הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

בית לורנץ: רכישתו ושימורו

ד"ר מיכל אורן

18 בדצמבר 2007

בחודשים האחרונים התבשרנו על שחזור ושימור בית לורנץ ברחוב אילת 57 בתל-אביב-יפו על-ידי מכון שכטר והתנועה המסורתית. שיפוצים מקיפים ייערכו בבית באמצעות משרד אדריכלים המתמחה בין היתר בשימור בניינים היסטוריים (קימל-אשכולות) ויש לקוות שבחודש מאי 2009 (בשנת המאה לייסוד תל-אביב) ייחנך הבית ויהפוך למרכז תרבות יהודית שישמש למגוון מטרות חינוכיות ורוחניות..

לאור העובדה שעיריית תל-אביב הטילה על הבית הגדרה של “שימור מחמיר” אבקש לשתף אתכם בתולדות הבית והתפתחותו הארכיטקטונית והמשמעות שיש לאלה על ההחלטה לשמר את הבניין. “השימור המחמיר” כולל שיקום ושימור של כל פרט ארכיטקטוני שניתן לחשוף (עד רמה של טיח הקירות, משקופי דלתות, מעקות מרפסות, מרצפות וכדומה).

נושא השימור של אתרים ובניינים קיבל תאוצה רבה בשנים האחרונות. הרס גמנסיה הרצליה בשנות השבעים, שהיוותה סמל לדימויה של תל-אביב כעיר העברית הראשונה, זעזע רבים. מאז השתנתה המגמה ואנו נוכחים ביותר ויותר פעולות שימור וחקיקה המחוזקות בכתיבה אקדמית ענפה.

שיקולי הסלקציה בבחירת האתרים לשימור הם אפוא, מוסריים-היסטוריים רק בחלקם. למעשה שיקולים אלה עצמם מנוצלים בו-זמנית להשגת יעדים כלכליים. כך, למשל, נקבע מספר מוגבל של בתי “העיר הלבנה” בתל-אביב (שקיבלה הכרה של אונסק”ו) – בעיקר במרכז העיר ולא בדרומה, ובעיקר בתים בסגנון הבינלאומי (המכונה “באוהאוס”) שהתאימו למיתוס “העיר הלבנה” אך גם לשימושים מודרניים, יותר מאשר בתי הסגנון האקלקטי הקטנים יותר. בדרום העיר וביפו מצויים בתים רבים משני הסגנונות אך רובם לא נכללו בתוכנית.

להקשר זה יש להכניס את המושבות/שכונות הטמפלריות שנוסדו ביפו וסביבותיה בשלהי השלטון העות’מאני. הללו אינם תואמים את במאמר קצר זה אנסה לבחון בהקשר זה את יחסה של החברה והמדינה כלפי שימור המורשת הטמפלרית, שאחד מבתיה הוא בית לורנץ בשכונת ואלהלה שבשולי נווה צדק.

הטמפלרים

חברת “ההיכל” (Tempelgessllschaft) היתה כת נוצרית שנוסדה בדרום גרמניה, במדינת וירטמברג, בשנות ה-1840, בידי התיאולוג כריסטוף הופמן, כחלק ממגמה נוצרית-אוונגלית לקרב את בוא המשיח. הגשמת חזון אחרית הימים תיעשה, כך סברו המאמינים, על-ידי הכשרת הלבבות וארץ-הקודש. כמו מטיפים רבים שייסדו כיתות מסוג זה, גם הופמן החל להטיף לשיבה אל אורח החיים שקיימה קהילת הנוצרים הראשונים ומכאן שמה של הכת – “קהילת ההיכל (הטמפל)”: הקהילה לכשעצמה (“עם האל”) היא היא המקדש הרוחני לאל (הטמפל). תיקון האנושות, זיקה ואחווה בין בני האדם ובינם לבין האל, הם שיביאו ל”מלכות האלוהים”. את תפילותיהם, כמו גם את יתר הפעילויות הקהילתיות, קיימו הטמפלרים ב”בית כינוסים” ולא בכנסייה. הם ויתרו על חלק מן הטקסים הנוצריים הרגילים וגם מנהיגיהם לא היו כוהני דת מוסמכים, כמקובל. לא ייפלא, על-כן, שהקהילה נדחתה בידי הזרם הלותרני הרשמי של גרמניה. מחמת הרדיפות שסבלה, היגר חלק ממנה לרוסיה, אך משאת-הנפש היתה ארץ-הקודש.

לאחר ניסיונות כושלים של אחדים להתיישב בעמק יזרעאל, יזמו הופמן ועוזרו גיאורג-דויד הרדג את הקמתן של שתי המושבות הטמפלריות הראשונות – חיפה בשנת 1868 ויפו בשנת 1869.

בירושלים, משאת-הנפש העיקרית, הוקמה המושבה הטמפלרית רק בשנת 1873 ועם התפתחותה הועבר אליה המרכז הרוחני של הכת שהיה עד אז ביפו.

ארבע מושבות חקלאיות ייסדו הטמפלרים במהלך השנים: שרונה (1871, כיום “הקריה” בת”א), וילהלמה (1902, כיום מושב בני-עטרות), בית-לחם הגלילית (1906, כיום מושב-עובדים בשם זה) וולדהיים (1907, כיום מושב-שיתופי אלוני-אבא בגליל התחתון). כן נוסדו מושבת-בת נויהרדהוף (כיום בתחום טירת-הכרמל), חוות-שפון (כיום קיבוץ נצר-סירני) ושכונת-בת של המושבה של יפו בשם ואלהלה, בשנת 11903.

בית לורנץ – קפה וקולנוע

בשכונת ואלהלה, הסמוכה לשכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו – נווה-צדק – ממוקם בית לורנץ (רחוב אילת 57). פרנץ לורנץ היה הראשון שקנה אדמה בשכונה בשנת 1886. הוא קנה שלושה מגרשים – שניים עם כרמים ועל אחד עמד בית ערבי שבו התגוררה משפחתו עד שבנתה את ביתה. לבית היתה קומה אחת ובראשית המאה העשרים, לאחר מות פרנץ, ב-4 בנובמבר 1909 (הוא נקבר בבית-הקברות הטמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים), הוסיף בנו – קורט – קומה נוספת. עם הזמן נוסדו בשכונה בתי מגורים נוספים וכן בית הקונסוליה הגרמנית (בשנת 1914, רחוב אילת 59) ובית-חרושת ואגנר לייצור מנועים, מכונות ומשאבות שהיה ממפעלי התעשייה הראשונים בארץ ומנה למעלה ממאה עובדים ב-1913, ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השניה. ואגנר עצמו נרצח ב-1946 בידי הפלמ”ח כחלק מן הפעולות למניעת חזרת הטמפלרים ארצה בתום המלחמה.

סגנון הבנייה

בית-לורנץ נבנה מחומרים מקומיים (אבני כורכר ממחצבות בית-נבאלה כנראה, מרצפות) ומיובאים (רעפי מרסיי וברזל). הוא היה בין הראשונים באזור שהואר בתאורה חשמלית באמצעות גנרטור פרטי שהוצב בביתן סמוך.

זאב סמילנסקי תיאר את שכונת ואלהלה והשווה אותה לשכונות היהודיות של יפו:

“בעוברינו בשכונה הגרמנית שעל-יד יפו וגם אותה שכונה קטנה של גרמנים שנבנתה נגד נווה-צדק, נתענג לראות בתים יפים בנויים בטעם טוב. את הבתים יפארו חצרות מלאות עצים וגינות פרחים הפורחים רב ימות השנה. לעומת זאת בבואנו למשכנות יעקב שביפו נצטער. נבוש במצאנו מעין גטו במהדורה חדשה… מה רעים אהלך יעקב ומה טובים משכנותיהם בני גרמניה.”
תל-אביב – עיר בלי הפסקה: קפה-לורנץ

דימויה של תל-אביב כדינאמית וסוחפת (מה שמכונה היום ‘עיר בלי הפסקה’) ראשיתו בתקופת המנדט ואולי עוד קודם לכן, עם קיבועה בתודעה כמעוז התרבות העברית והכללית. בתי-הקפה, שברובם היו גם מועדוני ריקודים, היו לאחד ממאפייני העיר. גם לורנץ פתח בית-קפה, בתחילה בבית הערבי (רחוב אילת 55) ואחר-כך בבית החדש (הבית הערבי הפך בשנות השלושים לבית-בושת). בית הקפה פעל בקומת הקרקע באגף הצמוד לרחוב שלוש ואילו המטבח היה בחדרים המערביים.

ש.י.עגנון מתאר את בית-הקפה בספרו ‘תמול-שלשום’:

“ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ, שאורגל ברנד אינו נכנס לבית הקהוה חרמון, שכל הבריות משיחים שם במנהל, אבל נכנס אצל לורנץ, שרוב הבאים לשם גרמנים ואין להם עסק באפ”ק [=הבנק שלימים יהיה בנק-לאומי], ואף ליהודים שבאים לשם מבקשים נופש מעניינים של עסק. מזמין אורגלברנד לאורחו כוס שכר או כוס פונש ולעצמו הוא מזמין כוס תה ושותה שתים שלוש טיפות ומניחה, שהגרמנים הללו שבקיאים בכל דבר אין יודעים לעשות תה”.

את בית-הקפה נהגו אכן לפקוד טמפלרים ויהודים ובתקופת המנדט גם בריטים. במסעדה הוגשו שינקן משובח, בראטן ושלושה סוגי בירה: שפאטן, פרנציסקנר ולאובן.

מקום חשוב היה לקפה לורנץ בתולדות הקולנוע בארץ. עיתון ‘הצבי’ מדווח בכ”ג שבט תרס”ט (1909) שבאולמות האדונים לורנץ ושינקל מוקרנים סרטים באופן סדיר. ב-1925 נפתח ראינוע ‘קסם’ בקומה השנייה של בית הקפה. הוא נוהל על-ידי ירושלים סגל שסיפר שהראינוע הוקם כתחרות לראינוע קייצי בשם ‘אקוואריוס’ (שמו שונה לאחר שנה ל’ביתן’) שנפתח ליד בית-הקפה בשנת 1925 והסרט שחנך אותו היה ‘הרודף אחר המין היפה’… וכך כותב סגל:

“היה להם [ללורנץ] אולם גדול בקומה השנייה, שלא נוצל, ובראותם את הצלחת קולנוע ‘ביתן’ החליטו לפתוח ראינוע באולם זה. התקינו מכונת הקרנה ופנו אלי שאנהל את העסק ואדאג לסרטים על בסיס שותפות”2.

ראינוע ‘קסם’ פעל במשך שנה אחת ועבר לרחוב מרכז-מסחרי. הסרטים האילמים שהוקרנו בו לוו בדיבור ופסנתר בידי בן הקהילה הטמפלרית בשם דויד אטינגר. גם הופעות תיאטרון התקיימו בבית-הקפה, כפי שמספר איתן בלקינד:

“בפינת הרחוב היו בית קפה ומסעדה של גרמני בשם לורנס ובהם גם אולם גדול להצגות. זכורני, שמספר אמנים יהודים הציגו שם את המחזות “בר כוכבה” ו”שולמית” באידיש. אנו, תלמידי הגימנסיה הקנאים לשפה העברית, הפגנו על יד התיאטרון ואף זרקנו אבנים לאולם, כדי להפסיק את ההצגה באידיש – בצעקות “רק עברית” ואמנם הצלחנו לפזר את הקהל ולגרום לביטול ההצגה”3.

האולם בקומה הראשונה בבית-לורנץ שימש גם לאירועים כמו חתונות. כאשר נהרס מלון פיינגולד (בערך ב-1927) נותר אולם זה היחידי למטרה זו, עד בניית מלון פלטין ב-1932. בקומה העליונה ניגנו מדי פעם ג’אז בזמן האירועים.

אחריתה של שכונת ואלהלה

כנתינים גרמניים (שלא ויתרו על אזרחות זו מעולם) ועם התרופפות מסוימת של הלהט המשיחי לטובת חיים יומיומיים קהילתיים של בני הדור השני והשלישי, חשו רבים זיקה לאומית חזקה לגרמניה והשתדלו להיות שותפים מלאים בהתרחשויות הפוליטיות. צעירים טמפלרים הצטרפו לשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ולאחריה מצאה עצמה הקהילה במעמד של נתיני-אויב עם כינונו של הממשל הצבאי הבריטי. 850 טמפלרים הוגלו ב-1918 למצרים; 300 מתוכם גורשו חזרה לגרמניה. הגולים הורשו לחזור עם החלפת הממשל הצבאי בממשל אזרחי מנדטורי. הם מצאו את מושבותיהם חרבות ובזוזות, ובתוך שנים אחדות השתקמו המושבות וחזרו לפרוח.
בשנות השלושים חלחלה התעמולה הנאצית למושבות הטמפלרים ואף נוסד סניף של המפלגה בחיפה. צלב-קרס ניתלה על כמה בתים ומכוניות בין היתר כסימון נגד התקפות ערבים בתקופת המאורעות. ב-1934 הוחלט לברך את כולם במועל יד ולא להשכיר דירות ליהודים. בואלהלה התבטאה הפעילות הנאצית בהרצאתה של הרטה וילאנד בבית-הקפה לורנץ על “דנציג והמזרח הגרמני”, כהרצאה ראשונה בסדרת הרצאות בנושא הנציונאליזם הגרמני המתחדש. שבוע לאחר מכן, לקול תשואות, הונף דגל צלב-הכרס על בניין הקונסוליה הגרמנית הסמוך לבית-הקפה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעצרו רוב הטמפלרים על-ידי שלטונות המנדט ובקיץ 1941 החל גירושם לאוסטרליה שם הושמו במחנות מעצר. לאחר המלחמה היגרו חלקם לגרמניה (מרכזם כיום בשטוטגרט והם מונים שם כ-1,300 נפש) והיתר הורשו להתיישב באוסטרליה ואף קיבלו אזרחות אוסטרלית (מרכזם במלבורן – כ-700 נפש כיום).

נכסים כפיצוי על השואה?

המו”מ על אדמות הטמפלרים החל למעשה לפני קום המדינה, כאשר ביקשו שלטונות המנדט למוכרן כדי להרוויח כסף שיאפשר להם לבצע את סידורי הפינוי של הטמפלרים מהארץ. עם קום מדינת ישראל נחקק חוק נכסי-גרמנים שעורר זעם רב בציבור הישראלי משום שאומנם קבע שרכוש גרמני לא יושב, אך החריג נכסים ששימשו למטרות דתיות ישירות (כנסיות, בתי-ספר וכדומה) אותם התיר להשיב. בשל לחץ בינלאומי שהיה כרוך בהשגת הסכם השילומים, הסכימה ישראל לשלם עבור הנכסים הלא-דתיים אותם הלאימה.

סך-הכל דובר על למעלה מ-33,000 דונם, מתוכם כ-32 דונם ביפו, כולל ואלהלה (46 מגרשים) וכ-1,700 דונם בשרונה. רובו של הרכוש היה “חילוני” ולכן צפוי היה ברובו לעבור לידי ישראל תמורת תשלום. כדי למנוע תביעות פרטיות, העדיפה ישראל לנהל מו”מ מרוכז שהתנהל עד 1962. בהסכם בוררות חויבה ישראל לשלם בערך פי 6.5 מן הסכום שהיא העריכה את הנכסים. הסכום – 54 מיליון מרק – קוזז מן השילומים (שעמדו על 3 מיליארד מרק).

בית לורנץ לאחר קום המדינה – מורשות מתחרות

החייאת ההיסטוריה הלאומית גררה העדפת אתרים שזוהו עם המסורת היהודית-ציונית. שכבת הזיכרון הטמפלרית נמחקה, כמו השכונות והכפרים הערביים. הריק התמלא מיידית בתוכן צבאי או ציבורי אחר.

בראשית 1949 קיבל הועד למען החייל את בית לורנץ מן האפוטרופוס לנכסי גרמנים והחל בו את פעילותו תחת הכותרת ‘פינת החייל’. בין השירותים שסיפק הבית לחיילים היו מסעדה, מספרה, מועדון, חדר תרבות ומרפסת לקריאה ובחצר הופעלה קונדיטוריה מרכזית של הועד למען החייל. בחצר היתה במה משוכללת עליה התקיימו הצגות והופעות. כן שימש המקום למסיבות של יחידות צבאיות שונות והושכר לאירועים פרטיים כמו חתונות. תעודה משנת 1950 מדווחת שבכל יום רביעי שודרה מכאן התוכנית לחיילים ‘תיבת נח’.

במהלך השנים נשכחו סיפוריהם המקוריים של האתרים והם הלכו והוזנחו. ימי הזוהר של שכונת ואלהלה ובית קפה לורנץ נגוזו. השכונות הדרומיות של תל-אביב בכלל ואזור נווה-צדק, המושבה הטמפלרית ויפו בפרט סבלו מהזנחה ובעיות חברתיות וכלכליות שהתבטאו בעוני, פשיעה וחזות מתפוררת. תוכניות בניין-עיר איימו למחוק שכונות אלה לצורך פיתוח נתיבי תחבורה.

ב-1965 נפתח בית החייל החדש ברחוב ויצמן וחשיבותו של הבית ברחוב אילת דעכה. הוא נסגר במחצית השנייה של שנות השבעים. במהלך השנים בהן פעל כאן בית החייל נערכו שינויים רבים בבניין, כולל החלפת רצפת העץ במרפסת לרצפת בטון מרוצף; ציפוי קירות באריחי שיש; יישור החלונות הקשתיים בקומה הראשונה כדי שייראו יותר מודרניים; בקיר החלל המרכזי בקומת הקרקע נפער פתח ודלת הכניסה הראשית ברחוב אילת שונתה. בשנות הפעילות האחרונות הוזנח הבית ומאז סגירתו עמד נטוש. בשנת 1992 העביר מנהל מקרקעי ישראל את הבניין לידי עיריית ת”א.

ההתעוררות המחודשת של חיפוש אחר היסטוריה מקומית, בלוויית גילוי הפוטנציאל הכלכלי של שימור לעומת הרס, הביא (בעקבות מאבקים ציבוריים) לכך שעיריית תל אביב זיהתה את הפוטנציאל הרב של האזור והכינה בשנות התשעים תוכנית כללית לשימור המתחם, שבמסגרתה ניתנו הנחיות לשימור הישן ולבניית החדש. התוכנית הנחתה לשווק מבנים בעלויות נמוכות כדי שהרוכשים יוכלו לממן את עלויות השיקום. בין יתר המבנים שנכללו בתוכנית היו גם בתי שכונת ואלהלה.
בפועל המשיכה ההזנחה. בד בבד עם הצלחת השימור בנווה צדק, כרישי נדל”ן לטשו עיניהם למתחם שהלך ונעשה יוקרתי. השיטה היתה רכישת המבנים במחיר מוזל ממנהל מקרקעי ישראל תמורת ההתחייבות לשמרם, אך משום שלא הוכתב פרק זמן לסיום העבודות, נהגו היזמים להזניח את המבנים כדי לקבל אישורי הריסה. כזה, למשל, היה גורלו של בניין המשרד הארצישראלי (הנציגות הציונית הראשונה בא”י) ברחוב רזיאל 17 ביפו.

בשכונת ואלהלה המצב היה שונה במקצת, כאשר ברוב המתחם פעל במשך שנים רבות מפעל נחושתן בתוך מבני המפעל הנטוש של ואגנר. לאחרונה הסב המפעל את הקרקע למיזם נדל”ני בדמות מגרד שחקים למגורים (בשיתוף חברת פפושדו). מאבקה של אוכלוסיית נווה-צדק, שבינתיים התחלפה והפכה אחת החזקות בעיר, למנוע את הקמת המגדל נכשל. בית לורנץ הוגדר כבניין לשימור מחמיר ואי-לכך, היזמים (מכון שכטר) נדרשים לעמוד בכללי השימור הפרטניים ובביקורת קפדנית מצד העירייה, שהיא במקרה זה גם הבעלים של הבניין.

שימור ומיתוג

ה”מורשת הטמפלרית” נעשתה אקזוטית ומכירה. הבתים הטמפלרים נחשקים ויקרים ומילת הקסם “מושבה” פועלת פעולתה הנדל”נית, כביכול היה מדובר במושבה יהודית… המושבה בירושלים נהפכה המושבה לאחת משכונות היוקרה בירושלים, המושבות בית לחם הגלילית ואלוני אבא שמרו על צביונן הכפרי ובשנים האחרונות גוברת ההכרה בפוטנציאל הנדל”ני והתיירותי הטמון בהן כמושבות ששמרו על “האווירה” הייחודית.
כעת, עם העלאת נושא השימור של מבנים שירדו מגדולתם וחלפו ימי זוהרם, מעניין שההצדקות לשימור לא מזכירות כמעט את עובדת היות המבנים גרמניים ובעליהם אף היו נאצים. יתכן שהאקזוטיקה של “האי” האירופי במאה ה-19 מזכיר אגדה רחוקה. וכך, בתים שברובם חסרי חן וייחוד ארכיטקטוני נחשבים פרטים חשובים בהרכבת המורשה הבנויה והסובב התרבותי. בועדת החינוך והתרבות של הכנסת שדנה ב-2004 בשימור המושבה שרונה (הקריה), טען חבר הועדה, יוסי שריד, שהאינטרס הסביבתי, תרבותי וחינוכי הוא השולט בכיפה. הארכיטקט סעדיה מנדל סבר שהעבר הנאצי אינו פוטר משימור: “אם אומנם אנחנו מתיימרים שאנחנו בני תרבות, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתנתק מהדעות הפוליטיות שלנו, כאלה ואחרות, ולהתייחס לערכים הארכיטקטוניים והאורבניים של המבנים, וכך להחליט אם לשמור אותם או להרוס אותם”. בפורומים באינטרנט נשמעו תזכורות מעטות אודות עברם של הטמפלרים (“לשמר את בתיהם זה כמו לבנות אנדרטה לזכר היטלר בכיכר רבין” כתב אחד המגיבים). אך אחרים מצאו לנכון להזכיר שלא כל הטמפלרים היו נאצים וודאי לא בדור הראשון של המאה ה-19. אחד המגיבים סיכם זאת כך:

“משמרים בארץ ישראל גם מבנים ששימשו לדוגמה לפולחן אלילי, או להוצאה להורג של יהודים. מדוע לדעתכם משמרים את כלא עכו ואת המקום ששימש להוצאות להורג של אנשי אצ”ל ולח”י? כדי שנלמד מההסטוריה. הבית הוא בסך הכל בית. מה שצריך לעמוד על הפרק הוא האם אמנם הבית הוא בעל ערך ארכיטקטוני יוצא דופן? האם הוא יכול ללמד אותנו משהו? אם נחריב כל מבנה שבוניו לא בדיוק התיישרו עם האג’נדה הציונית נישאר פה בעיקר עם מבני בטון מכוערים. נצטרך להחריב את כל הכנסיות, המסגדים, מצודות צלבניות, ממלוכיות, נבטיות, והשד יודע מה עוד!!”

לסיכום, שלא כבדוגמאות של השכחת “היסטוריות מתחרות” ומאיימות (כמו מבנים ערביים נטושים), במקרה הטמפלרי חל תהליך של מפנה מהשכחת שכבת-היסטוריה מתחרה על-ידי ניכוס ושינוי ייעוד שסימל את שיח הקורבנות, אל עבר ערגה להיסטוריה מקומית אקזוטית מומצאת, שתואמת את רוח השימור הכלכלי. בתל-אביב עולים שימור הבתים הטמפלרים והמצאת ההיסטוריה בקנה אחד עם התדמית הקלילה והמודרנית שתל-אביב ביקשה לעצמה מאז ומתמיד: “עיר לבנה”, “עיר בלי הפסקה”, “עיר קוסמופוליטית” הפונה אל העולם.

הערות

1 פירוש שם השכונה הוא “גן-עדן של האלים” – “אתר” חשוב במיתולוגיה הגרמאנית (וגם הנורדית).

2 סגל ירושלים, (1993), זכרונות ירושלים בתל-אביב, ת”א: מולדת.

3 בלקינד איתן, (1977), כך זה היה: סיפורו של איש ניל”י איתן בלקינד, ת”א: משרד הביטחון.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן