הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

גיור, הכותל, ומחלוקות הלכתיות אחרות: האם נוכל לגשר על הפער?

פרופ' יהודית האופטמן

1 במאי 2018

השאלה העומדת על הפרק היא: כיצד נוכל להקטין את הפער בין יהודי ישראל ליהודי ארה”ב בנושאים הלכתיים כגון גיור ותפילת נשים ברחבת הכותל. לדעתי, הפער בין שתי אוכלוסיות אלה הולך וגדל לא מפני ששני הצדדים מפרשים את ההלכה בנושאים אלה בדרכים שונות, אלא מפני שבישראל הפוליטיקה מתערבת בדת.

בארה”ב קיימת הפרדה גמורה בין דת ומדינה. התיקון הראשון המפורסם של חוקת ארה”ב הוא:

Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof.

חופש הדת הוא אחד העקרונות הבסיסיים של חברה דמוקרטית.

בישראל, השילוב של דת ומדינה מאפשר לזרם אחד ביהדות לכפות את דעתו והלכותיו על הזרמים האחרים. לא מדובר בנוהלי בית הכנסת, שם יש רשות לכל זרם לנהוג על פי המנהגים שלו. כן מדובר בנישואין וגירושין וגיור ותפילה במרחבים פומביים, נושאים הנוגעים לחיי היום יום של רוב הקהל. רבנים חרדיים, שדעותיהם ההלכתיות קיצוניות ביותר, מתמנים כפוסקים הרשמיים של כל עניני ההלכה במדינת ישראל. לדעתי, במישור הדת, מערכת שלטון כזו אינה דמוקרטיה אלא תיאוקרטיה. מסיבה זו יהודי ארה”ב מסתכלים על תמורות הלכתיות בישראל במידה של סלידה.

אפילו אם לא היה מדובר באינטגרציה של פוליטיקה ודת, זו עובדה שלמפלגות חרדיות, או לרבנים החרדיים, גישה להלכה השונה מזו של רבנים מהזרמים האחרים. הרבנים החרדים אינם מודים בכך שההלכה מתפתחת לאורך ציר הזמן וכן אינם מודעים לכך שהתלמוד עצמו מכיר בתהליך זה וגם מאשר אותו.

כבר כמה שנים שאני עוסקת במחקר של אנקדוטות הלכתיות בתלמוד הבבלי, כלומר אותם קטעים המתארים כיצד אמורא זה או אחר מוציא את ההלכה לַֹפּועל. לאחר סקירה של כמה מאות אנקדוטות, הגעתי למסקנה בלתי צפויה והיא, שהאמורא המבצע את ההלכה לעתים תכופות מכניס בה שינוי. מסיבה זו העורכים של התלמוד ראו צורך לכלול בו את המעשים האלה. ריבוי אנקדוטות כאלה מראה לקהל הקוראים שההלכה קודם נקבעת בין כתלי בית המדרש, אך כשהיא יוצאת החוצה ונתקלת בנסיבות החיים, היא עוברת שינויים. המטרה של אנקדוטות אלה אינה לשבח את מידת האדיקות של האמורא המוציא את ההלכה לַפּועל אלא למשוך את תשומת ליבנו לשינויים שהוא מכניס. הנה שתי דוגמאות מאלפות לתופעה זו.

האיסור לרפא בשבת מופיע כבר בספרות התנאים. משניות ג’ וד’ במשנה שבת, פרק יד קובעות שאסור לבלוע תרופות בשבת אם אינן לא אוכל ולא משקה. המקורות הנוצריים מדווחים על כך שהפרושים מתחו ביקורת על ישו על שריפא יד משותקת בשבת. אחת הסוגיות בגמרא (ע”ז כח:) הדנה באיסור זה מספרת שרב, אמורא בבלי מהדור הראשון של האמוראים, קבע שכן מותר לכחול עין בשבת, אע”פ שכחול הינו תרופה.

בהמשך הסוגיה נאמר שרב יהודה, תלמידו של רב, פסק הלכה למעשה שמותר לכחול עין בשבת. עמיתו רבה בר שמואל הטיח כנגדו שמי שמציית לפסק זה מחלל את השבת. אלה הן מילים חריפות. הסוגיא מסתיימת באנקדוטה. אמה ששרתה בביתו של שמואל, שגם הוא אמורא בבלי מהדור הראשון, סבלה מכאב חזק בעין בשבת. היא צווחה אבל אף אחד לא שם לב אליה, כלומר לא הציע לה לכחול את העין כי בביתו של שמואל פעולה זו הייתה אסורה בשבת. בלי שום טיפול רפואי, העין שלה “פקעה”, זאת אומרת שנגרם לה נזק חמור בלתי הפיך. למחרת הופיע שמואל ברבים ודרש, עין שמרדה, כלומר חלתה, מותר לכוחלה בשבת. וכך נקבעה ההלכה.

מקרה זה מרשים במיוחד כי הדמות הגורמת לשינוי אינה יהודית ולא זכר ולא חפשיה ולא גדולה אלא אמה צעירה—זו שיש לה מעמד חברתי נחות במיוחד. על אף זאת, אבדן העין שלה נגע לליבו של שמואל ומסיבה הומניטרית הוא שינה את ההלכה.

דוגמא שניה: משנה ח’ במשנה גיטין פרק ח קובעת ש”גט מעושה בישראל כשר”. כלומר, אם שופט יהודי כופה על הבעל לכתוב גט לאשתו, הגט כשר. לאחר שהגמרא מפרשת את המשנה, היא מספרת (גיטין פח:) שרב יוסף היה יושב, כנראה במקום פומבי, והיה כופה על בעלים לכתוב גט לנשותיהם. מסתבר שבמקרים אלה האשה רצתה להתגרש אבל הבעל התעקש שלא לפוטרה. בא רב יוסף ועזר לנשים להשתחרר מבעליהן. (אולי  אפשר להגיד עליו שהיה פמיניסט קדום.) אביי, התלמיד שלו, נתקל בו בשעת מבצע הגירושין ומתח עליו ביקורת. הוא תהה: איך אתה מרשה לעצמך לפעול כך? אנחנו בבבל הננו הדיוטות, והרי התנא ר’ טרפון דייק מן המילים “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” שפירוש המילה “לפניהם” הוא “ולא לפני הדיוטות”! כלומר, אסור להדיוטות כמונו לדון דיני גיטין. רב יוסף דוחה ביקורת זו ומעיר לאביי ששופטי בבל הינם השליחים של חכמי א”י ואם כן מותר להם, לחכמי בבל, לשפוט דיני אישות. דומני שרב יוסף המציא טענה זו על אתר, בתגובה לדבריו הנוקבים של תלמידו. ברור שאביי לא הכיר עיקרון זה אחרת לא היה שואל.

לאנקדוטה זו משמעות עכשווית. עלינו להניח שעד ימיו של רב יוסף היו אמוראי בבל מוגבלים ביכולתם לשמש כשופטים. רב יוסף, בלי לבקש רשות מחכמי א”י, לוקח לעצמו את הסמכות לשפוט ורק בדיעבד מצדיק את המעשה הנועז שלו. אין תימה שבתלמוד הבבלי לא שומעים שום מחאה על כך מצד אמוראי א”י. גם היום אנחנו נתקלים בבעיה דומה: כיצד יש לשפר את היחסים בין רבני א”י ורבני ארה”ב?  כתושבת חו”ל אני מצביעה בעד הפתרון של התלמוד הבבלי והוא שרבני ארה”ב יראו את עצמם כמוסמכים מטעם רבני א”י ואם כן מורשים לסדר עניני גיור, קידושין וגירושין, ושרבני א”י יתנו את הגושפנקה שלהם להסדר זה.

ברור שיש לכם כאן בישראל רשות לבחור במערכת שלטון שהיא לרוחכם, אפילו אם היא מחייבת אתכם לקבל את מרותה של רבנות ראשית חרדית קיצונית. אבל עליכם לשים לב להשלכות המרחיקות לכת של הסדר זה. אני מעלה את האפשרות שמה שאתם עושים במישור ההלכה גורם לכך שיהדות ארה”ב, שיש לה חוש מוסרי מפותח, נעשית אדישה לישראל.

לסיכום: אני רואה את עצמי כבת מזל שהייתי עדה, כילדה קטנה באמריקה, לתקומת מדינת ישראל בשנת 1948. אני גם רואה את עצמי כבת מזל שהיתה לי הזכות משך שנים רבות להתפאר בהישגים המרשימים של מדינה זו בתחומים רבים, כולל כלכלה, חברה, ולימוד תורה. אבל יחד עם השמחה יש גם עצב שמדינה זו אינה נענית לבקשותיהם הצודקות של נשים ושל גברים במישור הדת. אני מודאגת שהקשיחות של הרבנות הראשית תשפיע לרעה על יהודים צעירים בארה”ב שאינם מתגאים כמוני ב”יש מאין” של מדינה זו. אם אינכם רוצים שהדור הצעיר באמריקה יתנכר לישראל עליכם להגשים בזמן קרוב את חזונו המרהיב של ישעיהו הנביא (מב:ו) “אֲנִ֧י יְקֹוָ֛ק קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם”.

פרופ' ג'ודית האופטמן היא מרצה לתלמוד והלכה בבית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק (JTS – Jewish Theological Seminary). היא השתתפה ביום העיון שהתקיים ב־30 באפריל 2018 ושהוקדש לנושא מדינת ישראל ויהדות צפון אמריקה: כיצד נוכל לגשר על הפערים?

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.