הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

אליהו ומשה בהר סיני

היחס בין משה לאליהו העסיק את חז”ל, אשר טענו ש”משה ואליהו שוין זה בזה בכל דבר” (פסיקתא רבתי ד’). בעלי המדרש אכן הגזימו, אם כי יש הרבה נקודות דמיון בין שני הנביאים, במיוחד בנוגע לתפקודם מול האיום של עבודה זרה לאור מצב חמור של הפרת הברית: פרשת עגל הזהב אצל משה (שמות ל”ב-ל”ד)או עבודת הבעל בתקופת אליהו (מלכים א י”ז-י”ט), כאשר שני הנביאים מתעמתים עם בני ישראל ומחזירים את העם למסלול הנכון. עימות כזה נדיר מאד במקרא, ולאורך הסיפור המקראי רק שני נביאים אלו אכן מצליחים לעשות זאת. שניהם מתוארים כנביאים יוצאי דופן, ייחודיים מכל נביא אחר. בשמות לג:17-12 האלוהים אומר פעמים למשה “ידעתיך בשם”, ואליהו גם מצטייר כנביא יחיד במינו, אשר מתאר את עצמו “ואשאר אני לבדי” (מל”א יט:10), כניצול היחיד מרדיפת הנביאים על ידי העם והשלטון.

אך בהקבלה המרשימה ביותר, שני הנביאים זוכים לחוויה מיוחדת במינה של גילוי שכינה בסיני. מפגשים תיאופניים (התגלותיים) מתרחשים במגוון מקומות שונים במקרא, אך רק בשני המקרים הללו קיים תיאור של התגלות פרטית בהר סיני. כמו כן, רק בשני הסיפורים הללו נמצא המוטיב של אי אכילה ושתיה במשך ארבעים יום וארבעים לילה בהקשר של מפגש עם האלוהים. מעבר לכך, יש אשר רואים את המערה בסיפורו של אליהו (מל”א יט:9) כאותה “נקרת הצור” בה משה הסתתר בעת התיאופניה בשמות ל”ג.

היות ודמיון זה בין השניים אינו מקרי עלינו לשאול, מה משמעותו? רבים טוענים שמטרת ההשוואה היא לערוך אנאלוגיה ביקורתית בין שני הנביאים, כדי להדגיש את יתרונו של משה על אליהו. בקריאה כזאת אליהו משמש אמצעי להאדרת דמותו של משה, או עליונותו של משה באה ללמד ביקורת על אליהו. טענה זו מתבססת, בין היתר, על יחסו של כל נביא אל העם, על מעמדו בעיני האלוהים, ועל אופן ההתגלות בהר סיני.

הסיפור התיאופני בשמות ל”ג-ל”ד מביא לסיום את פרשת עגל הזהב, בה תפקידו של הנביא כמתווך הברית עומד במרכז. האיום החמור על המשכיותו של העם, יחד עם הצלחתו המרשימה של משה, מעמידים סיפור זה כטקסט מכונן של התערבות הנביא לטובת העם. קירבתו של משה אל העם באה לידי ביטוי בנסיונותיו הבלתי נלאים לשכנע את האלוהים לסלוח לבני ישראל, ובהתמדתו במנהיגות העם. בדו-שיח שלו עם האלוהים בשמות לג:17-12, כשהאל מדבר על חיבתו המיוחדת למשה, משה תמיד מכניס את עניין גורלו של העם אל תוך הדיון – “וראה כי עמך הגוי הזה”, “ונפלינו אני ועמך”, וכיו”ב. תיאור החוויה של גילוי שכינה פה בא לאשר את מעמדו של משה כנביא המתערב לטובת העם, ואת אלוהי ישראל כאל מוחל וסולח.

באופן דומה מל”א י”ט מסיים סיפור רחב יותר על הפרת הברית – מלחמת אליהו בנביאי הבעל במל”א י”ז-י”ט. גם פה הצליח הנביא להחזיר את ישראל בתשובה וגם להביא לקץ הפורענות, בזה שהוא מביא לסופה של הבצורת שפוגעת קשה בעמו ובארצו. אולם למרות הדמיון בין השניים אליהו אינו מגיע לרמתו של משה. משה מצליח לבדו לשכנע את האלוהים לסלוח לעם ולהחזיר את שני הצדדים להסדר הברית, הצלחותיו של אליהו מוגבלות יותר. משה חוזר להיות המנהיג היחיד והבלתי מעורער, בעוד שהתיאופניה לאליהו מסתיימת במל”א יט:17-15 בדרישה למשוח שותפים נוספים – חזאל, יהוא ואלישע – כדי להוציא את ציווי ה’ אל הפועל. מעמדו של משה מחוזק בסוף הפרשה, עם רדתו מההר עם הלוחות השניים, וכאשר “קרן עור פניו”, בדומה לאל המתגלה באש. לעומת זאת מצבו של אליהו נחלש בסוף סיפורו, כשהאל חותר תחת מעמדו. משה יתבקש להסמיך את יהושע כיורשו רק לקראת סוף חייו, ואליהו מצוּוה למשוח את מחליפו מיד עם סיום התיאופניה.

ההבדל בין שני הנביאים ניכר גם בהתנהגותם. משה תמיד קשוב לצו האל, ואילו במל”א יט:7-5 המלאך צריך להעיר את אליהו משנתו פעמיים כדי לשלוח אותו למשימה. אליהו הוא הדמות היחידה שאינה מגיבה מיד לפניית המלאך הדובר בו. משה מוכן להקריב את חייו עבור העם – “מחני נא מספרך אשר כתבת” (שמות ל:32), ואילו אליהו מבקש למות מטעמים אישיים – “כי לא טוב אנכי מאבותי” (מל”א יט:4). כשהוא נמלט מאיזבל נדמה שאליהו בורח מאחריותו הנבואית, כאילו עוזב את המערכה לפני שסיים את המלאכה. בבמדבר פרק י”א גם משה מבקש למות, אך ראו את ההבדל: משה רוצה למות כי לא היה מסוגל למלא את תפקידו כמנהיג העם – “לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה”(במ’ יא:13). אליהו, לעומתו, מבקש את מותו בגלל התנהגות העם כלפיו – “ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה” (מל”א יט:14). בשמות פרק ל”ג משה מזכיר את ייחודו רק כדי להציל את העם, ומשקיע את כל מרצו ויכולתו הרטורית כדי לסנגר על העם. ואילו אליהו, בנאומו המרכזי במל”א י”ט:10, רק מאשים את העם. משה מזדהה לחלוטין עם ה’ כאל חנון ורחום, ואליהו מזדהה עם האלהים כאל קנא – “קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות”. המדרש הידוע מהמכילתא מדגיש היבט זה של אליהו – הוא זוכה לנזיפה כי תבע את כבוד האב ולא את כבוד בן, כלומר הוא לא ידע למצוא את האיזון הנכון בין כבודו של הקדוש ברוך הוא לבין כבודו של ישראל.

ההבדלים בהתגלות עצמה רק מוסיפים לתמונה הזאת. ה’ מתגלה למשה בשמ’ ל”ד:6-7 על ידי תיאור עצמי יוצא דופן, אך במל”א יט:12-11 אליהו זוכה רק לתיאור שלילי – הטקסט חוזר על היעדרות ה’ – “לא ברוח ה'”, “לא ברעש ה'”, לא באש ה'”. לאור ההתגלות המלאה של שמות ל”ד ניתן לפרש התגלות זו כנזיפה בנביא, כגילוי שכינה המנוגד לציפיותיו, ואולי הקורא תיגר על דרכיו. לאור העובדה שבמל”א יט:14 אליהו חוזר באופן מילולי על הנאום שאמר לפני ההתגלות ניתן לטעון שהתיאופניה לא הביאה לשום שינוי בעמדותיו, וספק אם אליהו בכלל הפנים את המסר שהאל רצה להעביר לו.

מסקנות הפירוש הזה ברורות: המקבילות הרבות עם משה אולי מוסיפות להדרו של אליהו במל”א י”ז-י”ח, אך במל”א י”ט ההשוואה מורידה ממעמדו, אולי עד כדי הדחה; לא מעט חוקרים רואים בצו האלוהי למשוח את אלישע בסיום הפרשה מכתב פיטורים לאליהו.

במבט ראשון קריאה זו מאד משכנעת, אך יש לשאול אם הערכה ביקורתית של הנביאים באופן כמעט תחרותי מתאימה לתנ”ך. בהקשר החיובי של מל”א י”ז ואילך האם יש הצדקה לנזיפה חמורה של אליהו? אין ביקורת דומה כלפי אף נביא אחר (אולי להוציא את יונה). כשנקרא את סיפורי אליהו ברצף, נראה שאליהו השיג מספר נצחונות במלחמתו נגד עבודת הבעל, ואין רמז לתוכחה נגדו בפרקים י”ז-י”ח. מעבר לכך אליהו ממשיך לזכות בהצלחות במל”א כ”א ומל”ב א’. אם אליהו אכן ראוי לנזיפה ופיטורים בפרק י”ט, כיצד נסביר את הופעתו החיובית בפרקים הבאים? היות וההשוואה עם משה היתה לגמרי חיובית בפרקים י”ז-י”ח, האם סביר להניח שהמספר היה מזכה אותו בביקורת בפרק י”ט? וכשנקרא את פרק י”ט לאור סיפורי תיאופניה אחרים במקרא, יש לתמוה שרק כאן, לכאורה, התיאופניה מסמנת את כשלונו של הנביא, ואולי אף הדחתו.

כדי להתמודד מבעיות אלו, רצוי לשנות את נקודת המבט שלנו. נראה לי כי ההתמקדות בשני הסיפורים בלבד מתעלמת מתמונה רחבה יותר, והרחבת היריעה יכולה להוסיף מימד פרשני חשוב לדמיון בין אליהו למשה. ניתן לראות את שני הסיפורים כשתי תגובות שונות לסיפור שלישי, פרשת מעמד סיני בשמות י”ט-כ’. כל סיפור בא להציע תשובה לעניין מרכזי במעמד הר סיני – איך יגיב ה’ לעבירה על הדיברות, ומה יהיה תפקידו של הנביא-מתווך במקרה של הפרת הברית? האם הנביא עומד לצידו של האלהים או שמא הוא מזדהה עם העם? עונש על הפרת הברית נזכר בשמות כ’ – “פוקד עון אבות על בנים” – אך האם זה מבשר את התרת הברית? ה’ מתאר את עצמו כאל קנא, אך לא ברור כיצד קנאתו תבוא לביטוי בנסיבות הללו. שמות ל”ג-ל”ד ומל”א י”ט מגיבים לשאלות הללו בדרכים מנוגדות.

ראשית , יש לשים לב לדמיון במבנה של שתי החטיבות, פרשת עגל הזהב מזה ומל”א י”ז-י”ט מזה. כל פרשה מתחילה עם מעשה בוטה של עבודה זרה כהפרת הברית – עשיית עגל הזהב והפנייה לעבודת הבעל והריגת נביאי ה’. בשני המקרים יש התקפת נגד של הנביא – משה יורד מהר סיני, שובר את הלוחות, משמיד את העגל ומעניש את העם על ידי הוצאה להורג של שלושת אלפים איש. תגובת אליהו להפרת הברית מתחילה בעונש, עם הודעתו על הבצורת – “אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי” (מל”א יז:1). במל”א י”ח הוא משקם את מזבח ה’ עליו הוא מקריב קורבן, שהוא גורם מרכזי בתשובתם של בני ישראל. גם כאן יש רצח המוני, הפעם של נביאי הבעל, וגם כאן הנביא הוא המוביל את הקו הזה. בשתי החטיבות יש תפקיד מרכזי לתפילה, הכוללת את הנוסח היחודי “אברהם יצחק וישראל”, כדי לשכנע את ה’ להגיב באופן חיובי למרות חטאי ישראל. בעקבות זאת יש נסיון נוסף לשכנע את האלהים להגיב להפרת הברית באופן מרחיק לכת, בהתאם לדעתו של הנביא. בשמות ל”ג-ל”ד משה מעודד סלחנות, ואילו במל”א י”ט אליהו קורא להעניש את העם. בשני המקרים הסיפור התיאופני בא לציין את הסכמת האלהים להמלצות הנביא, אם כי בהסתייגות מסויימת.

בכל סיפור יש תשובה שונה להפרת הברית. התשובה של שמות ל”ג-ל”ד היא שאפשר להתגבר על פרץ של חרון אף ה’ על ידי פניה לצד הסלחני של האל, תוך כדי מאמץ אינטנסיבי של הנביא המתווך. השתדלות כזאת מתרחשת באופן הדרגתי. התערבותו הראשונית של משה בשמות לב:14-11 מתגברת על הרצון המיידי של ה’ להשמיד את העם טוטלית. התערבותו השניה, ב-לב:30, “מחני נא מספרך אשר כתבת”, מוצלחת פחות, כשה’ מסכים להמשיך להנחות את בני ישראל, אך רק עם ליווי של מלאך. ההתערבות השלישית והקליימקטית ב-לג:12 ואילך מתחילה עם המשא ומתן על ליווי ה’, כולל את התגובה החיובית של ה’ “וחנותי את אשר אחון”, ומסתיימת בתיאור העצמי של האלהים כאל רחום וחנון. תפקידו של משה הוא להיות סנגורו של העם, והוא ממלא את התפקיד הזה בנאמנות ובנחישות. העם אכן חייב, אך למרות חטאיו האל סולח להם ומסכים לאמץ אותם בחזרה – “וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו”.

בניגוד לתגובה הסלחנית, במל”א י”ט גם הנביא וגם האלהים מעדיפים מענה חריף יותר להפרת הברית. עמדת אליהו כלפי חטאי העם אינה התערבות לטובתם אלא תוכחה. הוא אינו רוחש סימפטיה למצבם, אלא מאשים אותם במפורש ברדיפתו ובמצב הירוד של עבודת האלהים. המספר אכן מזכיר את חלקם של איזבל ואחאב, אך אליהו מטיל את האשמה רק על העם – “עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו” (מל”א יט:10). אליהו אינו מפרט את העונש הצפוי לעם, אך נטייתו ברורה. האלהים מסכים לרוח דבריו ומצווה אותו למשוח את חזאל, יהוא ואלישע.

שני הכתובים חוזרים על לשון הדיבר השני (“לא יהיו לך אלהים אחרים על פני”), אך בכיוונים שונים. האלהים מזכיר “פוקד עון אבות על בנים” בשמות ל”ד, אך ההקשר כולו מחילה, הקשר של “אל חנון ורחום”. לפי פרשנותו של יוחנן מופס, אפילו לשון זו רומזת על סליחה, שהרי דחיית העונש הוא צעד אחד לקראת ביטולו. דברי משה – “וסלחת לעונינו ולחטאתינו” – רק מדגישים את הקו הסלחני הזה. לעומתו, אליהו מזכיר את הגדרת האל בביטוי “אל קנא” כשהוא מזדהה עם האל בלשון “קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות”. הוא חוזר על ביטוי זה אחרי התיאופניה כדי להבליט את אשמתו של העם ולקרוא להענשתו. בסופו של דבר האל מקבל את פרשנותו המחמירה, ומצווה למשוח את שלוש הדמויות אשר יענישו את העם עם החרב. בצדק טוען יאיר זקוביץ שיש להבין את הכינוי “חורב” כאן כמקומה של החרב. לפי קריאה זו הר סיני כאן אינו מקום הסנה, המסמל את רעיון כריתת הברית, אלא חורב, מקום החרב המענישה. האלהים אכן ממתן את האשמת אליהו בטענתו שיש בישראל “שבעת אלפים כל ברכים אשר לא כרעו לבעל” (מל”א יט:18), אך הוא מסכים עם אליהו שהתגובה ההולמת את הפרת הברית היא לא מחילה אלא עונש חמור. ותפקידו של הנביא הוא לקדם תגובה זו על ידי הסמכת הגורמים אשר יבצעו את העונש.

שני הסיפורים מציגים פנים מנוגדות של הנביא כמתווך הברית. אם בשמות ל”ג-ל”ד אנו רואים את דמותו הכל יכולה של הנביא, המסוגל לשכנע גם את בני ישראל וגם את בורא העולם, אז במל”א י”ט אנו רואים את הנביא הנרדף, המחפש דרכים להילחם נגד העבודה זרה, ולא על ידי מחילת עוון. לאורך פרשת עגל הזהב משה ממשיך לתפקד כמתווך הברית כמו במעמד הר סיני. הוא מקפיד לדאוג לשלום העם, והוא מוכן להגן על האינטרסים שלהם לפני האלוהים. לעומתו אליהו הוא הנביא הנרדף, מוקף בכוחות פוליטיים ועממיים שאינו מסוגל לשלוט בהם. הבחנה זאת מודגמת היטב על ידי הסיום של כל פרשה. בשמות לד:35-29 ייחודיותו של משה מגיעה לשיא, כשהוא מוסר לעם את לוחות הברית וכשקורן עור פניו. בשתי הפעולות הוא מהווה צינור מתמיד ומעיין מתגבר להתגלות דברי ה’ אל העם. לאורך כל הפרשה הזאת נוכחותו של משה חיונית להישרדות בני ישראל. בניגוד לכך, בלעדיותו של אליהו מסתיימת בסוף מל”א י”ט עם הסמכת אלישע ועם הציווי למשוח את שותפיו למשימה. יש איפוא שתי תשובות לשאלה כיצד הברית תחזיק מעמד. לפי שמות ל”ד הברית תלויה במשה – רק הוא מסוגל לתווך, ורק הוא יודע לתמרן בין האלהים לבין העם. לפי מל”א י”ט הברית תשרוד ללא קשר לנביא בלעדי וייחודי. אמנם לא יהיה עוד נביא כמשה, אך תמיד יהיה אחד כמו אליהו או אלישע שמסוגל לתווך ולעצב את הברית לדורות הבאים.

ד"ר ג'ורג' סברן, מרצה למקרא במכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן