הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

האם העלייה לארץ ויישובה היא מצווה?

אייר תשע”ה

לעילוי נשמת סג”ם יובל הימן ז”ל

שנפל במבצע צוק איתן בכ”ג תמוז תשע”ד

על קדושת השם, העם והארץ

שאלה: מתקופת התלמוד ועד ימינו אנו קיימת מחלוקת בעם היהודי: יש אומרים שהעלייה לארץ ויישובה היא מצווה, יש אומרים שאלו הם מעשים רצויים אבל אינם בגדר מצווה, ויש אומרים שאסור לעלות ארצה. מה אומרת ההלכה על מחלוקת זו?

תשובה: בעברית וביידיש “מצווה” יכולה להיות מעשה טוב, אבל הכוונה כאן לאחת מתרי”ג מצוות שבתורה. באופן מפתיע מספר מפורסם זה אינו כל כך עתיק. הוא נזכר לראשונה על ידי רבי שמלאי, אמורא שחי בארץ ישראל בסוף המאה השלישית לספירה (מכות כ”ג ע”ב).(2) מאז, ניסו עשרות רבנים למנות את תרי”ג המצוות.(3)

כפי שהסברתי במקום אחר,(4) ארץ ישראל תופסת מקום מיוחד במסורת ובהיסטוריה היהודית. כתוצאה מכך, היינו מצפים שהמסורת שלנו תדרוש פה אחד שיהודי חייב לעלות ארצה ולשבת בה. ברם, למעשה, קיימות בספרות התלמודית וההלכתית לפחות שש גישות שונות לנושא הנידון.

א) יש מצווה לעלות ארצה ולשבת בה

1. המקור הראשון מופיע בחלק מכתבי היד של ספרי דברים (פיסקא פ’, מהד’ פיקלשטין, עמ’ 146) שנערך בארץ ישראל במאה השנייה לספירה והרבה ראשונים אף צטטו ממנו. לפני כעשרים שנה הוכיח פרופ’ מנחם כהנא שמדרש חשוב זה הוא תוספת לספרי דברים על פי מדרש תנאים אחר, המכילתא לדברים, שנתגלה מחדש בגניזה הקהירית. אני מעתיק כאן את שחזור המדרש המקורי ממכילתא דברים על פי מהדורת כהנא עם השלמת מילים, הדגשת כמה תיקונים חשובים, והסברים בסוגריים: (5)

“וירשתם אותה וישבתם [בה ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים]” (דברים י”א:ל”א-ל”ב). מעשה בר’ יהודה בן בתירה ור’ מתיה בן חרש ור’ חנניה בן אחי ר’ יהושע ור’ יונתן שהיו יוצאין חוץ לארץ ותבעו [=ופנו והלכו] והגיעו לפטלום [=לעכו] וזכרו את ארץ ישראל. וזקפו את עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו את בגדיהן וקראו את המקרא הזה “וירשתם [אותה] וישבתם בה ושמרתם לעשות [את כל החוקים ואת המשפטים]” (שם). אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה. אמר ר’ יונתן: נודר אני מחוצה לארץ לעולם.

… וכבר היה רבי לעזר [=אלעזר] בן שמוע ור’ יוחנן הסנדלר הולכין אצל ר’ יהודה בן בתירא לנציבין ללמ[ו]ד ממנו. הגיעו לצידן [=לצידון שבלבנון] וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו את בגדיהן וקראו את המקרא הזה “וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים” (שם). אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. חזרו ובאו להן לארץ ישראל.

יש כאן שני סיפורים. ארבעת החכמים הראשונים הם תנאים בדור השלישי והרביעי. אנו יודעים ממקורות שונים כגון סנהדרין ל”ב ע”ב שרבי יהודה בן בתירה הקים ישיבה בנציבין, רבי מתיא בו חרש הקים ישיבה ברומא, ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע הקים ישיבה בבבל. הסיפור התרחש בפטלום, דהיינו פטולמאיס, דהיינו עכו.(6)

שני החכמים בסיפור השני היו תנאים בדור הרביעי, לאחר מרד בר כוכבא (בסביבות 150 לספירה). נאמר כאן שהם עזבו את הארץ על מנת ללמוד תורה בנציבין, אבל יתכן גם שכמו הרבה יהודים באותה תקופה, הם עזבו את הארץ בגלל המצב הכלכלי הקשה לאחר המרד.(7) סיפור זה התרחש בצידון.

כל החכמים כאן למדו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (8) על פי הפסוקים “וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים” (דברים י”א:ל”א-ל”ב). לפי המשפט האחרון בסיפור הראשון, רבי יונתן לא יצא לחו”ל אלא הכריז: נודר אני מחוצה לארץ לעולם! לפי המשפט האחרון בסיפור השני, רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר הסתובבו וחזרו לארץ ישראל מכיוון שהם הבינו את חשיבות המצווה. אכן, אני לא מצאתי מקור המעיד ששלושה חכמים אלה אכן הגיעו לבבל. הרמב”ן (ראו להלן) הסתמך על סיפור הראשון — למרות שהוא לא מצטט את המשפט האחרון — כדי לפסוק שהעלייה לארץ היא מצווה.

2. הרמב”ן (ספרד וארץ ישראל, 1272-1200) פסק בשני מקומות שיש מצוות עשה לרשת את הארץ ולשבת בה. וכך הוא כותב בפירושו לבמדבר ל”ג:נ”ג (מהד’ שעוועל, עמ’ של”ה):

“והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה” (במדבר ל”ג:נ”ג). על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה’… בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה, ויחז[ו]ר המצווה הזו במקומות רבים “בואו ורשו את הארץ” (דברים א’:ח’)…

הוא כותב דברים דומים בהשגות שלו לספר המצוות לרמב”ם (מהד’ שעוועל, עמ’ רמ”ו):

מצווה רביעית שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ [הזאת] לרשת אותה… והתנחלתם את הארץ” (במדבר ל”ג:נ”ג-נ”ד)… שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה… הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו “שכל היוצא ממנה ודר בחו”ל יהא בעיניך כעובד עבודה זרה… (כתובות ק”י, סוף ע”ב)… הכל היא ממצוות עשה הזה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן מצוות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. [והוא מסיים בציטוט של הסיפור הראשון מן הספרי הנ”ל].

אכן, הרמב”ן עלה ארצה מספרד בשנת 1264 לאחר שנאלץ לברוח כתוצאה מן הוויכוח עם פבלו כריסטיאני שהתרחש בברצלונה בשנת 1263. הוא הגיע לירושלים בשנת 1267 ונפטר בארץ בסביבות שנת 1270.(9) הוא המשיך לכתוב בארץ ישראל ולאחרונה יצא לאור ספר הכולל כשלוש מאות קטעים שהוסיף הרמב”ן לפירושו לתורה לאחר שעלה ארצה.(10) דעתו של הרמב”ן התקבלה על ידי כמה וכמה פוסקים חשובים בימי הביניים, והרי כמה מהם:

3. ר’ יצחק בר ששת (הריב”ש, ספרד ואלג’יריה, 1408-1326) נשאל (שו”ת ריב”ש, סימן ק”א, מהד’ מכון ירושלים, תשנ”ג) אם מותר ליהודי זקן להצטרף לשיירת ישמעאלים על מנת לעלות ארצה דרך המדבר כשברור שהמסע יוביל לחילול שבת. הוא השיב בין השאר:

ואחרי שלדבר מצווה מותר [להפליג בספינה] אפילו בערב שבת, אין ספק שהעלייה לארץ ישראל מצווה היא. ורז”ל אמרו בפרק “שני דייני גזירות” (כתובות ק”י ע”ב), ש”הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”, וכן אמרו שם: “כל המהלך ד’ אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא”… וכן אין לומר שאין העלייה מצווה, כי אם הישיבה, שהרי העולה על דעת להתיישב נקרא עוסק במצווה… הנה, שבכל אלו, אף על פי שאין ההליכה עיקר המצווה, מכל מקום, כיוון שהולך לעשות המצווה, נקרא עוסק [במצווה]; וכך הוא בהולך לעלות לארץ ישראל… [הוא אז מתווכח עם ר’ שמעון בר צמח דוראן, שו”ת תשב”ץ, חלק א’, סימן כ”א, שענה על אותה שאלה. רשב”ץ סבר שהעלייה היא מצווה גדולה יותר מיישוב ארץ ישראל, ואילו ריב”ש סובר שיישוב הארץ הוא מצווה גדולה יותר מן העלייה.] כי העלייה היא מצווה לשעתה, ולעצמו לבד… אבל יישוב ארץ ישראל, אינה מצווה לשעתה, אלא מצווה המתקיימת לעולם היא, ומצווה ותועלת היא [לכלל] ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים…(11) וכ”כ [=וכבר כתוב] זה להרמב”ן ז”ל [בספר המצוות הנ”ל].

4. ר’ שמעון בר צמח דוראן (הרשב”ץ, מיורקה ואלג’יריה, 1444-1361) פסק כמו הרמב”ן בלפחות שלושה מקומות בכתביו הרבים.(12) והרי דוגמא אחת (שו”ת תשב”ץ, חלק ג’, סימן רפ”ח, מהד’ מכון ירושלים, תשס”ז):

מוסתגאניס. שאלת: העולה לארץ ישראל ונכנס לתחומה אם כל עוונותיו מתכפרים, קלות וחמורות, עם התשובה?…

תשובה: הדירה בארץ ישראל מצווה גדולה וכבר מנה אותה הרמב”ן ז”ל מכלל תרי”ג מצות ובספרי [דברים] אמרו “שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שנאמר ‘וירשתם [אותה] וישבתם בה ושמרתם לעשות’ “. וכבר הפליגו רבותינו ז”ל ואמרו (כתובות ק”י ע”ב) “שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה שנאמר ‘לתת להם את ארץ כנען כי אני ה’ אלהיכם’ “. ו”כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון שנאמר ‘ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון’ ” (שם, קי”א ע”א) ו”כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא ‘מזבח אדמה’ וכתיב התם ‘וכפר אדמתו עמו’ “(שם). וחכמי ישראל (שם, קי”ב ע”א) היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לארץ ישראל… והיו מנשקים האבנים ומתגלגלים בעפר שנאמר ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’… ואין מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא ללמוד תורה אם אינו מוצא בארץ ישראל מי שילמדנו או מפני כיבוד אב ואם.

מכל זה תתברר שאלתכם כי מי שהוא בעל תשובה ומתחרט מעוונות שבידו ורוצה לעלות לארץ ישראל, עם היות שהתשובה היא מכפרת, העלייה לארץ ישראל היא מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו…

5. במרוצת הדורות פוסקים רבים פסקו כמו הרמב”ן, וביניהם הרב משה מטראני במאה ה-16 (שו”ת מבי”ט, חלק א’, סימן קל”ט); הרב יעקב עמדן במאה ה-18 (מור וקציעה לאורח חיים ש”ו, בקונטרס “גדר יישוב ארץ ישראל, מהד’ ירושלים, תשנ”ו, עמ’ של”ג, של”ו); והרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי והרב אליעזר וולדינברג בימינו (ראו להלן ברשימת הספרות).

ב) עלייה ויישוב הארץ כמכשיר מצווה

1. מצד שני, רבי שמלאי הנ”ל ככל הנראה לא ראה בעלייה ארצה מצווה בפני עצמה אלא מכשיר מצווה המאפשר ליהודי לקיים את המצוות התלויות בארץ כגון מעשרות, שמיטה ויובל.(13) וכך הוא דרש בבבלי סוטה יד ע”א:

דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי.

גישתו של רבי שמלאי התקבלה על ידי כמה פוסקים חשובים בימי הביניים:

2. בסעיף ג’, 4 להלן נעיין בברייתא מבבא בתרא צ”א ע”א (ומקבילות): “אין יוצאין מארץ לחו”ל אלא אם כן עמדו סאתיים בסלע”. על כך פירש הרשב”ם (צרפת, 1080- 1160 לערך): “שמפקיע עצמו מן המצוות”. הוא לא אמר “שמפקיע עצמו ממצוות יישוב הארץ” אלא “מן המצוות”. הווי אומר שהרשב”ם ככל הנראה הסכים עם רבי שמלאי שיישוב הארץ הוא מכשיר מצווה ולא מצווה בפני עצמה.

3. ר’ ברוך בן יצחק, שעלה ארצה מצרפת בשנת 1211 ונפטר שם,(14) הקדיש פרק חשוב מ”ספר התרומה” להלכות ארץ ישראל (מהד’ ווארשא, 1897; דפוס צילום, ירושלים, תשל”ט, עמ’ 126-123). בתחילת הפרק הוא כותב:

…אמת כי חביבה ארץ ישראל ואשריו איש הדר בה… [ואז הוא מביא את הסיפורים מכתובות קי”ב ע”א על רבי אבא שהיה מנשק את עפרה ור’ חייא בר אבא שהיה מתאבק בעפרה.] וכל שכן הדר בה [ו]מקיים מצוות התלויין בה זוכה להיות במחיצתו של הקב”ה.

אפרים קנרפוגל טען על סמך אותו קטע שככל הנראה, ר’ ברוך סבר שהסיבה העיקרית לעלות ארצה היא כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ.(15)

ג) הלכות ואגדות שנועדו לעודד עלייה ולמנוע ירידה

יש שורה של הלכות של התנאים שמטרתן לעודד עלייה ולמנוע ירידה. כאמור לעיל, החוקרים טענו – כנראה בצדק – שהלכות אלו נאמרו באמצע המאה השנייה לספירה לאחר מרד בר כוכבא. באותה תקופה יהודים רבים ירדו לבבל בעקבות המצב הכלכלי הקשה לאחר המרד.

1א. משנה כתובות יג:יא

הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין.

1ב. ברייתא בכתובות ק”י ע”ב מוסיפה פרטים (והשוו מקבילות בתוספתא כתובות י”ב:ה’, מהד’ ליברמן, עמ’ 99-98 וירושלמי כתובות י”ג:י”א, ל”ו ע”ב):

תנו רבנן:

הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות –

כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה.

היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות –

כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה.

היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת –

כופין אותה שלא לצאת ואם לאו תצא בלא כתובה”.

הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת –

כופין אותו שלא לצאת ואם לאו יוציא ויתן כתובה.

כפי שהעירה טל אילן, באופן כללי הלכות אישות והלכות כתובה אינן שוויוניות בספרות חז”ל; לבעל יש הרבה יותר כוח משפטי מן האשה. רק כאן, כשחז”ל רצו לעודד עלייה ולמנוע ירידה, הם פסקו הלכות שוויוניות לחלוטין.(16)

2. מנחות מ”ד ע”א (והשוו מסכת שמחות ז’:כ”א, מהד’ זלוטניק, עמ’ 18 ומהד’ היגער, עמ’ 146; ירושלמי מגילה פרק ד’, ע”ה ע”ג)

תניא נמי הכי: הדר בפונדקי בארץ ישראל, והשוכר בית בחו”ל –

כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב;

אבל השוכר בית בארץ ישראל – עושה מזוזה לאלתר,

משום יישוב ארץ ישראל.

ורש”י מסביר (ד”ה משום יישוב א”י):

דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפילו יוצא ממנו… הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת, ואפילו יוצא ממנה, ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת.

כלומר, רשי סבור שיוקר המזוזה ימנע ירידה או יעודד עלייה. מאידך, יכול להיות שיש כאן עניין פסיכולוגי. מי שקבע מזוזה בבית בארץ ישראל כבר לא ירצה לעזוב.

3. גיטין ח’ ע”ב (והשוו בבא קמא פ’ ע”ב):

“והקונה שדה בסוריא – כקונה בפרווארי ירושלים” [משנה חלה ד’:י”א].

למאי הילכתא?

אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו אונו [=שטר מכירתו] ואפילו בשבת.

בשבת סלקא דעתך [=יעלה על דעתך]?

כדאמר רבא [בשבת קכ”ט ע”א בהקשר של טיפול בחולה בשבת]:

אומר לגוי ועושה, הכא נמי אומר לגוי ועושה;

ואף על גב דאמירה לגוי שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן.

רב ששת היה אמורא בבלי בדור השלישי (בסביבות שנת 300 לספירה). ככל הנראה לפי פשוטו הוא התכוון לומר שמותר ליהודי לעבור על אחת מל”ט מלאכות שבת ולכתוב את שטר המכירה בשבת, אבל סתם התלמוד פירש שכוונתו לומר לגוי לכתוב את שטר המכירה בשבת. ההלכה הזאת המשיכה להשפיע על פוסקים בימי הביניים ובעת החדשה.(17)

4. בבא בתרא צ”א ע”א (והשוו תוספתא עבודה זרה ד’ (ה’):ג’, מהד’ צוקרמנדל, עמ’ 466 ורות רבה, פרשה א’, ווילנא, ג’ ע”ב):

תנו רבנן: אין יוצאין מארץ לחו”ל אלא אם כן עמדו סאתיים בסלע.

אמר רבי שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח [=לקנות],

אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע – לא יצא.

וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר “ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי!” (רות א’:י”ט). מאי “הזאת נעמי”? אמר רבי יצחק, אמרו: חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו”ל מה עלתה לה?! (18)

כלומר, תנא קמא מתיר לרדת מן הארץ עם סאתיים של חיטה עלו סלע, ואילו רבי שמעון בן יוחאי מחמיר ואומר שאם יש אפשרות לקנות חיטה, אפילו אם סאה עולה סלע לא יצא.(19)

5. מדרש תהלים צ”ב:ח’ (מהד’ בובר, עמ’ 407) הוא מקור אגדי המאשש את גישתו של רבי שמעון בר יוחאי לנושא שלנו:

“כי שמחתני ה’ בפעלך” (תהלים צ”ב:ה’). אמר ר’ יחזקיהו בשם ר’ ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של ר’ שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי ואתא טעין [=שהלך להודו וחזר טעון]. כי אתא, על גבי [כשבא, נכנס אצל] ר’ שמעון בן יוחאי, והיו התלמידים רואין את הריווח שהרוויח, והיו מצרין על עצמן. מה עשה ר’ שמעון? נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא [= לקח את תלמידיו ויצא עמהם לאותה בקעה] ואמר לבקעה: “בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב!” ונתמלאה. אמר לתלמידיו: “כל אחד ואחד ייטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים, אלא הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרן של עולם הבא הוא נוטל!” כיוון שראו כך, התחילו אומרים “כי שמחתני ה’ בפעלך, במעשי ידיך ארנן”.(20)

המדרש הזה מתאר בצורה ציורית איך שתלמידי רבי שמעון בר יוחאי רצו לרדת לחו”ל לאחר מלחמת בר כוכבא על מנת להרוויח כסף. ברם, כמו בברייתא הנ”ל במסכת בבא בתרא, מצטייר רבי שמעון בר יוחאי כאן כציוני נלהב המעוניין למנוע ירידה בכל מחיר.

6. ברייתא בעבודה זרה י”ג ע”א מתירה לכהן לרדת מן הארץ בשני מקרים ספציפיים:

… ומיטמא [כהן ויוצא לחו”ל] ללמוד תורה ולישא אשה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד – אינו מיטמא [ונשאר בארץ].

רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד – ייטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל. אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה; ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.(21)

כלומר, רבי יהודה מתיר לכהן לרדת מן הארץ רק בשני מקרים ספציפיים: כדי ללמוד תורה ולשאת אשה, אבל רבי יוסי מקל. אכן, הלכה זאת משתלבת עם הסיפור השני במקור א, 1 הנ”ל על שני חכמים שירדו לנציבין כדי ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירה.

7. רות רבה, פרשה ב’, ווילנא, ה’ ע”ב:

“ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה” (רות א’:ז’): אמר רבי יהודה [=יודן?] אמר רבי יוחנן: עברו על שורת הדין והלכו ביום טוב.

רבי יוחנן למד כנראה מהמילה המיותרת “בדרך” או “לשוב” שרות ונעמי המשיכו לעלות ארצה ואפילו ביום טוב.

8. הרמב”ם נקט בגישה הזאת. הוא פסק הלכה על פי ההלכות הספציפיות הנ”ל,(22) אבל לא כלל עלייה לארץ במניין המצוות. אכן הרמב”ם ככל הנראה ביקר בארץ בשנת 1165 אבל חזר למצרים.(23)

ד) גישה פרגמטית בלי לקבוע הלכה ברורה

1א. המהר”ם מרוטנברג (1293-1215) היה אחד מגדולי הפוסקים בימי הביניים. הוא;” נעצר בשנת 1286, כנראה בדרכו לארץ ישראל, והוחזק בכלא שבע שנים עד לפטירתו.(24) הוא התייחס לענייננו בכמה תשובות שונות אבל קשה להוציא מהן משנה סדורה.

ספר תשב”ץ, מהד’ לבוב, 1858, סימן תקס”א, דף נ”א ע”א (עם תיקונים על פי תשובות מהר”ם, דפוס ברלין, תרנ”א, עמ’ 5, סימן י”ד ועל פי שציפנסקי, עמ’ קכ”א-קכ”ב):

וששאלת עיקר מצווה ללכת לארץ ישראל? איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף מסכת כתובות (דף קי”א).

ואם מוחלין לו כל עונותיו? מפורש במסכת כתובות ובלבד שיהא פרוש מכאן והלאה ויזהר מכל מיני עוון ויקיים כל מצוות הנוהגות בה, שאם יחטא בם ייענש יותר על העבירות שיחטא שם מבחוצה לארץ “כי ה’ דורש אותה תמיד ועיני ה’ בה” (על פי דברים י”א:י”ב) והשגחתו בה תמיד, ואינו דומה המורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין, והיינו “ארץ אוכלת יושביה” (במדבר י”ג:ל”ב) וכן נמי “ולא תקיא הארץ” וגו’ (ויקרא י”ח:כ”ח) לפי שהיא מקיאה עוברי עבירה, והיינו דכתיב “ושממו עליה אויביכם” (שם, כ”ו:ל”ב) דאפילו אומות העולם שבה אינם מצליחים מחמת שהם עוברי עבירה, ועל כן ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה ומיושבת כמו בשאר ארצות.

ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם קורא אני עליהם “ותבואו ותטמאו את ארצי” (ירמיהו ב’:ז’) ו”מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי” (ישעיהו א’:י”ב), אבל מי שהולך לשם לשם שמים להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתא למידר [=שכל העולה על מנת לדור, אם זה לא מסתדר בגלל חוסר מזונות או חוסר דירה הרי זה מקח טעות] כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין נ’ ע”א). (25)

1ב. ספר תשב”ץ, סימן תקס”ד (והשוו מהר”ם דפוס ברלין, עמ’ 5 ושציפנסקי, עמ’ קכ”ב):

וששאלת למה לא הלכו שם כל האמוראים? אשיבך דלא הוה מותר [נוסח אחר: מוותר, כלומר מי שיתמוך בהם] להו דהוו צריכים לבטל מלמודם ולשוט אחר מזונותם דאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ”ז = עבודה זרה י”ג הנ”ל) דמותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אחר רבו ללמוד תורה, כל שכן שאין לילך מרבו מחוצה לארץ לארץ ישראל להתבטל מלימודו ולשוט אחר מזונותיו.

1ג. תשובות מהר”ם, דפוס ברלין, סימן ע”ט, עמ’ 187 (והשוו שציפנסקי, עמ’ ק”כ):

[א] שאלה: וששאלת אם האב יכול לעכב על יד בנו לעלות לארץ ישראל?

כיוון דקיימא לן דמצווה לעלות, הא כתיב “[איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו] אני ה’ (ויקרא י”ט:ג’) דבלדבר מצווה לא יישמע לו דכבוד המקום קודם.

[ב] וששאלת אשה שאינה רוצה לעלות אם יש עונש שיגרשנה כדי לעלות?

אילו היה עונש בדבר לא היו חכמים מתירים לגרשה ולהפקיעה בלא כתובה.

[ג] וששאלת למה ציוו הגדולים לבניהם לחזור [לחו”ל]? כמדומה אני לפי שאין שם מרחמים כלל וגם אין יכולים לעסוק בתורה מחמת שצריכים לטרוח אחר מזונות, גם מתוך שאין שם תורה אינם בקיאים בדקדוקי מצוות, כמדומה אני שכך שמעתי מבניהם… מאיר בר’ ברוך שיחיה.

התשובה השנייה לא מפתיעה; היא מבוססת באופן ישיר על המשנה והתלמוד הנ”ל במסכת כתובות (לעיל, מקור ג, 1א-1ב). גם התשובה השלישית לא מפתיעה; היא דומה לשתי התשובות הנ”ל של המהר”ם. אבל התשובה הראשונה היא חידוש. הוא אומר כאן שיש מצווה לעלות ארצה ושבן רשאי לעלות נגד רצון אביו על פי הכלל שאב אינו רשאי לצוות על בנו לעשות מעשה הנוגד את התורה.

2. ר’ ישראל איסרליין (1460-1390) היה מגדולי הפוסקים באשכנז. תשובתו בנדון היא מאד פרגמאטית (פסקים וכתבים, סימן פ”ח):

ומה שכתבת לי עוד מעלייתך לארץ צבי [=ארץ ישראל] ולעיר הקודש, שתיבנה במהרה בימינו, אי מצווה הוא עתה אפילו [ל]תלמידי חכמים, הואיל ואין לנו בעוונות קיבוץ בחורים ותלמוד תורה לשם?

דע לך דבוודאי שבח גדול ומעלה יש לו לאדם הדר בארץ ישראל, וכל שכן בעיר הקודש לתועלת לעולם הבא וגם לעולם הזה. אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים [הכוונה כנראה למגרבים, מצפון אפריקה] נחשבים לרשעים גמורים, מוסרים מפורסמים [=שמוסרים יהודים לשלטונות] והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה. וגם כי המזונות דחוקים ומצומצמים לשם מאד והרווחים קשים, מי יוכל לעמוד בכל זה, מלבד גודל רשעת הישמעאלים אשר לשם. לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו, באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשימור מצוותיו כי זה כל האדם.

3. ר’ חיים חזקיהו מדיני (1904-1832) נולד בירושלים, היגר לקרים מסיבות כלכליות ושם שימש כרב במשך שנים רבות, ונפטר בחברון. אולי זאת הסיבה לגישתו הפרגמאטית המופיעה בספרו האנציקלופדי שדה חמד (אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל, סעיף ט’, מהד’ שניאורסון, כרך רביעי, עמ’ 1364). הוא מפנה לרמב”ן ולר’ ישראל איסרליין הנ”ל ודוחה את שיטת ר’ חיים הכהן שנראה בסעיף הבא המבדילה בין זמן המשנה וזמננו.

וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים. הכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפילו חיי צער ויעבוד השם, אבל אין כל אדם זוכה לכך. וכבר נהגו העם שאין נוסעים עם בנים קטנים משום קושי השגת הפרנסה… ועל כל פנים אלו הנוסעים לשם ועל ידי כך צריכים להתפרנס מהצדקה ואם היו בחו”ל היו יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם, לא טוב עושים כי גדול הנהנה מיגיע כפו…

כלומר, אשרי הזוכה לעלות לארץ אבל רק בתנאי שהוא יכול להתפרנס שם ואינו חי מצדקה.

5) בימינו זה לא מצווה

1. על המשנה הנ”ל במסכת כתובות מביאים בעלי התוספות (ק”י ע”ב, ד”ה הוא אומר לעלות) שתי דעות:

אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים.

והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצווה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.

רבינו חיים הנזכר כאן הוא ככל הנראה ר’ חיים ב”ר חננאל הכהן שחי בפאריס בסוף המאה ה-12. בעלי התוספות נותנים שתי סיבות למה לא נוהגים על פי המשנה הנ”ל ש”הכל מעלין לארץ ישראל”. הסיבה הפרקטית היא סכנת דרכים; אכן זה היה מאד מסוכן להגיע לארץ ישראל במאה ה-12. הסיבה התיאולוגית, שגם נאמרה על ידי המהר”ם מרוטנברג הנ”ל במאה ה-13, היא שיש הרבה מצוות התלויות בארץ ואין אנו בקיאין בהן לשמרן כראוי.(26)

2. בימינו, הרב משה פיינשטיין (ליטא וניו יורק, 1986-1895) חזר על גישת ר’ חיים הכהן בשו”ת אגרות משה (אבן העזר, חלק א’, סימן ק”ב):

ובדבר שאלתך אם יש מצווה עכשיו לדור בארץ ישראל כהרמב”ן או כהר’ חיים בתוספות כתובות דף ק”י דאינה מצווה בזמן הזה?

הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצווה. אבל פשוט שאין זה בזמן הזה מצווה חיובית שעל הגוף דאם כן היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו”ל משום שעובר על עשה כמו מי שילבש בגד של ד’ כנפות בלא ציצית שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על עשה דציצית. ולא הוזכר איסור אלא על הדר בארץ ישראל שאסור לצאת על מנת לשכון בחו”ל ברמב”ם פרק ה’ ממלכים הלכה ט’, וגם כן הא ודאי אינו איסור “לאו”. ואם היה איסור גם לאנשי חו”ל היה לו לרמב”ם לומר סתם אסור לשכון בחו”ל אלא אם כן חזק בארץ ישראל הרעב, משמע דרק ליושבי ארץ ישראל יש איסור שאסרו חכמים, אבל מצד ה”עשה” אינה חיובית, אלא כשדר שם מקיים מצווה. ובחידושי הארכתי הרבה בדברי ר’ חיים שבתוספות כתובות. וכיוון שאינה מצווה חיובית יש ודאי להתחשב בהחשש של הר’ חיים בתוספות אם יוכל ליזהר במצוות התלויות בארץ… משה פיינשטיין

כלומר, לדעתו אסור לישראלים לרדת מן הארץ, וכשיטת הרמב”ם, אבל אין מצווה ליהודי חו”ל לעלות. כמו כן, הוא חושש לדברי ר’ חיים אם העולה יוכל להיזהר במצוות התלויות בארץ.

ו) אסור לעלות ארצה

1. גישה מפתיעה זאת מופיעה בסיפור מפורסם למדי בתלמוד הבבלי (כתובות ק”י ע”ב-קי”א ע”א):

ר’ זירא הוה קמשתמיט מיניה [היה משתמט ממנו מרבו] דרב יהודה, דבעא למיסק [שרצה לעלות] לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה’ ” (ירמיהו כ”ז:כ”ב).

[וסתם התלמוד מסביר:] ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב…

[לאחר מכן יש סוגיא מסובכת של סתם התלמוד “שלא יעלו בחומה” על סמך מדרש על “שלוש השבועות” שבשיר השירים ב’:ז’].

רב יהודה הוא כנראה האמורא היחיד שהתנגד באופן אקטיבי לעלייה מבבל לארץ ישראל. יתר על כן, ההוכחה שלו שמי שעושה כך עובר על מצוות עשה תמוהה מאד משתי סיבות: הוא מוכיח מצוות עשה מן התורה בעזרת פסוק מספר ירמיהו ואותו פסוק עוסק בכלי השרת של בית המקדש שנלקחו לבבל ולא בבני אדם!

2. בספרו החשוב “הקץ המגולה ומדינת היהודים” (עמ’ 305-277) הוכיח פרופ’ אבי רביצקי שסוגיית שלוש השבועות “שלא יעלו בחומה”, שהיא לכאורה סוגיא שולית של דברי אגדה, השפיעה רבות על חכמים חשובים מימי הביניים ועד עצם היום הזה.

3. לפני ארבעים שנה פירסם פרופ’ ישראל תא-שמע תשובה חדשה של ר’ יהודה החסיד, המנהיג הדגול של חסידי אשכנז (נפטר 1217; ראו תא-שמע) ושם הוא פוסק כמו רב יהודה בתלמוד:

וגם מצאתי אני הכותב תוך תשובות החסיד, שאילה: אם ילך אדם לארץ ישראל עבור עוונותיו, או ישב בביתו וילמוד [כך!] או יעשה שאר מצוות ויתכפר לו על עוונותיו?

תשובה: נראה בעיני מי שהולך לארץ ישראל אדרבה הוא יותר מרבה עוונו. הנה רב יהודה היה אוסר ללכת לארץ ישראל. מי שהולך ויש לו אשה בביתו מתבטל מפרייה ורבייה ומן התורה ומן התפילה וגורם שלא תיזנה [צריך להיות: שתיזנה] אשתו או תהרהר. ואם אין לו אשה, הרי כמו כן מתבטל מפרייה ורבייה ומן התורה ומן התפלה, ופעמים יחלל שבת או יגזלו לו וילך לבקש, או יצטרך לפדותו [=מן השבי]. לכן מוטב שישב בבית ויפטר.

כלומר, מה שמופיע אצל מהר”ם מרוטנברג ואצל ר’ ישראל איסרליין כסיבות להתלבטות;” (לעיל, שיטה ד’) מופיע אצל ר’ יהודה החסיד כסיבות לאסור את העלייה.

4. בעת החדשה אומצה גישת רב יהודה על ידי הרב יואל טייטלבוים וחסידי סאטמער המתנגדים בחריפות לעלייה, לציונות ולמדינת ישראל על סמך הסוגיא הנ”ל ממסכת כתובות ומתוך אמונה שמותר רק לקב”ה להוציא את עם ישראל מן הגלות לארץ ישראל.(27)

ז) הלכה למעשה

לאור המקורות הנ”ל ניתן לטעון שיש כאן שש שיטות שקולות ולגיטימיות, “נהרא נהרא ופשטיה”, שיטה שיטה ומקורותיה ויבוא הפוסק ויפסוק. ברם, אם מדייקים במקורות הנ”ל אפשר לטעון שרובן אבד עליהן הכלח מכיוון ש”השתנו הטבעים” והנסיבות. היום מדינת ישראל היא מדינה משגשגת ואין חשש לפרנסה (שיטה ד’), אין סכנת דרכים (שיטה ה’), כל מי שרוצה לקיים את המצוות התלויות בארץ יכול לקיימן (שיטה ה’), גישת רב יהודה היא דעת יחיד בתלמוד (שיטה ו’) ואין פוסקים הלכה על פי דברי אגדה על שלוש השבועות (שיטה ו’). ואם כן נותרנו עם שתי השיטות הראשונות – העלייה לארץ היא מצווה ומכשיר מצווה.

אני עליתי ארצה בשנת תשל”ג מכיוון שאני סבור שהעלייה לארץ היא גם מצווה (שיטה א’) וגם מכשיר מצווה (שיטה ב’). אני סבור שהרמב”ן צדק כשהוא מנה את העלייה כאחת מתרי”ג מצוות. דעתו נשארה כדעת מיעוט כי מקורות התנאים נאמרו ברובם לאחר מרד בר כוכבא כשרוב עם ישראל היושב בציון נהרג, נמכר לעבדות או ירד לבבל. לדרוש מכל עם ישראל לחיות בארץ באותה תקופה קשה – וכשיטת רבי שמעון בר יוחאי – היה בלתי אפשרי לחלוטין. הוא הדין בימי הביניים כשרבנים רבים מנו את המצוות; זה היה כמעט בלתי אפשרי לרוב היהודים לעלות ארצה בלי למות בדרך או לאחר עלייתם. אכן זאת המציאות המתוארת ברוב המקורות מימי הביניים שהובאו לעיל. ככל הנראה רוב הרבנים סברו שאין טעם לחייב דבר כל כך מסוכן וכל כך יקר שהוא למעשה בלתי ניתן להשגה. אם חז”ל והפוסקים היו מחייבים את כל עם ישראל לעלות ארצה הם היו הופכים את עצמם ואת רוב עם ישראל לחוטאים וכיודע “אין גוזרין גזרה על הציבור אם אין הציבור יכול לעמוד בו” (בבא קמא ע”ט ע”ב ומקבילות). אבל הנחת היסוד של במדבר ל”ג:נ”ג ושל התנ”ך והמשנה והתלמוד היא שכל העם היהודי אמור לגור בארץ ישראל. כך הבטיח הקב”ה לאבותינו פעם אחר פעם, לשם כך הוציאנו הקב”ה ממצרים, ואחוז גבוה מן המצוות ניתן לקיימן רק בארץ ישראל.

יתר על כן, העלייה לארץ היא מכשיר מצווה. לא זו בלבד שהיא מאפשרת לנו לקיים את המצוות התלויות בארץ וכשיטת רבי שמלאי הנ”ל (שיטה ב’) אלא את כל המצוות. בארץ ישראל ניתן לקיים את השבת ואת החגים בקלות מכיוון שמדינת ישראל מנוהלת על פי “השעון היהודי”. בניגוד למציאות הקשה המתוארת בחלק מהמקורות הנ”ל, ארץ ישראל היום מאפשרת ואף מעודדת לימוד תורה הן מבחינת אפשרויות רבות והן מכיוון שהיא מאפשרת לתנ”ך ולתלמוד לקום לתחייה. הישיבה בארץ מאפשרת ליהודי לשלוט בשפה העברית על כל רבדיה ועל ידי כך להתחבר למורשתנו שכתובה ברובה בעברית. ארץ ישראל מבטיחה “המשכיות יהודית” מכיוון שברוב המקרים הילדים שלנו יתחתנו עם יהודים. לבסוף, מדינת ישראל היא הגשמה של התפילות שהתפללנו במשך אלפיים שנה: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”; “ברוך אתה ה’ מקבץ נדחי עמך ישראל”.

בסיכום, יש לעלות ארצה ולהישאר בה מכיוון שישיבת הארץ היא מצווה כשלעצמה וגם מכשיר מצווה שמאפשר לנו לקיים את כל המצוות ולחיות חיים יהודיים מלאים במדינה יהודית.

הרב דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

ראש חודש אייר תשע”ה

הערות
1. תשובה זאת היא נוסח מורחב של תשובה שפרסמתי בלועזית בספרי Responsa in a Moment, Jerusalem, 2000, pp. 79-83. בנוסח זה הוספנו מקורות רבים וגם הפנינו להרבה ספרות נוספת.

2. ראו נחמן דנציג, סיני פ”ג (תשל”ח), עמ’ קנ”ג-קנ”ח לתולדות מספר המצוות.

3. ראו Encyclopaedia Judaica, Vol. 5, cols. 760-783; יחיאל מיכל גוטמן, בחינת המצוות, ברסלוי, תרפ”ח.

4. ראו בספרי הנ”ל (הערה 1), עמ’ 32-31 והספרות הרשומה שם, עמ’ 35, הערה 2.

5. ראו כהנא הרשום ברשימת הספרות להלן.

6. ראו כהנא, עמ’ 505, 508-507. לגבי הגירסא “פלטום” המופיעה בהרבה כתבי יד, ראו ההערה של פרופ’ פינקלשטין בספרי דברים; יחיאל צבי הירשנזון, שבע חכמות, למברג, 1883, עמ’ קצ”ו, שזה בהר הלבנון; וישעיהו פרס, ארץ ישראל אנציקלופדיה, כרך ד’, ירושלים, 1955, עמ’ 770, שזה כפר בלבנון על יד צידון הנקראPlatanos שנזכר אצל יוספוס, קדמוניות ט”ז, י”א, ב’ (מהד’ שליט, כרך ג’, עמ’ 237).

7. ראו גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, מהד’ ג’, תל אביב, תשל”א, חלק ב’, עמ’ 67-66, וכן מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזאנטיון, ירושלים, תש”ל, עמ’ 39-38.

8. לאותו משפט בלי הוכחה מפסוק, ראו תוספתא עבודה זרה ד’ (ה’):ג’, מהד’ צוקרמנדל, עמ’ 466. על הפסוקים המובאים בדרשה כאן, ראו כהנא, עמ’ 504-503.

9. על עליית הרמב”ן לארץ ישראל וקורותיו שם, ראו חיים דוב שעוועל, רבנו משה בן-נחמן, מהד’ ב’, ירושלים, תשל”ד, עמ’ קס”ט, ר”ז-רכ”ה.

10. יוסף עופר ויהונתן יעקבס, עורכים, תוספות רמב”ן לפירושו לתורה שנכתבו בארץ ישראל, ירושלים, 2013.

11. הקטע האחרון “אבל וכו'” גם מופיע כמעט מילה במילה בשו”ת ריב”ש, סימן שפ”ז לקראת הסוף. המשפט האחרון “ומצווה ותועלת וכו’ ” בשתי התשובות של הריב”ש לקוח מחידושי הרמב”ן לשבת ק”ל ע”ב, אמצע ד”ה הא דתניא. להערות על חלק מתשובה זו, ראו שציפנסקי, עמ’ קכ”ג-קכ”ה.

12. ראו רשב”ץ, זוהר הרקיע שהוא פירוש על ספר האזהרות לר’ שלמה אבן גבירול, עשה רכ”ו, אות ע”ו; שו”ת תשב”ץ, חלק א’, סימן כ”א. והשוו תשובות של בנו ר’ שלמה בן שמעון דוראן, שו”ת רשב”ש, סימנים א’-ג’. בסימן ב’ מציג הרשב”ש גישה מורכבת לנושא שלנו: העלייה היא מכשיר מצווה; יישוב הארץ הוא מצווה כמו שיטת הרמב”ן; זאת מצווה ליחידים ולא לעם ישראל; ואין צורך לקיימה אם יש דברים מונעים כגון אשה, לימוד תורה, וסכנת דרכים.;” להערות על חלק מתשובות הרשב”ץ והרשב”ש הנ”ל, ראו שציפנסקי, עמ’ קכ”ה-קל”ד.

13. לסקירה טובה של המצוות התליות בארץ ראו הרב קלמן כהנא, מצוות הארץ, מהד’ ה’, יד בנימין, תשמ”ד והרב חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם, חלק ה’, ירושלים, חש”ד, עמ’ 340-251.

14. הוא מכונה בדרך כלל ר’ ברוך בן יצחק מוורמייזא, אבל פרופ’ שמחה עמנואל הוכיח בתרביץ ס”ט (תש”ס), עמ’ 440-423 שר’ ברוך נולד וגדל בצרפת עד שעלה ארצה.

15. ראו קנרפוגל, עמ’ 204-202.

16. Tal Ilan, Nashim 1 (Winter 1998), pp. 42-50. לניתוח של המקורות הנ”ל במשנה, תוספתא ובבלי כתובות, ראו האופטמן. לתולדות הפסיקה על נושא זה, ראו אוצר הפוסקים.

17. ראו גם ירושלמי מועד קטן ב’:ד’, פ”א ע”ב; טור ושלחן ערוך אורח חיים ש”ו:י”א; Essays by Rabbi Louis I. Rabinowitz, New York, 1980, pp. 3-5, 16-25.

18. יש כאן משחק מילים בין ה’ וח’ – הזאת-חזיתם – מכיוון שהרבה יהודים לא הבחינו בין ה’ לח’ בתקופת התלמוד. ראו שבת ק”ה ע”א; מגילה כ”ד ע”ב; ירושלמי שבת פרק ז’, ט’ סע”ב; והספרות שרשמתי בסידרא י”ג (תשנ”ז), עמ’ 55, הערה 45.

19. ראו Daniel Sperber, Roman Palestine 200-400: Money and Prices, Ramat Gan, 1974, pp. 141-142, 150 and 258

20. השוו שמות רבה נ”ב:ג’ ותנחומא בובר, פקודי, ז’, עמ’ 67-66. לניתוח ספרותי של הסיפור, ראו ליכט.

21. ראו מקבילות בעירובין מ”ז ע”א-ע”ב; מועד קטן י”א ע”א; וכן בתוספתא מועד קטן א’:י”ב, מהד’ ליברמן, עמ’ 368 ובשאר המקורות הרשומים שם.

22. רמב”ם, הלכות אישות י”ג:י”ט-כ’; עבדים ח’:ט’-י’; שבת ו’:י”א; מלכים ה’:ט’-י”ב; שו”ת הרמב”ם, מהד’ בלאו, סימן שס”ה. ראו דיון אצל בן-נון; זמר, עמ’ 130-133; וטברסקי.

23. ראו את דברי הרמב”ם המובאים על ידי ר’ אלעזר אזכרי, ספר חרדים, מצוות התשובה, פרק ס”ה, מהד’ ירושלים, תש”ן, עמ’ רכ”ו-רכ”ז. לפי אותו מקור הוא הגיע לארץ בג’ סיון “ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות”. לנוסחים אחרים של מקור חשוב זה, ראו הרב יצחק שילת, איגרות הרמב”ם, חלק א’, ירושלים, תשמ”ז, עמ’ רכ”ד-רכ”ז והרב יעקב זיסברג, תחומין י”ז (תשנ”ז), עמ’ 95.

24. לפרטים על מאסרו של המהר”ם ראו Irving Agus, Rabbi Meir of Rothenburg, Vol. 1, New York, 1947, pp. 125-155 וא”א אורבך, בעלי התוספות, מהד’ ד’, ירושלים, כרך ב’, עמ’ 546-541.

25. לדיון בתשובות של המהר”ם על העלייה לארץ, ראו ;”אורבך, שם, עמ’ 541; רביצקי, חירות על הלוחות, עמ’ 16-14 והספרות שם, הערות 27-26; גרוסמן, “זיקתו של מהר”ם”.

26. לסיבה הראשונה משום סכנת דרכים, השוו את דברי הריטב”א בשיטה מקובצת לכתובות, ד”ה “אחד האנשים” בשם “רבינו”. לשיטת רבינו חיים כאן, השוו הגהות מרדכי לכתובות סימן שי”ג; שו”ת מהרי”ט, חלק ב’, סימן ר”ח; אורבך, בעלי התוספות הנ”ל, עמ’ 126; הרב עובדיה יוסף, עמ’ ל”ח-ל”ט; חיים אורי ליפשיץ, סיני פ”ו (תש”ם), עמ’ רמ”א-רמ”ג; קנרפוגל, עמ’ 201-200; הרב זמר, עמ’ 128-126; רביצקי, חירות על הלוחות, עמ’ 33-32; והרב יעקב זיסברג, תחומין י”ז (תשנ”ז), עמ’ 95-86.

27. ראו את ספרו ויואל משה, ניו יורק, תשכ”א, וסיכום שיטתו אצל רביצקי, הקץ המגולה, עמ’ 67-66, 110-89.

ספרות
אוצר הפוסקים, חלק כ’, ירושלים, תשס”ב, עמ’ א’-ל”ח, “קונטרס ישוב ארץ ישראל”

אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ”ה, ירושלים, תשס”ב, טורים תרס”ד-תרפ”ח, ערך “ישיבת ארץ ישראל”

בלייך – Rabbi J.D. Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Vol. 1, New York and Hoboken, 1977, pp. 3-13

בן-נון – Rabbi Yoel Bin-Nun, “The Obligation of Aliyah… According to the Opinion of Rambam” in: Chaim Waxman, ed., Israel as a Religious Reality, Northvale, New Jersey and London, 1994, pp. 75-104

אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו, לוד, תשנ”ו, עמ’ 20-3

צבי גלאט, מעפר קומי: בירור חובת העלייה לארץ ישראל בזמן הזה, ירושלים, תשמ”ב

אברהם גרוסמן, “זיקתה של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל”, שלם ג’ (תשמ”א), עמ’ 92-57

אברהם גרוסמן, “זיקתו של מהר”ם מרוטנברג אל ארץ ישראל”, קתדרה 84 (תשנ”ז), עמ’ 84-65

האופטמן – Judith Hauptman, “Aliyah and Yeridah in Rabbinic Sources” in: Walter Jacob and Moshe Zemer, eds., Israel and the Diaspora in Jewish Law, Pittsburgh and Tel Aviv, 1997, pp. 95-113

הרב חיים הירשנזון, “מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה”, מלכי בקודש, חלק ו’, סעאיני, תרפ”ג-תרפ”ו, מכתב ט’

הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק א’, תל אביב, תשל”ו, סימן י”ז-י”ח

הרב אליעזר וולדינברג, “גדרי חובת העלייה” וכו’, תורה שבעל פה ל”ב (תשנ”א), עמ’ ק”ח-קי”ט

זמר – Rabbi Moshe Zemer, “Aliyah: Conflict and Ambivalence as Reflected in Medieval Responsa” in Jacob and Zemer, pp. 115-148 and cf. his responsum, ibid., pp. 185-188

שמואל הכהן וינגרטן, בשבח יישוב הארץ: אגרות גדולים, ירושלים, תשמ”ז

חיניץ – Rabbi Jacob Chinitz, “The Halakhah of Zionism”, Conservative Judaism 46/3 (Spring 1994), pp. 45-54

טברסקי – Isadore Twersky, “Maimonides on Eretz Yisrael” in: Joel Kramer, ed., Perspectives on Maimonides, Oxford, 1991, pp. 257-292

הרב עובדיה יוסף, “מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה”, תורה שבעל פה י”א (תשכ”ט), עמ’ ל”ה-מ”ב

הרב עובדיה יוסף, שו”ת יחוה דעת, חלק ד’, סימן מ”ט (יישוב א”י מול כבוד אב ואם)

מנחם כהנא, “מעלת ישיבת ארץ ישראל במכילתא דברים”, תרביץ ס”ב (תשנ”ג), עמ’ 514-501

כנסת הרבנים – Resolutions on Aliyah, Proceedings of the Rabbinical Assembly LV (1993), p. 191 and LVIII (1996), p. 295

ליכט – Haim Licht, Ten Legends of the Sages, Hoboken, NJ, 1991, pp. 141-161

מיקלישנסקי – J. K. Mikliszanski, “The Question of Aliyah in Jewish Law”, JUDAISM 12/2 (Spring 1963), pp. 131-141

הרב אברהם יעקב סלוצקי, ספר שיבת ציון… בשבח יישוב ארץ ישראל, מהד’ ב’, ווארשא, תר”ס (כולל מכתב חשוב מר’ יצחק אלחנן ספקטור, עמ’ ט”ז)

פריהוף – Rabbi Solomon Freehof in: Jacob and Zemer, pp. 179-183

קנרפוגל – Ephraim Kanarfogel, Jewish Quarterly Review 76/3 (January 1986), pp. 191-215

אבי רביצקי, “ארץ ישראל: כמיהה וחרדה בספרות ישראל”, בתוך ספרו: חירות על הלוחות, תל אביב, תשנ”ט, עמ’ 48-11

אבי רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב, תשנ”ג;”

אליאב שוחטמן, “קונטרס מצוות ישיבת ארץ ישראל”, סיני קל”ב (תשס”ג), עמ’ נ”ב-צ”ב

שכטר – Rabbi Hershel Schachter in Shubert Spiro and Yitzhak Pessin, eds., Religious Zionism, Jerusalem, 1989, pp. 190-212

ישראל שציפנסקי, ארץ ישראל בספרות התשובות, חלק א’, ירושלים, תשכ”ז

ישראל משה תא-שמע, “ענייני ארץ ישראל”, שלם א’ (תשל”ד), עמ’ 82-81

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטר - ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות ופרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר. פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה, המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים. הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן