הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

בין אלוהים לאמא: אימהות בחברה הציונית בארץ ישראל

‘כשם שאל[ו]הים העולם הגדול בידיו הוא לבנותו ולהחריבו…כך הוא הדין גם לעולם הקטן, עולם הילד, בידי האם’.
(ד”ר י. רבקאי, ‘האם והילד’, לוח האם והילד 1934 (?), עמ’ 2-1.)

אִמָּהוּת היא ערוץ מרכזי בתהליכי בינוי אומה.[1] צמיחת מדינות הלאום, שהקמתן היתה כרוכה בין השאר בהגדרה מחודשת של תפקידי המינים בחברה, הפכה את סוגיית האִמָּהוּת לאבן מאבני בניינה. לכן נחשבה עבודת האם הבונה את משפחתה בעלת משמעות לאומית ולא רק פרטית; והאישה למסמלת האם הפרטית ואם האומה – הציבורית.[2] לאִמָּהוּת המודרנית כפל פנים. זו קבעה את מקומן של נשים בחברה, אך גם איפשרה להן להשתמש בתפקידיהן הביולוגיים כערוץ להגדרה מחודשת של המרחב הציבורי.[3] אולם למרות שהועמדה על כן נישא, לא הבטיחה האִמָּהוּת שוויון לנשים.[4] בציונות היו האִמָּהוּת ותוצריה תנאי ליצירת ‘היהודי החדש’, מי שנחשב נדבך חיוני במהפכה הציונית.[5] הנחת המוצא של הממסד הציוני היתה שהאישה רוצה בילד.[6] הולדת ילדים נמשלה לפעולה חלוצית ועל כן – הירואית. מנהיגות הפועלות לדוגמא, הסכינו עם משוואה זו ועוד הוסיפו לה נדבך. הן הקבילו את האמהות לגברים מגיני המולדת; אלה אף אלה היו נכונים להקריב את גופם למענה. לפיכך, בשיח האִמָּהוּת ביישוב באו לביטוי מספר מגמות: נשים ‘מתקדמות’ אימצו את האִמָּהוּת כמנוף ציבורי. באמצעותו פעלו לשיפור אורחות החיים של אוכלוסיות נזקקות, בעיקר אמהות וילדיהן מהחברה המסורתית. ‘המהפכניות’, בעיקר מהמחנה הפועלי, הציגו את קשיי האִמָּהוּת ומחיריה; קראו לדיון פומבי בזכות האישה על גופה ולקביעת הסטטוס המשפחתי הרצוי לה. כן הכיל שיח האִמָּהוּת מדדים להורות רצוייה, בהתאם לפרמטרים הציוניים.

מרכזיות האם בחינוך הילדים היתה מוקד לביקורת נוקבת מצד מחדשים חברתיים לסוגיהם. ילדים שנולדו בעבר ה’לא מתוקן’, הווה אומר הקדם-ציוני, סבלו מאהבת הורים איגואיסטית. במצב זה האשמה בעיקר האם.[7] האם תוארה לא אחת כ’חלשת אופי’, ‘רכת לב’, המשחדת את ילדיה בכיבודים, אך אינה מטילה עליהם מרות. אם כזו ‘נעדרת כל יכולת חינוכית’, ועל כן אינה מועילה לאינטרס הציוני.[8]

מה עורר את החששות מפני הנזק-בכורח הטמון באימהות “בלתי מחונכת”? בוא מהגרות לארץ ממדינות שונות; להן הרגלי הורות מגוונים; ובמקרים רבים חסרות תודעה לאומית; הזינה את החשש מפני הנזק-בכורח הטמון באימהותן. ציפיות הממסד הציוני מההורים כללו הפנמה ויישום המסרים הלאומיים בביתם. ‘תו התקן’ ניתן ל’אם הציונית’ שהכילה והפעילה את עולם המושגים הציוני בביתה. האם הציונית הראציונלית חינכה את ילדיה בהתאם לעקרונות חינוכיים מודרניים. ההבחנה בין ‘אם (ציונית) טובה’ ל’אם רעה’ נעשתה בין השאר, בהשוואה בין טיפוסי אמהות מעדות שונות.[9] אמהות ‘מהעדות המזרחיות’ נחשבו מי שהשתייכו ל’שכבות היותר נמוכות בתרבות שיש לנו ביהדות’. הן נחשבו דלות השכלה, נתונות בסד אמונות טפלות, נטולות מושגים ‘על החיים ועל העולם בכלל’, ושבויות ברשתה של אמונה דתית. ילדים שגדלו במשפחות אלה היו ‘פראים’ בהתנהגותם, ‘אזניהם כבדות ועיניהם מושעות’. ואם לא די בכך, האם בסביבה ‘מחוסרת התרבות’ רדתה בילדיה שלא לצורך, בהעמיסה עליהם שליחויות ומטלות שונות. בהן סיוע בגידול האחים הקטנים ובפרנסת המשפחה. אלה הסיטו את הילדים מהמטרות החשובות להם, בעיקר מלימודים.[10]

אולם הממסד הפועלי-ציוני גער לא רק באמהות אלה. אמהות ‘גלותיות’ באשר הן, יוצאות גרמניה כיוצאות ארצות הים התיכון או אפריקה, גונו וננזפו. ברם, גורמי הכשל שזיהה הממסד באמהות היו שונים. אם בת עדות המזרח לקתה באי ידיעה שנבעה מנחשלות; אם יוצאת אירופה לקתה בעיקר בהעדר סולידריות לאומית, שנבעה בין השאר, משייכותה המעמדית-בורגנית. האם הגלותית, ‘האיגואיסטית’, האיצה בילדיה לרכוש מקצוע ‘בלתי מתאים’ כהנדסה, אדריכלות, או פקידות, ולא הכירה בחשיבות העבודה לאדם, בלי קשר למינו.[11] לעומת זאת, חברות הממסד הציוני, בהן מנהיגות תנועת הפועלות, הציגו תמונה מורכבת מזו. הן הסכימו עם עקרונות האימהות הציונית-לאומית ‘הראציונלית’, אך הרחיבו את שורות ‘האימהות הטובה’: בה נכללו נשים תימניות. על אף שהיו יראות-מסורת, מסירותן לילדיהן; הקפדתן על ניקיון הבית בתנאי מחסור; התנדבותן למלא את ‘צו התנועה’ למרות קשיי הקיום; זיכו אותן לא רק בדברי הלל, אלא גם בשילובן בדגם האימהות הציוני הרצוי.[12]

האימהות בחברה היהודית בתפוצותיה, ממזרח וממערב, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מראשית העת החדשה לימינו, היא נושא הכנס השנתי האחד עשר של התכנית ללימודי האישה והיהדות במכון שכטר למדעי היהדות, על מעמד האישה בחברה הישראלית. הכנס יתקיים ביד בן צבי ב-16 במרץ 2017. בכנס יבחנו בין השאר השאלות כיצד נתפסה האמהות בעיני גברים ונשים, בעיני הממסד הציוני, ובעיני נשים מן השורה. האם ניכרו הבדלי מגדר, מעמד ומוצא בעמדותיהם? ההיה מודל האימהות שהעמידו ייחודי או שנמצאו בו קווי דימיון? מה היו מקורות ההשראה שלו? כמו כן יבחנו ביטוייה הסמליים והמעשיים של האימהות הלאומית באמנות ובספרות, כולל הביטוי הקשה ביותר שלה: השכול.

[1] כך Lake Marilyn, `Feminist History as National History: Writing the Political History of Women`, Australian Historical Studies, 27, 106 (1996), pp.154-169.

[2] למשל שימושים לשוניים שונים. Sheila H. Katz, Women and Genderin Early Jewish and Palestinian Nationalism, Florida 2003, p. 7; וגם Nira Yuval Davis, Gender and Nation, London Thousand Oaks New Delhi 1997, p. 45; רחל אלבוים-דרור, ‘האשה הציונית האידאלית’, י. עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים 2001, עמ’ 95-115.

[3] Karen Offen, European Feminisms 1700-1950: a Political History, Stanford California 2000, pp. 188-200.

[4] שם. וכןBeth Baron, Egypt as a Woman: Nationalism, Gender and Politics, Berkeley Los Angeles London 2005, p. 1

[5] וראו דברים בכינוס השלישי של ארגון אמהות עובדות, דבר הפועלת, ה, 4 (30 ביוני 1938), עמ’ 83; מרגלית שילה, ‘פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררית כותבות אוטוביוגרפיה’, קתדרה, 118 (תשס”ז), עמ’ 41-66.

[6] [ללא שם], ‘על התפתחותה וחייה המיניים של האשה’, לוח האם והילד 1935-1936, עמ’ 11-12.

[7] מצוטט בתוך רחל אלבוים-דרור, המחר של האתמול, א, ירושלים תשנ”ג, עמ’ 181.

[8] [ללא שם], ‘בין כתלי בית הספר (הסתכלויות)’, לוח האם והילד, 1935-1936, עמ’ 67-68, 104.

[9] לפי שרון הייז, דגם אחד בלבד זוכה לעדיפות. Hays Sharon, The cultural Contradictions of Motherhood, New Haven 1996.

[10] [ללא שם], ‘על בני העדות המזרחיות וחנוכם בתוכנו’, לוח האם והילד 1935-1936, עמ’ 85-86; [ללא שם], ‘עבודתו הקשה של המורה בתנאי עזובה’, שם, עמ’ 87-88. על גישת הממסד הציוני לאמהות וילדים מעדות המזרח תמי רזי, ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל-אביב המנדטורית, עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, תל אביב תשס”ט, עמ’ 131-143.

[11] [ללא שם], ‘לאן פני הנער שלנו מועדות?’, לוח האם והילד 1935-1936, עמ’ 99-100.

[12] בת-שבע מרגלית שטרן, ‘חברות למופת’: יוצאות תימן בין מגדר, מעמד ועדה בתנועת העבודה (1920-1948), קתדרה, 118 (שבט תשס”ו), עמ’ 115-144.

ד"ר בת שבע מרגלית שטרן היא מרצה בכירה ללימודי האישה והיהדות ותולדות עם ישראל במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן