הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

בדידות הנביא: על הכשרת מנהיגים על פי ספר יונה

ימים אלו, ימים של משבר מנהיגות ומשבר אמון במנהיגים, מכוונים אותנו אל השאלה מהן תכונות המנהיג. בתפילת מנחה של יום הכיפורים, שעות ספורות לפני תומו של היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי, קוראים היהודים בספר יונה. את יום הכיפורים מבקשת המסורת היהודית לסיים עם הסיפור האוניברסלי של הנביא- המנהיג שהגיב להידרשותו לנבואה כך:
“ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה.'” (פס’ 3)
מדוע ברח יונה? ממה הוא בעצם ברח? nדרש פרקי דרבי אליעזר (מן המאה התשיעית לספירה) מדגיש כי יונה היה נביא מצליח מאין כמוהו (פרק י’). בכל פעם שהביא את דבר האל לקהל מאזיניו – יהודים או לא יהודים, השתכנע הציבור אותו הוכיח ועשה תשובה. מדוע, אם כן, רצה האיש להתחבא? האם העדיף שהעמים להם נשא את דברו לא יתייחסו לדבר האל ברצינות? האם באמת ובתמים העדיף, כפי שאנו נוטים לפרש לעתים קרובות, שאנשי נינוה ייענשו ולא ישובו ממעשיהם הרעים?

ההיסטוריה המקראית ובעיקר זו הנבואית רוויה בדימויים של מנהיגים מנוכרים שאינם מצליחים להשפיע על העם בימות חייהם. רעיון זה, של המנהיג המתוסכל מן העם הנפשע, אשר ממרר את חייו, עובר כחוט השני בתנ”ך. אפילו אלוהים עצמו, המנהיג של העם המסומל כאמו וכאביו, חש לעתים קרובות מנוכר מן העם ובלשון הנביא ירמיהו, המתאר את האל על פי הלכי הרוח של הנביא- עצמו אומר: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את- עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים” (ירמיה ח’: ט’). על פי תיאור זה האל או הנביא שואפים להתרחק מן העם משום שעייפו ממנו. הם עייפו מן השחיתות שלו ומן האטימות המוסרית המאפיינת אותו. המִידבר אליו בורחים הנביאים מבטא בדידות, אך מסמל גם טוהר חברתי והתנערות מגסות ההמון.

על פי המדרש, בריחתו של יונה נבעה מרגישותו הרבה לדעת הקהל. יונה הבין את אשר מלמדת אותנו הסטטיסטיקה בת זמננו שהסיכוי שמנהיג יהיה אהוב לאחר שהחל לפעול כמנהיג הוא 8% ( ! ). כלומר, מנהיגות משמעה כמעט תמיד היחשפות בלתי נמנעת ללעג, לבוז, לכפיות טובה ולתחושת ריחוק מהעם או מהציבור אותו משרתים. החסרות לנו דוגמאות של פוליטיקאים המסרבים לקדם נושא חשוב או פרוייקט בשל האפשרות שפעולה זו תשפיע לרעה על מעמדם בסקרי דעת הקהל?

טבע האדם המתואר בספר יונה מעיד על המתח העמוק בין הנטייה המיידית לביקורת על מנהיגים ובין הכמיהה שלנו למנהיגים. ייתכן שחברה כשלנו, הנסמכת על תקשורת המונים מחדדות מגמות אלו. הנכונות לזלזל בעשייה של מנהיגים באשר הם מצד אחד, קיימת לצד הנטייה להעריץ מנהיגים שהם כלי ריק מצד שני. מנהיגות מאז ומתמיד הייתה משימה קשה וכפוית טובה. ספר יונה, כמו ספר דברים, המתאר את מאבקי המנהיגות של משה רבנו משקפים את כאב המנהיג. ככלל, נוטים המקורות היהודים להעמיד רף גבוה של מנהיגות אחראית לעם ישראל ולאנושות מתוך רצון לעודד אותנו לקחת על עצמנו תפקידי מנהיגות, למרות המחיר הבלתי נמנע שתפקידים אלה גובים.

אפשר גם לקרוא את ספר יונה, כסיפור התפתחותו והתבגרותו של נביא מצליח שלמרות הצלחתו המוכחת אינו מפנים באופן אישי את המסר העמוק של הנבואה. את בריחתו של יונה ניתן לפרש דווקא כביטוי לאחת התכונות הדרושות מן הנביא או מן המנהיג/ המנהיגה האמיתי/ת תחושת אפסות עצמית דווקא. מנהיגים הנוטלים על עצמם תפקיד משום תפישתם את עצמם כנעלים על הציבור – ייכשלו בסופו של דבר במשימתם. שיגעון הגדלות היה, אמנם, מנת חלקם של מנהיגים כריזמאטיים רבים במאה העשרים, אך אנו יודעים לאילו תהומות הובילו מנהיגים אלו את העולם ואת עמם. אנשים רבים כמהים למנהיגים שיסעירו את נפשם שיחמיאו להם – – על מנת להתעטף בתחושת האגו הגדול של המנהיג/ה. רבים מחליפים את המנהיג הנערץ ואת קהל מאמיניו בהסתופפות הקשה לנפש בצל האלוהות שהיא נסתרת מן העין, רחוקה, נעלמת מופשטת או מסתורית. ואולם סוג כזה של מנהיגות, גם אם מעניק למונהגים תחושת עונג, הוא בבחינת נבואת שקר ואינו מוביל את החברה למקומות בטוחים, טובים, מועילים או מוסריים.

את בריחתו הראשונה של יונה הנביא מהאל ניתן, אם כן, בבחינת “אין התהילה והכבוד ראויים לי שיש לי חסרונות רבים.” כדבריו של הרמח”ל (רבי משה חיים לוצאטו מאיטליה המאה ה- 18) בספרו מסילת ישרים. ואולם, דווקא בשל חוסר העניין של יונה בתפקיד, ממשיך האל לחפש אותו ולראות בו ראוי וחסר תחליף לייעוד המסוים. יונה הבורח אינו, אם כן נביא “פגום” בשל בריחתו, כפי שאולי נהגנו לחשוב עליו מקריאה ראשונה, אלא להיפך: תחושת האפסות החיונית למנהיגות היא המובילה את הנביא לנתיבי הבריחה.

בראשית ספר יונה נבלע הנביא בלב הים ואחר כך בבטן הדג. במקומות אלו נמצא לבדו, עם הידע האישי הפנימי של היותו כאחד האדם, רחוק מן המשימה הציבורית. תחושת השליחות והקריאה של האל רדפה אותו גם כאן בבדידותו, בהתבודדותו. מחד גיסא, הוא היה כאחד האדם- איש עם פחדים, חולשות, דיכאון, חששות ומאידך גיסא: רב החובל של האניה חש בייחודו של יונה וביכולתו להרגיע את הסערה ועל כן, הוא- רב החובל- זה שהעיר אותו, תרתי משמע, וצעק לו :”מה לך נרדם קום קרא אל- אלהיך אולי יתעשת האלהים ולא נאבד” (פס’ 5). בדו שיח עם המלחים הציג יונה את תעודת הזהות של עצמו: “עברי אנכי ואת-ה’ אלהי השמים אני ירא”, אך למרות יראת האל לא היה יונה מוכן עדיין למשימה המנהיגותית הקשה אשר לה נועד.

מעי הדג אליו נבלע יונה למשך שלשה ימים ושלשה לילות מסמל שלב נוסף של התפתחות רוחנית: הריחוק מכל מגע אנושי אימן את יונה לבדידות שבתוך החברה אנושית. יכולת זו היא הערבות לכך שמנהיג ימלא את ייעודו המנהיגותי ולא ייגרר אחר צאן מרעיתו. ועוד: בבטן הדג חש הנביא קירבה גדולה יותר לאל מאשר בעת הצהרת האמונה, הזהות וההשתייכות הרשמית אותה הציג בשיחתו עם רב החובל.

כעת, בעת ההסתגרות בד’ אמות מתאר הנביא את הקשר עם האל לא בדרך שכלית – רשמית אלא בדרך אינטימית מאד: “קראתי מצרה לי אל-ה’ ויענני” (ב:3), “בהתעטף עלי נפשי את ה’ זכרתי” (ב:8). במהלך התפתחותו והתבגרותו של הנביא הוא עובר מהפך דתי: מהכרה באלהי הבריאה, בחוק הטבע “אשר עשה את הים ואת היבשה” (א’ :9) מגיע יונה לקשר עמוק, אישי עם האל.

מתוך עמדה בוגרת, שעברה שלבי הזדככות פסיכולוגית ותיאולוגית עומד עתה הנביא- המנהיג בפני תושבי הכרך הגדול והמושחת של נינוה וללא מורא, ללא חשש מתריע בבטחון כי “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”. דווקא בשל בשלות אישיותו נשמעים לו כולם. מדוע, אם כן, שוקע יונה שוב במרה שחורה ובורח לבדידותו תחת עץ הקיקיון? שהרי אם אנשי נינוה אכן “שבו מדרכם הרעה” (ג:10) מן הסתם לא לעגו לו על תוכחתו אלא דווקא העריכו אותו ואת הנבואה.

הניכור של יונה מציבור מונהגיו אינו נובע מכך שלא נענשו אלא מכך שהתשובה שעשו לא הייתה מוחלטת. כלומר אנשי נינוה חזרו ממעשיהם הרעים, אך לא לחלוטין. לו היו עושים תשובה שאין בה רבב לא היה לו מה לחשוש מאי התקיימות נבואת הזעם שלו. הוא היה אז הופך לגיבור בעיני אלו שהביא לתשובתם. אך, כמסתבר מסיפור זה, הרוע הבנאלי, היומיומי המשיך. לעג לאדם השונה, התנכרות מן איש הבודד, בוז לחלש, וביטויים של חוסר כבוד למנהיג אינם נחשבים לעבירה מוסרית חמורה, אלא לחלק מנוהגו של העולם, חלק מן הטבע האנושי המוגבל. תושבי נינוה אולי הפסיקו לרצוח, לבזוז, לאנוס, לקחת שוחד, לרמות אך המשיכו בעוולות הקטנות, היומיומיות הנובעות מקטנות ומחולשת אישיות האדם.

ויונה, שעבר תהליך התבגרות ממושך אך יסודי, אינו יכול להשלים עם השלמת האל רב החסד עם הקטנות והקטנוניות האנושית הזו. יונה מבקש צדק מוחלט, דין ולא חסד. משחווה יונה את הקשר האינטימי הקרוב עם האל מבקש הוא עתה את הצדק האלוהי המוחלט. ומשאין האל הקרוב, אשר בשליחותו יצא, מספק את התביעה המוסרית המוחלטת, הוא חש כעס. כעסו של יונה על האל נבע מהתפשרות האל על רמה נמוכה יותר של טוב.

אך עוד בטרם צלל יונה אל כעסו ואל דיכאונו שלאחר מילוי משימתו הוא הציב נגד עינינו את האופק, את ניצני התקווה וההשלמה שהם החוף הרוחני שאליו יגיע, שאליו אמור המנהיג הבוגר להגיע לאחר התהליך הארוך והכואב אך המלא והחזק שעבר. שהרי מהו הדבר האחרון שלימד האל את יונה? “ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה?” (ד:11). כלומר, כל עוד החברה מקיימת רמה סבירה של צדק עדיף החסד על הדין. יש מצבים בהם על המנהיג הלומד מדרכי האל להבליג, למחול על קטנוניות, להעלים עין. כל זאת – על מנת לא לקפח את חיי האדם שהם הדבר הקדוש ביותר.

ומהו הדבר שלימד יונה את עם ישראל, מהו הדבר שהוסיף יונה על תורתו של משה בכל הנוגע להבנת האל? משה מתאר את האל כאל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד […] ונקה לא ינקה” – כלומר אל שאצלו עקרון הצדק מוחלט וחסר חמלה, עקרון זה היה הכרחי בשעת גיבושה הראשוני של תורת ישראל, בעת הנחת המסד למונותיאיזם. ואילו יונה משנה את הסיומת של הפסוק ומוסיף לו “ונחם על הרעה”. בסופו של תהליך ההבשלה המנהיגותית גילה הנביא יונה את האל שניחם על הרעה. הוא הגיע אליו דרך שלבי ההתבודדות ההתרחקות, הקירבה, האחריות, האכזבה ולבסוף: ההכרה בשילוב הנכון בין צדק וחמלה.

יונה הוא, אם כן, נביא מתלבט, נביא מתפתח, הנע בין קירבה להתבודדות, נביא הנקרא לשליחותו אך חש, כדברי הרמח”ל, אפסות ו”ענווה שבמחשבה”, נביא שלומד כל הזמן ומתלמד, שאינו מאמין בעצמו אך עושה כל שביכולתו. נביא שקם ונופל אך בכל השתנות כזו פוגש היבטים חדשים באדם ובאלוהות, ומשום כל אלו הוא הנביא שמצליח להשפיע על עמים, משיב אנשים מדרכם הרעה ומציל תוך כך את חייהם.

שתהא השנה הזו שנת הענווה שבמחשבה

גמר חתימה טובה.

ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה למחשבת ישראל וללימודי מגדר ופמיניזם. כמו כן היא מנהלת את תכנית מרפא להכשרה בליווי רוחני. היא נמנית על מייסדות תחום הליווי הרוחני המקצועי בישראל. ד"ר רמון כתבה את הקוד האתי לליווי רוחני בישראל. בשנת 2012 ייסדה את תוכנית מרפא במכון שכטר, תוכנית יחידה מסוגה להכשרת מלווים רוחניים בהשראת היהדות הפלורליסטית. בתוכנית זו היא מכשירה מלווים רוחניים, מחנכים ומנהיגים בקהילה. ד" ר רמון כותבת חיבורים אקדמיים ופופולריים אודות הרוח של תנועת החסידות בימינו, והפילוסופיה והמתודה של הליווי הרוחני, הציונות והמחשבה היהודית בקרב יהדות צפון אמריקה, תאולוגיה ואתיקה פמיניסטית מודרנית, כאשר היא בייחוד מתמקדת בלימודי משפחה וביו-אתיקה. היא דור שלישי בירושלים. כתבה את עבודת הדוקטור בלימודי דת באוניברסיטת סטנפורד. נשואה לרב אריק אשרמן ואם לשניים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן