(10)

בביאור הגר”א לאורח חיים כ”ד, ס”ק ב’ על אחיזת הציצית הוא מפנה למדרש תהלים ומקבילותיו שהבאנו לעיל. לפיכך, הוא נהג לאחוז בציצית מכיוון שזה נזכר במדרש תהלים שהיה מקור קדום בעיניו. מכיוון שאין מקור קדום לנשיקת הציצית, הוא לא נישק את הציצית. אין כאן התנגדות למנהג אלא העדר מקור סמכותי קדום למנהג.

  1. ר’ אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש (ליטא וארץ ישראל, 1953-1878) נהג כאמור לעיל להביט על ציציותיו ולא לנשקן (ראו כפתור ופרח הנ”ל, סוף הערה 50).
  2. מו”ר הרב פרופ’ שמא פרידמן סיפר לי שמורינו ורבינו, הרב פרופ’ שאול ליברמן — בן-דודו של החזון אי”ש(11) וגדול חוקרי התלמוד במאה העשרים — לא אחז בציצית וגם לא נישק את הציצית בשעת קריאת שמע. פרופ’ ליברמן הדגיש בפני תלמידיו שהוא לא מזלזל במנהג המקובל אבל לא כך מנהגו. פרופ’ ליברמן גדל בליטא והתחנך בישיבות ליטא אז יתכן ששם נהגו על פי המנהג המקורי המובא לעיל להסתכל בציצית בלי לאחוז בה או לנשק אותה.

י”א) הקבלה מעניינת – מאכלי ראש השנה

למדנו בהוריות י”ב ע”א = כריתות ו’ ע”א:

אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא – [לעולם] יהא רגיל למיחזי [נוסח אחר: למיכל] בריש שתא קרא, ורוביא, כרתי, וסילקא, ותמרי.

תרגום: עכשיו שאתה אומר שסימן, דבר  הוא – לעולם יהא רגיל לראות [נוסח אחר: לאכול] בראש השנה דלעת, ורוביא, כרישין, וסלק, ותמרים.

כפי שהוכחתי בתשובה אחרת,(12) כבר בתקופת הגאונים היו שלוש גרסאות ושלושה מנהגים לגבי מאכלים אלה בראש השנה:

למיחזי = לראות;

למיחד = לאחוז;

למיכל = לאכול.

כמובן, אי אפשר לאכול ציצית, אבל גם בציצית ראינו שני מנהגים דומים כבר בתקופת הגאונים/הראשונים:

לראות את הציצית;

למשמש/לאחוז בציצית.

י”ב) דברי סיכום והלכה למעשה

ראינו לעיל מנהגים רבים לגבי מה לעשות עם הציצית בשעת קריאת שמע, יחד עם התנגדות מסוימת לאותם מנהגים. ועתה נציג את המנהגים בשלוש קטגוריות:

  1. להעביר על העיניים או להסתכל/לראות או להגביה ולהראות, והכל על פי הפסוק “וראיתם אותו”;
  2. למשמש או לאחוז בציצית;
  3. לנשק כאות של חיבוב מצוה.

ברור שהקטגוריה הראשונה מתאימה לפסוק “וראיתם אותו”, ולכן אין שום סיבה להתנגד למנהגים האלה.

הקטגוריה השנייה זכתה להתנגדות חריפה של רב נטרונאי גאון ושל רב משה גאון משום “יהירות”. ברם, “יהירות” היא מושג הלכתי התלוי בסוציולוגיה – בזמן ובמקום ספציפיים. אם בן-אדם מנסה להתהדר במצוות יותר מאחרים, “מיחזי כיוהרא”, זה נראה כיהירות. יכול להיות שבזמנו של רב נטרונאי גאון בבבל, אחיזת הציצית בשעת קריאת שמע הייתה נראית כיהירות. אבל “האידנא”, היום, אין בכך שום יהירות מכיוון שכמעט כולם נוהגים כך.

הקטגוריה השלישית של נשיקת הציצית נובעת מן הרצון לחבב את המצוות, כשם שמנשקים לספר תורה, תפילין, מזוזה, ועוד. אין בזה שום חובה אבל זאת דרך יפה לבטא חיבוב מצווה.

ויהי רצון שעל ידי המעשים האלה הנעשים בשעת קריאת שמע יקוים בנו הפסוק “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם”.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
י”ב אדר ב’ תשע”ט


הערות

  1. המרדכי הובא על ידי הבית יוסף לאורח חיים כ”ד, ד”ה וגם המרדכי וכן על ידי שפרבר, עמ’ פ”ט, אבל שניהם לא ראו את הראבי”ה. גם פרופ’ שפרבר הציע בהערה 25 — באופן עצמאי מפרופ’ אפטוביצר — שהקטע הזה במרדכי לקוח מ”ספר הירושלמי” ולא מן התלמוד הירושלמי.
  2. וראו מקורות נוספים במעשה רב השלם, ירושלים, תש”ן, עמ’ נ’.
  3. בשערי תשובה סימן פ”ח תשובה זאת מיוחסת לרב האי גאון, אבל הרב לוי גינצבורג טען ובצדק בגנזי שכטר, ספר ב’, עמ’ 99-98 שזאת תשובה של רב נטרונאי גאון. בארחות חיים מישהו הוסיף לאחר ענין היהירות של רב נטרונאי הערה שכנראה הייתה כתובה בגיליון: “וכן כתב רב משה גאון ז”ל”. גם הרשב”ש הוסיף: “וכן נמי כתבו בשם הגאון רב משה בר רב חנוך גאון ז”ל”.
  4. שערי תשובה, סימן פ”ח (בשם רב האי גאון); ארחות חיים, דפוס פירנצי, חלק א’, דף ג’ ע”ד, הלכות ציצית, אות ל”ב; תשובות גאוני מזרח ומערב, סימן ל”ח. ומשם באוצר הגאונים לברכות, חלק התשובות, סימן ע”ד, עמ’ 36-35; ובשאלות ותשובות רב נטרונאי גאון, מהד’ ברודי, חלק אורח חיים, סימן ו’, עמ’ 104-103.
  5. ר’ לוי גינצבורג, גנזי שכטר, ספר ב’, עמ’ 105; ר’ אברהם ב”ר יצחק אב בית דין מנרבונא, ספר האשכול, מהד’ אלבק, חלק א’, עמ’ 103; כל בו, סימן כ”ב, מהד’ דוד אברהם, חלק א’, ירושלים, תשס”ז, טור תק”ו; ר’ אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק ס’, מהד’ ירושלים, תשנ”ט, חלק ג’, עמ’ ש”נ; ר’ דוד אבודרהם, ספר אבודרהם השלם, עמ’ פ”ג; שו”ת ריב”ש, סימן תפ”ו; שו”ת רשב”ש, סימן כ”ו.
  6. והשוו גרטנר, עמ’ רע”א, הערה 55 שמנסה אף הוא לקשר את דברי מדרש לקח טוב למאבק בקראים.
  7. מנהג האר”י מובא בצורות שונות אצל מגן אברהם לאורח חיים כ”ד, ס”ק א’; החיד”א, שיורי ברכה לאורח חיים כ”ד; שו”ת תורה לשמה המיוחס לר’ יוסף חיים מבגדד, סוף סימן ל”ט, על פי ספר הכוונות, כתב יד.
  8. ראו דיון אצל H.J. Zimmels, Ashkenazim and Sephardim, London, 1958, pp. 259-262
  9. וראו פרופ’ שפרבר, עמ’ פ”ח, הערה 22 וכן תשובה של הרב שמחה רוט ז”ל, י’ מנחם אב, תשס”ז שהופיע בקיצור ב”קהילתון” של התנועה המסורתית, ראש השנה תשס”ח, עמ’ 6.
  10. ראו חיים טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, חלק ג’, ניו יורק, 1947, עמ’ 218.
  11. לתיאור מרתק של החזון אי”ש כשהתגורר במינסק, מפי בן-דודו פרופ’ ליברמן, ראו שאול ליברמן, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים, תשנ”א, עמ’ 609-608.
  12. David Golinkin, Responsa in a Moment, Vol. II, Jerusalem, 2011, No. 17 = Why do we Eat Special Foods on Rosh Hashanah וכן בעברית: “מאכלים מיוחדים לליל ראש השנה”.

ספרות

גרטנר – יעקב גרטנר, סיני ק”ג (תשמ”ט), עמ’ ר”ע-רע”א = יעקב גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים, תשנ”ה, עמ’ 252

כהן – Rabbi J. Simcha Cohen, Timely Jewish Questions, Timeless Rabbinic Answers, Northvale, NJ, 1991, pp. 50-53

לעוויזאהן – אברהם לעוויזאהן, מקורי מנהגים, ברלין, 1846, סימן י’, עמ’ 31-29

קוק – ש”ח קוק, עיונים ומחקרים, ספר ראשון, ירושלים, תשי”ט, עמ’ 335-334

שפרבר – דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק שני, ירושלים, תשנ”א, עמ’ פ”ז-צ’

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן