הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

אישה יפת-תואר: אל תשכחו את האנושיות

פרשת כי תצא פותחת בסיפור מלחמה ובמילים גבוהות של ניצחון: “כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ אדוני אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”. אך הדרמה מתחילה רק לאחר הניצחון: “וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה”. תארו לעצמכם את הלוחמים הנועזים עטורי הניצחון המגיעים אל מחנה השבויים (ליתר דיוק מחנה השבויות), רואים שם בין הנשים המושפלות אישה יפת מראה, וחושקים בה. האם מותר “לקחת אותה” ולבעול אותה? למרבה התימהון, על פי התורה – כן! חז”ל אומנם התאמצו לפרש את הסיטואציה ולעדנה, אך פשט הכתוב מרשה זאת לכאורה.

כדי להבין את גישת התורה ואת גישת חז”ל, יש לדעת תחילה את הנורמות של המזרח הקדום. אגב, אין צורך בסדרות מסוג “משחקי הכס” כדי לדמיין, אפשר לקרוא זאת בתנ”ך עצמו: כך למשל, בשירת דבורה, אימו של סיסרא וחברותיה מדמיינות מסע ניצחון: “הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם-רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא” (שופטים ה’ ל’), כלומר, כל לוחם יזכה באישה או שתיים אשר נתפסו כאובייקט מיני וניתנו ללוחמים כפירות הניצחון. על רקע זה מנסה התורה להציב רף אנושי מוסרי יותר, מבלי להתיימר לדרוש דברים שאינם מציאותיים באותו עידן, ותובעת מהלוחם לנהוג על פי כמה כללי התנהגות אנושיים: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ… וְלָקַחְתָּ… וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ, וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

לפי פשט הכתובים, התורה דורשת מהלוחם להתייחס אל השבויה בעדינות ובאנושיות: “וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ” – הכנס אותה לביתך הפרטי (היא לא נערת ליווי ולא פילגש); זכור שהיא הייתה במחנה שבויות מזוהם ולכן שיערה נראה איום ונורא ואולי יש בו כינים, וציפורניה שחורות וסדוקות, ולכן וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ – היא לובשת שמלת אסירות מטונפת, אז קנה לה בגד נאה והחזר לה את האישיות ואת הנשיות שאבדו לה. נוסף על כך, קח בחשבון את כאב הפרידה מעמה וממשפחתה ולכן תן לה את הזמן להתאבל ולעבד את המצב החדש: וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים. ורק לאחר כל תהליך ההאנשה של השבויה תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, ולא לשם בעילה בלבד, אלא: וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה – אישה חוקית ממש, עם כל הזכויות. ואולם, אם תגלה לבסוף שהיופי היה מצג שווא ושהפער התרבותי גדול, גם אז מוטלות עליך חובות: וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

חז”ל אשר חיו בעידן מעודן יותר, התקשו להבין כיצד התורה, שדורשת מכל אדם לכבוש את יצרו ולדחות את תשוקותיו (למשל, כוהן שהתאהב באישה גרושה נדרש לגבור על יצרו ולא לשאת אותה לאישה), מתירה לחייל ישראלי לחשוק בבת עם־אויב שנמצאת במחנה שבויים, מבלי לומר לו “היכבד וכבוש את חשקך”?

המדרשים הופכים את הנרטיב, אבל לא את הרעיון הכללי. לחז”ל היה קשה מאוד לקבל את המחשבה שהתורה מתירה משהו שאינו עולה בקנה אחד עם עולמם הדתי והתרבותי, ולכן הפכו את משמעות ההוראות ל”סדרת חינוך” שמטרתה להמאיס את השבויה על הלוחם. וכפי שפירש זאת רש”י:

וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – “לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב”ה מתירה ישאנה באיסור”.

וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ – “תגדלם כדי שתתנוול”.

וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ – “לפי שהם נאים. שהגויים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים”.

וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים – “כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת… שתתגנה עליו”.

כך או כך, ברור שמדובר במצב מלחמה שבו העידונים נדחקים הצידה, והתורה דווקא דורשת שלא לשכוח את האנושיות. דווקא על רקע הסביבה התרבותית של המזרח הקדום, התורה מנסה להציב רף מוסרי גבוה, אך מבלי להתייפייף או לנהוג במלאכותיות.

על רקע מגמה זו של התורה ושל חז”ל, עלינו לשאול את עצמנו האם גם כיום אנחנו יכולים לשמר פער מוסרי לעומת הנורמות של הסביבה. אני מאחל לכולנו שהביטוי “אישה יפת תואר” לא ישמש לעולם במשמעויות של המקרא או של חז”ל, אלא במשמעות שאמרתי לאחרונה לכלתי, אחרי שסיימה תואר שני: “את אישה יפת תואר בכל המובנים”.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 12 בספטמבר 2019

ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן