הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

אישה כאיש ציבור: עדה פישמן (מימון) ופעילותה

במחקר חלוצי משנת 1984 כתבה המחברת דפנה יזרעאלי: ‘חיבור זה מוקדש בהערצה לזכרה של עדה פישמן-מימון, אשה רבת פעלים בהעזה, בדבקות ובחזון. תרומתה החשובה למעמד האשה חיזקה אותו ואת החברה הישראלית כולה’.[1] מי היתה עדה פישמן (מימון) ועל שום מה זכתה בשבחים אלה?

עדה פישמן (1893-1973) החלה את דרכה כפעילה ציונית בארץ הולדתה בסראביה. היא נודעה כחריפת שכל ודעה ובעלת כושר ויכוח. בינואר 1913 עלתה פישמן בת העשרים לארץ יחד עם אחיה הנערץ עליה, הרב יהודה לייב פישמן (מימון), רעייתו, ואח צעיר ממנה לשנים. עלייתה היתה תולדת הכרה לאומית, שנבטה בין השאר בהשראת חינוכה בבית אביה. עם הגיעה, היתה ההתלהבות מהארץ נחלת הגברים והנשים במשפחתה: ‘אנו ב”ה בריאים ומרוצים מאוד מבואנו לארץ ישראל. הכל חי כאן. הטבע מרהיב…’ כתבה בתיה פישמן למשפחתה בחו”ל.[2]

את דרכה בארץ ישראל החלה פישמן בהוראה. תחילה לימדה בבית הספר של חרדי פרנקפורט בפתח תקווה, שם שררה אווירה דתית שלא היתה לרוחה. לאחר זמן מה עזבה את בית הספר, ובאביב 1914 יצאה לצפת. על פישמן הוטל לפתוח בית ספר עברי לבנות וללמד בו, כדי לחסום את השפעת המיסיון.[3] התחרות בין בית הספר למיסיון גרמה לפישמן ‘עלבון צורב’, והיא הצליפה ללא מורא ב”יישוב הישן”: ‘הכנופיה הזאת [=משתפי הפעולה עם המיסיון] אינה פוגשת אף יחס בוז כלשהו מצד הישוב הישן’…[4] מודעת היטב למעמדה המשפחתי המיוחס, סברה פישמן שבזכותו ניצלה מפגיעתם של פרנסי העיר.

זכות אבות עמדה לה גם במאבקה הבא נגד הממסד הרבני. משהתקרב מועד חגיגות ל”ג בעומרהמסורתיות בהר מירון, החליטה פישמן לקחת בהן חלק. זאת, למרות החרם והאיסור שהטילו רבנים על השתתפות נשים.[5] פישמן אירגנה שיירה בת שלוש נשים, בתוספת תגבורת גברית ‘על כל צרה שלא תבוא’, והוליכה אותה אל רום ההר. ברגישות השמורה עמה למקופחים, ובעיקר לנשים, ציינה: ‘לכל אורך הדרך…ישבו נשים…כאשר ראו אותנו, הוצתה אש הקנאה בעיניהן, אך הן שתקו ולא אמרו דבר.'[6] משירד הלילה, ביקשו פישמן וחבורתה מחסה בחדרו של אחד מיהודי צפת. פישמן לא נרתעה מזעקותיו על נוכחות נשים בחדרו, ורק לאחר שחבריה למסע שידלוה להרפות, עזבה החבורה את החדר. את הלילה העבירו בחושה של אחד הערבים בסביבה. חלב פרה, שפישמן סחטה במו ידיה בבוקר שלמחרת, סיפק את סעודתם. אין תימה שהתנהלותה של פישמן הצעירה הותירה על מלוויה רושם עז.[7] באופן המחאה של עדה פישמן בצפת טמונים מאפייני התנהלותה לימים: התנגדות חסרת מורא לתכתיבים שאינם מתיישבים עם הגיונה, תפיסת הצדק, והמחשבה היהודית. על כך העידה:

באחד הימים הקשבתי לוויכוחים נלהבים בין תלמידי חכמים, שהיו מבאי ביתנו…שמעתי כי “מצוות עשה שהזמן גרמן-נשים פטורות”…וכאשר שאלתי באחד הימים מדוע פטורות נשים…קיבלתי תשובה כי לאשה הרבה עבודה בבית ובטיפול בילדיה ואין להטילעליה עול-מצוות נוסף. תשובה זאת לא הניחה את דעתי…בסופו של דבר פירשתי לעצמי “תעלומת הפטור”. והיא: אין זאת, שהאשה נחשבת לנחותת דרגה ואין לה כישורים לשאת בחובות של מצוות כבדות. פירושי זה הירבה הרגשת עלבון צורב, קיפוח ועיוות דין כאחד…'[8]

פישמן הבקיאה במקורות יהודיים סירבה לראות בתכתיב רבני צפת צו מחייב. מחאתה הניבה פירות: גבולות המרחב הציבורי הוגדרו מחדש מששולבו הנשים בחגיגות.סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה מצאה פישמן דרכה לעיסוק בו חשקה: עבודה חקלאית. חוויותיה כפועלת חקלאית-שכירה העמיקו את תודעתה המעמדית והמגדרית. פישמן סברה שעל העובדים להשתכר בכבוד מיגיע כפיהם, אך לא ראתה בצבירת רכוש מכל סוג שהוא מטרה ראוייה:

קבעתי לעצמי משטר של חיי צנע, שנטע בי את הבטחון כי אין פסול בקבלת תמורה לעבודתי.

החלטתי הפנימית לחיי צנע חזקה והלכה יותר ויותר וביחוד לאחר שהבחנתי לא אחת כיצד אנשים להוטים אחרי רוחים בלי לבחון את טיבם ובעקבותיהם באים לידי בזבוז בלי לתפוס, כי כסף הגורם לבזבוז לעולם פסול הוא’.[9]

בשנת תרע”ד הגישה פישמן את מועמדותה למפלגת הפועל הצעיר והתקבלה. קשריה עם מפלגת הפועל הצעיר, בה כיהנה כחברת מרכז (1913-1920), מהווים נדבך חשוב בהתאזרחותה בתנועת הפועלים הארצישראלית. כיצד התחברה הצעירה שומרת המצוות למפלגת פועלים, שאיננה מזוהה עם ההקפדה על מצוות הדת? משיכתה של פישמן למפלגה זו היתה משיכה רעיונית. עמדות המפלגה בנוגע לשפה ולתרבות העברית, חשיבות העבודה העצמית, ובעיקר הבנת-מה של מצוקת הפועלות, תאמו את השקפת עולמה.[10] למפעלי המפלגה, ובראשם הקמת דגניה, היתה עוצמה מושכת.[11] בחירת פישמן אכן מלמדת על יושר פנימי ונחישות. בעיקר לנוכח העובדה, שהיא נותרה שומרת מצוות מכשרות עד שבת עד אחרית ימיה. פישמן סירבה לחילול שבת שלא לצורך, באותה אדיקות בה התנגדה להדרת נשים מקיום מצוות. בחירתה לא גונתה על ידי משפחתה, בראש ובראשונה אביה, סופר סת”ם מכובד בעירו. לעדותה, האב התגאה בבתו ועמד לימינה.[12]

לא חלפו ימים רבים ופישמן שקעה בארגון חברותיה הפועלות, את מצוקתן ובעיותיהן הכירה ועמן הזדהתה, ונשים בכלל. היתה זו חולשתן הציבורית, שנבעה מיחסי כוחות בלתי שקולים בין גברים ונשים, אשר דחקה בפישמן להתגייס לפעולה. בעיקר התאבקה עם מוסדות ואישים בסוגיית זכות הנשים להשתתף בבחירות למוסדות היישוב.

מאבקן של נשים ופועלות להגדרה מוסכמת של המרחב הציבורי נתקלה בהתנגדות גורמים שמרניים בחברת היישוב. אין תימה איפה, שבתום ועידת פועלות שהתקיימה בתל אביב-יפו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אשר כונסה לבקשת ציבור הפועלות שבע התסכול, הכריזה עדה פישמן: ‘אני רוצה ברבוצלוציה’![13] שעתה של פישמן לא בוששה להגיע. נאמנה לגישתה כי ערך שיוויון האדם מכוון לנשים וגברים, ובמחנה הפועלי על אחת כמה וכמה, תבעה בערב חורפי אחד בחנוכה 1920, מהנהגת ההסתדרות שזה עתה קמה, להכיר בנציגותן הנבחרת והנפרדת של הפועלות.[14] פישמן איימה לפגוע באחדות המחנה הפועלי אם מבוקשן של הפועלות לא ינתן. איומה צלח והנהגת ההסתדרות הכירה בזכות הפועלות להנהגה מטעמן. כך נוסדה תנועת הפועלות ההסתדרותית ולה “מועצת פועלות”, היא מנגנונן הנבחר. לא מן הנמנע, שהישג זה עודד את פישמן להמשיך להאבק בנחישות למען זכויות פוליטיות לכלל הנשים ביישוב.

פישמן ושותפותיה למאבק יצרו זיקה בין שיוויון האישה ושחרורה, להתפתחותה התקינה של החברה. תביעת השיוויון נגעה למרחב הציבורי והביתי גם יחד. כפסיקתה הנחרצת של עדה פישמן:

אם תרצו אם לא תרצו, צריך להיות ברור לכולנו כי חלפה עברה אותה העת ‘המאושרה’ שבה אמרה האשה ‘קדוש-קדוש’ אחרי כל מלה שיצאה מפי פטרונה. הסתלקה אותה ‘השכינה’שהיתה שורה בבתי ישראל, בחיי המשפחות העבריות, שהיתה משרה רוח של ‘בטלי רצונך מפני רצון בעלך’.[15]

על אף שהיתה ערה למגבלותיהן של הנשים, סירבה פישמן לקבל את נחיתותן כנתון קבוע ובלתי משתנה. לדידה, גרמו לנחיתות זו הזנחת האישה ואופן חינוכה, בין השאר באשמת הממסד הרבני.[16] בדברים נוקבים מחתה נגד הניצול לרעה של גברים את נשיהם, בין אם ביססוה על פרשנות הלכתית, בין מסיבות אחרות: ‘האשה התימנית, זו העובדת למען כלכל את עצמה ואת בעלה…ועושה ג”כ [גם כן] את רצון בעלה מאימת היד…ואחריה הספרדיה…ככה הכריחו הבעלים-האדונים את נשותיהם להלחם נגד עצמן, זאת היתה סטירת לחי פומבית של כל איש לאשתו- והעלובות לא הרגישו’, הצליף עטה בעת המאבק לזכות ההצבעה לנשים ביישוב.[17]

מאבקה של עדה פישמן לשיוויון זכויות לנשים היה האפיק בו נתנה ביטוי גלוי להשקפותיה. כך סברה שחבירה כל-נשית לתועלת ענייניהן, קודמת לשייכותן הפוליטית של העושות במלאכה. משמע, פישמן הקדימה עקרון מגדרי לעקרון מעמדי או פוליטי. עמדה פמיניסטית היתה לה בסוגיית מעמדה של האם והרעייה במשפחה, על המשמעות הכלכלית והחברתית של עבודתה. פישמן סירבה להבחנה המקובלת בין פועלת משתכרת, ולפיכך בעלת זכויות בתנועת הפועלות, לאישה המטפלת במשפחת הפועל בביתה. זו האחרונה נחשבה בעיניה מועילה ויצרנית לא פחות מעמיתתה: ‘האשה המחזיקה את הבית ממשכורתו הזעומה של בעלה ומגדלת 2-3 ילדים באותו הזמן היא אשה עובדת!’ פסקה בעיצומו של המשבר הכלכלי בשלהי שנות השלושים.[18]

כי כן, פישמן וחברותיה ראו באישה ישות עצמאית שאיננה מזוהה באמצעות תפקידיה הביולוגיים בלבד. ומכיוון שהיתה מודעת לקשיים המזומנים לנשים בעולם הגברי, שאפה להקנות להן כלים שיגבירו את כושר התחרות שלהן. הקמת מוסד הכשרה גדול ומקיף לפועלות היה אחד הערוצים אותם יצרה פישמן להשגת מטרה זו. התנהלות פישמן בהקמת עיינות (1932), משק הפועלות הגדול ליד נס ציונה, חושפת אבן דרך בנפתולי הפוליטיקה המגדרית בארץ ישראל. פישמן ממחנה הפועלים יזמה, פעלה וניהלה את עיינות; נשי ויצ”ו “הבורגניות” מרומניה העמידו לרשותה את התקציבים הדרושים. הואיל והקמת מפעל מיוחד לנשים לא פגע ואף הועיל לאינטרסים של הממסד הציוני והפועלי, הלה נתן את ברכתו.[19]

פישמן ראתה בעיינות, בה התגוררה בצניעות רבה עד יום מותה, שיא משיאי עבודתה. אף כשהיתה חברת כנסת-נותר חדרה עירום מסממני יוקרה ומעמד. דא עקא, למרות שהיתה חברת כנסת נמרצת, ופמיניסטית עזת מבע, עשייתה העניפה למען שיוויון אזרחי לנשים בישראל כמעט ונשתכחה מהזיכרון הציבורי.

הערות:

[1] דפנה יזרעאלי, ‘תנועת הפועלות בארץ ישראל מראשיתה ועד שנת 1927′, קתדרה, 32 (תשמ”ד), עמ’ 109-140.

[2] בתיה פישמן לגיסתה, כט שבט תרע”ג (6 פברואר 1913). שם.

[3]וראו ריקה יצחקי-הראל, ‘המיסיון הסקוטי בצפת עד מלחמת העולם הראשונה ותגובת הקהילה היהודית על פעילות מיסיונרית’, קתדרה, 123 (ניסן תשס”ז), עמ’ 67-92.

[4] עדה מימון, לאורך הדרך:מבחר דברים ואגרות, תל אביב תשל”ג, עמ’ 15; עדה פישמן, ‘המיסיון בצפת’, החרות, יב תמוז תרע”ד (6 ביולי 1914).

[5] בעבר נהגו נשים להשתתף בחגיגות. ראו א.מ. לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, ירושלים תרנ”א, (מהדורה חדשה) עמ’ 257-258.

[6] מימון, לאורך הדרך, עמ’ 16.

[7] על החוגגים נמנה הוכברג, עורך עתון יהודי “אונזער לעבן”, שפרסם את השתלשלות האירועים; עדה פישמן, ‘מורה בביה”ס העברי הראשון בצפת’, ב. חבס (עורכת), ספר העלייה השנייה, תל אביב תש”ז, עמ’ 578.

[8] מימון, ‘אפיזודה הראוייה לציון’, לאורך הדרך, עמ’ 214-215.

[9] מימון, לאורך הדרך, עמ’ 213.

[10] פישמן ציינה את המאמר: י. ממשי (ש.שמואלי), ‘שאלת הפועלת הגלילית’, שהתפרסם בהפועל הצעיר (1911), כדוגמא. עדה מימון, ‘ערישתה של תנועת הפועלות’, הפועל הצעיר, 50, 39 ( 1957 ), עמ’ 15-17.

[11] פישמן לקבוצת דגניה ב, כה חשון תרפ”ו (22 נובמבר 1925). מימון, לאורך הדרך, עמ’ 258-259.

[12] עדה מימון, ‘אפיזודה הראוייה לציון’, מימון, לאורך הדרך, עמ’ 215.

[13] בתוך רחל כצנלסון-שזר, אדם כמו שהוא-פרקי יומנים ורשימות, תל אביב 1989, עמ’ 159.

[14] עדה פישמן בוועידת יסוד ההסתדרות. ארכיון העבודה, 06-34-001 D. על מאבקה להקמת תנועת הפועלות: בת-שבע מרגלית שטרן, גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1920-1939, ירושלים תשס”ו, עמ’ 66-73.

[15] עדה פישמן, אל האשה העבריה, יפו תרע”ט, עמ’ 3.

[16]שם, עמ’ 4.

[17] שם.

[18] עדה פישמן, ‘החברות הנשואות’, דבר הפועלת, ג, 10-11 (ינואר 1937), ע’ 211.

[19] עדה מימון, חמישים שנות תנועת הפועלות, עמ’ 106-107.

ד"ר בת שבע מרגלית שטרן היא מרצה לימודי האישה והיהדות במכון שכטר למדעי היהדות. בימים אלה היא שוקדת על כתיבת הביוגרפיה של עדה פישמן (מימון) שעתידה לראות אור בקרוב.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן