שנה ב׳, מספר 3
כסלו תשע״ו

לזכרו של פרופ’ שניאור זלמן שכטר ז”ל
חוקר פורה, שחשף את גניזת קהיר, נשיא בית המדרש לרבנים באמריקה, ממייסדי התנועה הקונסרבטיבית, ציוני, ומקור השראה למכון שכטר במלאות מאה שנה למותו.  י”ב כסלו תשע”ו

בדצמבר 2013 נתן פרופ’ ארנולד אייזן, נגיד בית המדרש לרבנים (JTS) בניו יורק, הרצאה בירושלים תחת הכותרת “לנחיצותו של שביל זהב דתי בימינו” עם תגובות מאת ד”ר טובה הרטמן וממני. אני מפרסם כאן מחדש את נאומי לכבוד מאה שנה למותו של פרופ’ ש”ז שכטר. אני ציטטתי ממנו כמה וכמה פעמים במאמר זה והוא מודל לחיקוי ל”דרך האמצע” המאפיינת את מכון שכטר במשך למעלה משלושים שנה. יהי זכרו ברוך! – דוד גולינקין

* * * * *

אני מודה לפרופ’ אייזן שהזמין אותי להשתתף בסימפוזיון הזה ועל שהכריח אותי לחשוב על הנושא החשוב הזה. כשפרופ’ שמואל גליק פנה אליי לפני כחודשיים על תרגום הכותרת לערב הזה, אני חשבתי שהכותרת צריכה לכלול את הביטוי “דרך האמצע”, אבל ויתרתי על הכותרת, כיוון שהנחתי שרובם לא יבינו אותה. עכשיו אני רוצה להסביר את הכותרת שאני העדפתי אז:
א) מהי “דרך האמצע” במסורת היהודית ולמה היא חיונית?
ב) שלוש חולשות אפשריות של “דרך האמצע”.
ג) מה צריך להיות סדר היום של “דרך האמצע” במדינת ישראל היום?

א) “דרך האמצע” במסורת היהודית ולמה היא חיונית?1
הרעיון הבסיסי שיידון כאן נרמז במקרא בספר קהלת ז’:י”ח:
“טוב אשר תֶאחֹז בזה, וגם מזה אל תנח את יָדֶך, כי יְרֵא אלוהים יצא את כולם”.
הרעיון נמצא בצורה מפורשת יותר בספרות חז”ל, ושם הוא נקרא “להלך באמצע” או “להלך בינתיים”:

1א. תוספתא חגיגה ב’:ה’, מהד’ ליברמן, עמ’ 381, בהקשר של ארבעה נכנסו לפרדס:
ועוד מָשלו משל לְמה הדבר דומה?
לאסתרטא [רחוב] העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּר [אש], ואחד של שלג.
הִטָה לכַן נכוָוה באוּר, הִטָה לכַן נכוָוה בשלג.
מה עליו על האדם? להַלֵך באמצע,
ובלבד שלא יהא נוטה לא לכַן ולא לכַן.
1ב. ירושלמי חגיגה ב’:א’, ע”ז ע”א, בסוגיא על מעשה מרכבה:
“התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר ואחד של שלג.
היטה בזה מת באוּר, היטה בזו מת בשלג.
מה יעשה? יהַלֵך באמצע.

1ג. אבות דרבי נתן, נוסחא א’, סוף פרק כ”ח, מהד’ שכטר, עמ’ 86 (ועיין במראי המקומות שם וכן בעמ’ 149 בתוספות). ההקשר הוא דברי תורה לעומת דרך ארץ:
משלו משל למה הדבר דומה?
לאיסטרטיא שהיא עוברת בין שני דרכים, אחת של אוּר ואחת של שלג.
אם מהלך כנגד האוּר הרי נכוָוה באוּר,
ואם מהלך נגד שלג, הרי הוא לוקה בצינה.
כיצד יעשה?
ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא ייכָוֶוה באוּר ושלא ילָקה בצינה.

2. ספרי במדבר, בהעלותך, פיסקא נ”ט, מהד’ הורוביץ, עמ’ 57; מהד’ כהנא, חלק א’, עמ’ 148:
“אל מול פני המנורה יאירו [שבעת הנרות]” (במדבר ח’:ב’)…
הא כיצד?
שלושה כלפי מזרח ושלושה כלפי מערב ואחד באמצע.
נמצאו כולם מקבילים את האמצעי.
מיכַּן היה ר’ נתן אומר: האמצעי מכובד. [נוסח אחר: האמצעי משובח.]

בימי הביניים הרעיון הזה הופיע בכינויים שונים.
1. רבי בחיי אבן פקודה חי בסרגוסה שבספרד בסביבות השנים 1120-1050. בספרו הקלאסי חובות הלבבות (ח’, ג’, כ”ה, מהד’ חיימסון, כרך ב’, עמ’ 263-260) הוא מצטט את קהלת הנ”ל וקורא לזה “הדרך השָוָה”:
“טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך.”
רוצה לומר, אל תפליג בדרכי הצדיקים הפורשים מן העולם…
וכן אל תפליג בדרכי הרשעים המגבירים [=מדגישים] את העולם…
אך אחוז הדרך השָוָה…
הרב חיימסון תירגם את הביטוי האחרון: keep to the middle of the road.

2. הרמב”ם עסק בענייננו בהלכות דעות (א’: א’-ה’; והשווה לשמונה פרקים המהווים את הקדמתו למסכת אבות, פרק ד’, מהד’ קאפח, עמ’ רנא ואילך), והוא קרא לדרך האמצע “הדעה הבינונית”:
א. דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה, כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס – יכעס כעס מעט בכמה שנים…
ב. ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו…
ג. שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה – אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה.
ד. הדרך הישרה – היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא – בינוני…
ה. כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות – נקרא: חכם… 2

הנושא של “דרך האמצע” עלה שוב ביתר שאת במאה התשע-עשרה כחלק של המאבק בין הזרמים ביהדות שצמחו בעת החדשה.

1. הראשון לעסוק בזה היה רבי נחמן קרוכמל (1840-1785), אחד מן החלוצים של חכמת ישראל ושל האסכולה ההיסטורית. הוא ציטט את ירושלמי חגיגה הנ”ל בתחילת שער ב’ של ספרו הקלאסי “מורה נבוכי הזמן”, ואז הוא הקדיש את הפרק לפירושו (מהד’ ראבידוביץ, ברלין, 1924, עמ’ י’-י”ב). גישתו לנושא סוכמה בצורה פיקאנטית על ידי פרופ’ ש”ז שכטר:
What, then, must he do? He must walk in the middle, or, as we should say, he must choose the golden mean. But, as Krochmal suggests, the middle way in historical and philosophical doubts does not consist, as some idle heads suppose, in a kind of compromise between two opposing views. If one of two contending parties declares that twice two make six, while his opponent asserts that twice two makes eight, a sort of compromise might be arrived at by conceding that twice two makes seven. But such a compromise would be as false as either extreme; and the seeker after the truth must revert to that mean [=middle] which is the heart of all things, independently of all factions, placing himself above them. 3

2. גם הרב זכריה פרנקל (1875-1801) ואסכולת ברסלאו דגלו ב”דרך האמצע”. וכך הסביר ההיסטוריון פרופ’ מרדכי ברויאר:
סופרים ועיתונאים בני הזמן כינו לעיתים קרובות את עמדת הביניים של אסכולת ברסלאו בין הרפורמה והאורתודוקסיה במושג juste milieu (בדיוק בתווך). מושג זה נכנס לשימוש בצרפת באמצע המאה [התשע-עשרה], כדי לאפיין את מקומו הפוליטי של אותו הזרם שהתנגד למהפכה ולריאקציה באותה המידה. [היינריך] גרץ כינה את פראנקל “איש התווך הנאות”, והרמן כהן קרא לו בשם “תיאולוג הפשרה”. 4
3. השלישי לדגול בדרך האמצע היה פרופ’ שניאור זלמן (סלומון) שכטר (1847-1915), המייסד העיקרי של JTS בניו יורק ושל התנועה הקונסרבטיבית שלכבודו קראנו את מוסדנו “מכון שכטר למדעי היהדות”. הוא התייחס לנושא שלנו בשנת 1913 במכתב ללואי מרשל. כשמתרגמים את דבריו לעברית מרגישים בבירור את השפעת הרמב”ם הנ”ל:
[JTS] צריך ליצור בית ספר קונסרבטיבי המרוחק באותה מידה משתי הקצוות, מרפורמה רדיקלית והיפר-אורתודוקסיה…
[זהו] מוסד שאמור ללכת בדרך האמצע… 5

ב) שלוש טענות אפשריות נגד “דרך האמצע” ומענה עליהן

1. אפשר לטעון שזהו מושג לא יהודי שהגיע אלינו מבחוץ.
למשל, אפשר לטעון שהרמב”ם הנ”ל הושפע מאריסטו בספרו “מידות” (ב’ ,ו’ ,י’-י”א, תירגם ח”י רות, ירושלים, תשל”ב, עמ’ 73, המצוטט במאמרו של קליין, עמ’ 88):
אני מדבר על השלמות המוסרית, כי תחומה ההתפעלויות והמעשים, ובהם נמצאים יתרון, וחסרון, ואמצע… האמצע זהו המעולה וזהו עניין השלמוּת.
כמו כן, אפשר לטעון ששכטר שהתגורר באנגליה בין השנים 1902-1882 הושפע מן הכנסייה האנגליקנית. אכן, כך טען לאחרונה מתיו לאגרון. בשנת 1837 כתב ג’ון הנרי ניומן שהכנסייה האנגליקנית היא ה- ,via media הדרך האמצעית בין הקתוליות והפרוטסטנטיות .6

כתגובה לשתי הטענות האלו ניתן לומר – אז מה? המון רעיונות ושיטות ומנהגים נספגו ביהדות מבחוץ והרמב”ם עצמו כבר קבע “קבל את האמת ממי שאמרה”. פרשת משפטים הושפעה מחוק חמורבי, שלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הושפעו משיטות הלימוד של היוונים, סדר ליל פסח מבוסס על הסימפוזיון היווני, רב סעדיה גאון הושפע מן הקלעם, הרמב”ם הושפע מאריסטו, והשירה העברית בימי הביניים הושפעה מן השירה הערבית. אין בכך שום פגם. היהדות אף פעם לא חייתה בחלל ריק – היא ספגה רעיונות ושיטות מן הסביבה ושינתה אותם כמו כל דת חיה ותוססת.

2. האורתודוקסים במאה התשע-עשרה תקפו את הרב זכריה פרנקל ואת אסכולת ברסלאו ואף צחקו עליהם. וכך הסביר פרופ’ מרדכי ברויאר בספרו הנ”ל:
בעיני רבים מבין דוברי הזרם האורתודוקסי דווקא ההימנעות הזהירה מלהזדהות באורח חיובי עם אחת משתי התנועות הנאבקות על עתיד היהדות עשתה את זרם ברסלאו למגונה במיוחד, לדו-משמעי ולדו-פרצופי. עזריאל הילדסהיימר בוודאי חשב על ברסלאו שעה שאפיין את הבוחרים ב”שביל הזהב” במילים בוטות אלה: “בשני צדי הרחוב, משמאל ומימין, הולכים בני אדם. רק סוסים הולכים באמצע.” 7

הוא רומז, מן הסתם, לתוספתא בבא קמא ב’:י”ב (מהד’ ליברמן, עמ’ 9): “שדרך בהמה להלך באמצע, ובני אדם מצדדין”.
כלומר, הרב הילסהיימר השתמש בתוספתא בבא קמא על מנת לתקוף את תוספתא חגיגה הנ”ל. זה שנון מאד, אבל אין סתירה בין המקורות. תוספתא בבא קמא פשוט מתארת את המצב ברחוב בתקופת המשנה, אבל תוספתא חגיגה ממליצה על דרך בחיים: “להַלֵך באמצע”.

3. לבסוף, אפשר לטעון ש”דרך האמצע” בפוליטיקה ובדת ובמחשבה פשוט לא מצליחה להחזיק מעמד. וכך כתב המשורר ייטס (W. B. Yeats “The Second Coming”) בשנת 1919, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה:
… Things fall apart, the center cannot hold…
… the best lack all conviction,
while the worst are full of passionate intensity…

אכן, ככה זה בפוליטיקה הישראלית. רוב מפלגות האמצע לא החזיקו מעמד: ד”ש, שינוי, קדימה, מימד, וכן הלאה. וכך קורה כנראה לתנועה הקונסרבטיבית ולאורתודוקסיה המודרנית בארה”ב לפי דו”ח Pew משנת 2013 וכך קורה גם לזרמים הפרוטסטנטיים שבאמצע.
אכן, כך התלונן פרופ’ ש”ז שכטר במכתב הנ”ל ללואי מרשל בשנת 1913 (ההדגשות הן שלי):

… But I cannot help thinking that the Seminary is given little credit for what it has accomplished. And instead of encouraging it to follow on the path it had set out, there is an unmistakable tendency to reproach us for our want of forming large constituencies and enlisting the support and the goodwill of what is described as the “Orthodox public”. It is overlooked that an institution which is meant to pursue a middle course and to create new currents of thought and action could not possibly be popular with the crowd whose mind is, as a rule, given to extremes and to radical action, whether Orthodox or Reform… 8

על זה יש לומר: אכן כן! קשה להיות באמצע. ואולי זה לא פופולארי — אבל אין זאת אומרת שזה לא נכון. אני מסכים עם תוספתא חגיגה וספרי במדבר ובחיי אבן פקודה והרמב”ם שיש “להלך באמצע” וש”האמצעי הוא מכובד ומשובח” וש”הדרך הישרה היא מידה בינונית”.

ג) מה צריך להיות סדר היום של “דרך האמצע” במדינת ישראל היום?

בהרצאתו המאלפת שירטט פרופ’ אייזן שלוש גישות לדרך האמצע: גישת שכטר, גישת רש”י ורמב”ם, וגישת פרופ’ אייזן בעצמו. מתוך הגישות הנ”ל, יש להדגיש, לדעתי, במדינת ישראל את הדברים הבאים:
“תלמוד תורה” במובן הרחב של הביטוי: תנ”ך, תלמוד, מדרש, קבלה, הלכה, מוסר, מחשבת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, ספרות יהודית ופיוט.
מנהגי חגים וטקסי מעבר החיים. מתברר מ”דו”ח גוטמן-אבי חי השלישי 2009″ שאלה הם דברים המאחדים את רוב היהודים במדינת ישראל. 9
עברית
ציונות ואהבת הארץ
תולדות עמנו/גורל משותף בעבר, בהווה ובעתיד/ועמיות יהודית.

מצד שני, אני לא כללתי את הדברים הבאים ברשימה מכיוון שלדאבוני, בימינו, הם מפלגים במקום לאחד:
אמונה באלוהים.
תפילה. אין דבר מפלג יותר – חלק מתפלל עם מחיצה, חלק מתפלל מעורב, וחלק אינו מתפלל בכלל.

מי הם השותפים שלנו ב”דרך האמצע” במדינת ישראל?
למעלה מ-2,000 תלמידי ובוגרי מכון שכטר;
תלמידי ובוגרי בית המדרש לרבנים ע”ש שכטר;
135,000 מחנכי והורי וילדי תל”י;
15,000 איש שלומדים בנווה שכטר בתל אביב ובמדרשות שכטר בגליל;
התנועה הקונסרבטיבית/מסורתית;
היברו יוניון קולג’;
התנועה הרפורמית;
נאמני תורה ועבודה / הקיבוץ הדתי / מצביעי מימד;
בתי מדרש פלורליסטים כגון הרטמן, עלמא, הארגונים הרבים השייכים לארגון “פנים”;
למעלה משלושים קהילות רוחניות לא מזוהות (INNSC);
היהדות ההומניסטית ורבנים חילוניים.

מדינת ישראל נכשלה עד כאן במימון ובטיפוח של “דרך האמצע”.
לפי דו”ח גוטמן אבי-חי 2009, 61% מן הישראלים תומכים בהכרה בזרמים הלא-אורתודוקסיים אבל המדינה עדיין לא מכירה בהם.
המון רוצים חינוך יהודי לילדיהם, כפי שמוכח מן הצמיחה המדהימה של מערכת תל”י (43,000 ילדים בשנת 2015), אבל המדינה לרוב לא מספקת שום חינוך יהודי. אנשי משרד החינוך הם לעתים “חילונים אורתודוקסים”. כפי שאחת מן הפקידות הגבוהות ביותר אמרה לי לפני כמה שנים: “אנו מלמדים עברית ותנ”ך – מה עוד נחוץ!?”
לפי הרב דוד סתיו, 25% מהזוגות הצעירים מתחתנים בחו”ל כל שנה.
אין כמעט מימון ממשלתי לבתי מדרש פלורליסטיים.

“דרך האמצע” – מה עלינו לדרוש מן המדינה?
כפי שטענתי במאמר שפורסם בג’רוזלם רפורט לפני שנתיים, אנו חייבים לדרוש את ביטול הרבנות הראשית על מנת לתת ליהדות לפרוח במדינת ישראל. 10
אנו חייבים לדרוש הקמת חלופות שונות של רבנות ושל דיני אישות וגיור: קונסרבטיבי, רפורמי, אורתודוקסי מודרני, חרדי, הומניסטי, אזרחי — עם מימון ממשלתי לכל חלופה.
זרם שלישי במשרד החינוך – חינוך יהודי פלורליסטי עם מימון ממשלתי ועצמאות פדגוגית.

האם בכל זאת יש מקום לזרמים? בוודאי.
דרך האמצע מאחדת ביחס לחמשת הדברים שהזכרתי, אבל עדיין יש חילוקי דעות על ענייני אמונה, תפילה, קיום מצוות והלכה – כגון גיור ונישואין, ומעמד האשה בהלכה. ולכן, אנו צריכים לפעול ביחד בתחומים המאחדים ובנפרד בקהילות שונות בדברים שעליהם אין הסכמה.

* * * * *

הערות
1. על “דרך האמצע” ביהדות, ראו שלמה ויסבליט, מחניים 5 (תשנ”ג), עמ’ 169-162; אלכסנדר קליין, בד”ד 6 (חורף תשנ”ח), עמ’ 100-87; ומה שכתבתי בספרי מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 231. הנוסח המקורי של מאמר זה מופיע באתר מכון שכטר.
2. על מאמציו הלא-מוצלחים של הרמב”ן למצוא את דרך האמצע בפולמוס על כתבי הרמב”ם, ראו Solomon Schechter, Studies in Judaism, I, London, 1896, pp. 102-103.
3. שם, עמ’ 62.
4. מרדכי ברויאר, עדה ודיוקנה: אורתודוקסיה יהודית ברייך הגרמני 1918-1871, ירושלים, 1990, עמ’ 30.
5. Norman Bentwich, Solomon Schechter, Philadelphia, 1938, pp. 192, 194.
6. Matthew Lagrone, Conservative Judaism 30/1-2 (Fall-Winter 2007-2008), pp. 127-134
7. ראו לעיל, הערה 4.
8. ראו לעיל, הערה 5, עמ’ 194.
9. ראו באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
10. The Jerusalem Report, Nov. 28, 2013.