הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

ברכה וכפרה: ברכות, כבוד הורים, כפרה וקרבה

אם נעצור רגע ונגלגל את זכרונוננו, אם ננסה לשאול את עצמנו: מה בסיפור החיים האישי של כל אחד מאתנו עיצב את הזהות שלנו כיהודים, מה עודד אותנו להמשיך דרך חיים של אבותינו ואמותינו, של סבינו וסבותינו, ובמקרים נדירים להצטרף, מתוך רצון אל דרך חיים לאומית ודתית, של אבות ואמהות קדמונים של העם היהודי… הרי שמן הסתם אלו הם זכרונות הילדות הקשורים בהורינו, שהובילו אותנו להחלטה להמשיך את דרכם, כך או אחרת.ההיו אלו טיולי שבת עם הורינו, תפילות, או שולחן השבת שלהם? שיחות על זהות יהודית, או שולחן ליל הסדר?לכל אחד זכרון ילדותו הקרובה או הרחוקה.
דומה שילדים יהודים באירופה במאה התשע עשרה או העשרים (שחלקם לא שהו בבית הכנסת במהלך יום הדין) ניזונו רוחנית מברכתם האישית נוטפת הדמעות והרגשות ומגע ידם הרוטטת של ההורים או של הסבים, שעה שבירכו את ילדיהם או את נכדיהם בערב יום הכיפורים.זכרונות הרגע המרגש בו ניגשים ילדים לקבל ברכה מהוריהם אינם כוללים את תוכן הברכות שקיבלו מהוריהם, שכן הברכות היו אישיות. מיטיב לתאר רגע זה משכיל יהודי, בן למשפחה חסידית, יחזקאל קוטיק (קאמיניץ ליטבסק 1847- 1921, ורשה):

סבא החל לברך את הילדים בצד אחד של החדר, וסבתא בצד האחר. הוא קרא לכל הילדים בשמם, על פי הסדר, קודם כול הבנים הבוגרים, הבנות והכלות; אחר כך – הבנות של בנותיו והכלות של כלותיו. לטקס הברכות הביאו אפילו עוללים קטנים בני שבועיים. סבא החל קודם כול לברך את הגברים, למן הגדול ועד לתינוק בן השבועיים, שאמו עדיין נשאה אותו בזרועותיה על כרית קטנה. הוא שם את ידיו על ראש הילד ובירך. אחר כך בירך גם את הנשים, שוב לפי אותו הסדר.

בזמן הברכות געה סבא בבכי מר ונורא, שיכול היה להמיס אפילו אבן. כולם, כמובן, בכו עמו, הגדולים עם הקטנים. באוויר נישאה מין עירבוביה של קולות בכי שונים ומשונים – עבים, דקים וצרחניים. מתבונן מן הצד יכול היה לחשוב שהעיר נחרבה.

מיד לאחר שסיים סבא לברך עברו כולם אל סבתא. גם מעיניה זלגו דמעות, אבל שום קול לא נשמע. היא רק הניחה את ידה הכחושה על ראש הילד ודמעותיה זלגו חרש, חרש, חרש…

טקס הברכות נמשך יותר משעתיים.1

וכך מתארת את המעמד בלה שאגאל, אשת הצייר מארק שאגאל בת למשפחה שנמנתה על חסידי חב”ד:

ההורים מניחים ידיהם על ראשו של כל אחד ואחד ומברכים אותם.אפילו האחים הגדולים נראים כילדים קטנים תחת כפות ידיהם הפרושות של ההורים.אני, בת- הזקונים, ניגשת באחרונה. אבא, עיניו מושפלות, מניח ידו על ראשי, ואני מיד נחנקת מדמעות. כמעט שאין אני שומעת את ברכותיו.קולו כבר צרוד.

נדמה לי שכבר אני דולקת בנר השעוה שקלעה אמי. כמזוככת אני יוצאת מתוך מעגל האש של ידיו החמות, המאירות כנרות בשעת הברכה, ואני נכנסת תחת ידי אמא החרדות.

כשאני נמצאת תחת ידיה, נרגעת אני במקצת. דמעותיה קרובות לי יותר.שומעת אני את תפילותיה הפשוטות והלבביות. אין אני רוצה לצאת מתחת ידיה. כיון שמסתיים רחש הברכות מעל לראשי, מיד יורדת עלי צינה.2

“מה קרה למנהג מרגש ויפיפה זה? מדוע ספרי ההדרכה שנכתבו לציבור הלא- אורתודוקסי על שמירת החגים אינם כוללים את המנהג? וכיצד מתארים אותו ספרי ההדרכה בעלי הגוון האמוני האורתודוקסי?בספרו של הרב הראשי האשכנזי לשעבר לישראל הלכה למעשה לרב י. מ. לאו (1978, 1988) נכתב כך:

“נהוג לפני היציאה לבית הכנסת שראש המשפחה מברך את ילדיו, כל אחד לחוד בנוסח הנקרא “ב רכת הבנים”.3

יוצא, אם כן, שברכת ההורים את הילדים, המעמד החינוכי הנדיר הזה, הלך וגווע במהלך השנים. הרבנים האורתודוקסים הפכו את הברכה לעניין טכני, והחוקרים והפרשנים החילוניים של המסורת היהודית בישראל פסחו עליו לחלוטין. אלו ואלו ביטלו את המשמעות החינוכית והפילוסופית של המנהג, את ההזדמנות לומר לילד בדרך רכה ואוהבת מהו מהלך החיים שאנו מאחלים לו או לה, התואם את ערכינו. מה, אם כן, הביא אותנו לכך שהמנהג רב המשמעות הזה הפך או לחסר משמעות או נעלם לחלוטין?

ייתכן שאת הסיבה להיעלמות הרגע הקסום של הברכה האישית לבנים ולבנות, שאיננו תלוי באמונות או דעות שגם אתאיסט יכול לציין אותו יש לחפש במקום בו נפגעה הסמכות ההורית כתוצאה מן התרבות החוגגת את המהפכנות במאה השנים האחרונות. התופעה חוצת תרבויות וארצות אך מכנה אחד משותף לה: הורים אינם מאמינים עוד בערך המסר שלהם לדור הבא והדור הבא אינו בא לבקש מפיהם הכוונה, כל שכן ברכה. ייתכן שהניכור הזה החל במרד של שנות השישים של המאה העשרים או לפני כן ברוח המהפכות הסוציאליסטיות והלאומיות של סוף המאה התשע עשרה. בראשית הדרך מרדו “הבנים באבות” אך בסופה גם ההורים הפסיקו להאמין בצורך להנחיל את דרכם. תמונה מרתקת של הקרע הזה תיארה בזיכרונותיה בערב ראש השנה תשס”ח העיתונאית הישראלית החילונית, נרי ליבנה:

אבי, על ראשו כיפת סאטן כחולה שקמטי הקיפול הניכרים בה מעידים שזה עתה יצאה מהאריזה, והוא לבוש חולצת אל-קמט לבנה, יושב לבדו ליד שולחן האוכל מעץ טיק בחדרון הקרוי “ההול המואר” […] על אף חולצת החג והכיפה הנדירה כל כך שעל ראשו – פניו עצובים מאוד.

בחדר הסמוך, המכונה “הסלון”, על הספה הנפתחת למיטה כפולה, יושבים שני ילדיו – אחי הבכור ואני. אמי, בפרצוף מאשים, מדלגת בין השולחן שבהול לכורסתה שבסלון הממוקמת מול טלוויזיית הגרונדינג. אחי, בן 14, נמצא בעיצומו של המרד בהוריו, ונלחם במה שהוא מכנה צביעות וכפייה דתית. בהתאם לכך הודיע כבר שבוע לפני החג שאין לו שום כוונה לשבת ליד כל שולחן חג שבו ייאמרו מלותיו של טקסט יהודי כלשהו. אני, בת עשר, חסידה שוטה שלו, ממלאת את הוראותיו.

זו הסיבה שבאותה שנה נאלצו הורי לסרב להזמנה הקבועה להצטרף לארוחת החג אצל הדודים בקיבוץ, וגם את פניהם של סבי וסבתי שחפצו להצטרף לבתם בחג השיבו ריקם, והנה אנו כולנו כאן, בדירתנו שבשיכון עובדי העירייה, מטעמי עיקרון שעליו הכריז פנאט אנטי דתי ומאוד כריזמטי בן 14, הופכים את חגו של אבינו, נצר למשפחה חרדית, לאסון מוחלט. […]

ההתחמקות מחגים בחיק המשפחה הפכה לספורט אצלי ואצל חברי, ופעם אחת אפילו ערכתי סעודת חג מרובת משתתפים לכל חברי שכמוני, תוך שימוש במניפולציות או סתם שקרים גסים, התחמקו מהצורך לחגוג בחיק משפחתם והכריזו על עצמם כעל “יתומים מתוך בחירה”. חשבנו שאנחנו מקוריים, שנונים וגם נאמנים לעצמנו. לא באמת תפסתי שיום אחד יהיה מאוחר מדי.

כולם ימותו, אבל אף אחד לא באמת מאמין שההורים שלו, יסודות העולם שהיו גלויים לפניו כשהגיח אליו, הם בני חלוף. אף אחד גם לא יכול לשער תחושת יתמות מהי לפני שהוא מתייתם באמת, בכל גיל שהוא (“עונת היתמות”/נרי לבנה. הארץ ערב ראש השנה תשס”ח).4

את התופעה מסכמת הסופרת הפסיכולוגית וונדי מוגל מלוס אנג’לס בספרה ברכתה של ברך חשופה),Wendy Mogel, Phd (The Blessing of a Skinned Knee, 2001על ילדה הנוהגת בדרך של היעדר דרך ארץ כלפי קרובי משפחתה המבוגרים ואת הוריה מצטערים על כך אך לא מוכנים לעוצרה כתבה: “מחשבותי חזרו לכפתורי המחאה וחולצות הטריקו שהיה כתוב עליהם “העמידו בסימן שאלה את הסמכות” (question authority) של שנות השישים וראשית שנות השבעים.”אל תסמכו על איש מעבר לגיל 30″. הנה שני הורים שעברו מזמן את גיל שלשים, אך הפילוסופיה הפוליטית שלהם הורסת את חיי המשפחה שלהם.5

גם הסוציולוג האמריקני קריסטופר לאש מסביר בספרומקלט בעולם חסר לב (Haven in a Heartless World/Christipher Lasch, 1977) שההפרדה בין סמכות ואהבה ביחסים בין הורים וילדים בוגרים הביאה לכך שהורים החלו לקבל את “היותם מיותרים בעדינות מירבית” […] הורים הופכים ל”חלק מעבר שאבד עליו הכלח””.6

האם שוליות- עד כדי התבטלות של מעמד ברכת ההורים בערב יום הכיפורים נובעת מהמרד בסמכות שהפך את כולנו למתבגרים מתוך החשש להיות מבוגרים? מה נדרש על מנת שהורים וסבים יפרשו חופת תקוותיהם וחלומותיהם על דור הצעיר ויאצילו עליהם ברכות?המסורת מלמדת שנדרשת פניית הדור הצעיר לקבל את הברכה.

במסורת היהודית דווקא דמותו של עשו, “דודנו”, שהיה למופת, בעיני המדרש, לערך של כיבוד אב ואם.הגם שבמדרשים מזוהה עשו עם אדום ועם רומי ומתואר כ”שונא לישראל”, ספר בראשית אינו מיחס לו תכונות אלו אך מלמדנו כי גם ללא גזילת הבכורה לא היה כשיר להנהיג את הנתיב הדתי המונותיאיסטי עמידה בפני לחץ חברתי לעבוד עבודה זרה בכל דור מחדש. יעקב אבינו התברך בכוח זה, לכן ירש את הבכורה.ואולם, לשיטת חז”ל בכל הנוגע לכיבוד אב ואם לא היה אח ורע לעשו. הוא האדם שלימדנו מה פשר הידור מצוות כיבוד אב ואם. המדרש הבא מן התנחומא מתאר זאת כדלקמן:

“בוא וראה, מצות כיבוד אב ואם כמה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, בין צדיק בין רשע. מנלן. מעשו הרשע, על שכבד את אביו, נתן לו הקדוש ברוך הוא את כל הכבוד הזה. […] אימתי. בשעה שברך יצחק את יעקב, שנאמר, וישא עשו קולו ויבך (בר’ כז לח). […]. ומה אם רשע זה על שכבד את אביו, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא. המכבד את אבותיו ועושה מצות אחרות, על אחת כמה וכמה”. (תנחומא, קדושים,ט”ו).

ומסכם הסופר ש”י עגנון:

“לעולם ישתדל אדם ויתעקש שיהיו אביו ואמו מברכין אותו בכל שכן בערב יום הכיפורים.בוא וראה בשכר צעקה שצעק עשו (בראשית כ”ז) ברכני גם אני אבי, שלוה נתן לו הקדוש ברוך הוא.7

עם פרוש השנה החדשה נותרים אנו עם השאלה האם נשכיל גם אנו כעת, להאציל ברכותינו על ילדינו ואם הורינו עדיין בחיים לבקש מהם את ברכותיהם בטרם יפריד המוות בינינו, כחוט מקשר ומחבר בין הדורות השוזר אותנו לירעה אנושית יהודית אחת?

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

1. David Asaf, ed., What I Saw: Memoirs of Yehezkel Kotik (1847-1921), 2009, Ben Yehuda Project, http://www.benyehuda.org/kotik/ch14.html

2. Bella Chagall, Lit Candles, Tel Aviv: Dvir Publishers, 1970, p. 67

3. Rabbi Y.M. Lau, Practical Judaism, Shaul Meislich, ed., Tel Aviv: Masada, p. 208

4. “The Season of Orphanhood,” Neri Livneh, Ha’aretz, Rosh Hashanah Eve 5768

5. Wendy Mogel, PhD., The Blessings of a Skinned Knee, New York, Penguin Compass, 2001, p.68

6. Christopher Lasch, Haven in a Heartless World: The Family Besieged, New York: W.W.Norton & Company, 1977, pp. 174-175

7. S.Y. Agnon, Yamim Noraim (Hebrew), Jerusalem and Tel Aviv, 1979, p. 245.

ד"ר עינת רמון היא מרצה למחשבת ישראל בעת החדשה וללימודי מגדר במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן