הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

אבנים זרקו הצוררים נהיו לראש פינה – “הציווי של ליל הבדולח”

ד"ר ארי בורשטיין

18 ביולי 2010

ליל הבדולח נתפס בזיכרון ההיסטורי היהודי כאירוע של עליית מדרגה במידת האנטישמיות האקטיבית אשר הובילה בסופו של דבר לפיתרון הסופי. בשנים האחרונות, עסקתי בחקר מחשבתו של הפילוסוף אמיל פקנהיים הנחשב לגדול ההוגים בנושא השואה. אמיל פקנהיים עסק במשך שנים רבות בתפיסות ובמושגים הבסיסיים שעניינו את היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה: מצוות, התגלות, תיאולוגיה, וכדומה. באופן פרדוכסלי, לקראת סוף שנות השישים כשהחל לעסוק בצורה אינטנסיבית בשואה, לא קשר במיוחד את התיאולוגיה לשואה או למקומו של אלוהים והשגחתו אחריה. ואולם נכון הוא, שלניסוח המפורסם של המצווה ה-614, האומרת שלאחר השואה מצווה על כל יהודי לא להעניק ניצחון אולטימטיבי להיטלר, באמצעות הולדת צאצאים יהודים, עלייה לארץ וכדומה, יש קונוטציות תיאולוגיות ואפילו התגלותיות.

לכאורה,פקנהיים קורא להוספת מצווה לתורה, אולם הכוונה היא בעיקר לקריאה להתנהגות אנושית שונה. בספרו החשוב “לתקן את העולם” (1)פקנהיים מבסס פילוסופית את מעמדה של השואה כאירוע שובר כל. לאחר השואה, השאלה על פי פקנהיים אינה “איפה היה אלוהים?”, אלא איך בכלל ניתן להמשיך את החיים. המוסר, האידיאולוגיות, הפילוסופיה, הכול קרס. “שבירת הכלים” של כל המערכות היא טוטאלית, לכאורה אין עוד טעם להמשיך.
ובכל זאת, איך הגענו עד הלום? זאת המשימה שלוקח על עצמו פקנהיים, לבנות מחדש ובמיוחד להציע תיאוריית תיקון לשברים הרבים שהותירה לנו השואה. אם נחזור אל הניסוח המפורסם של המצווה ה-614, ניווכח שבכל זאת לאירוע זה קיים מעמד התגלותי. אושוויץ מצווה את האנטי-אושוויץ. אושוויץ מצווה? זה לא תפקידו של האל? האל מצווה דרך אושוויץ? איזו מן התגלות זאת אושוויץ? האם ניתן בכלל להגיב באופן חיובי להתגלות מן הסוג הזה? נראה לי שהפיתרון טמון בעובדה שפקנהיים התייחס לביטוי “קולה המצווה של אושוויץ” באופן מטפורי. אין צורך לנסות לנתח במשפט זה את הפנומנולוגיה של פעולת הציווי או את ההתגלות האלוהית. לאלוהים אין באמת תפקיד פעיל באושוויץ, או לפחות פקנהיים אינו נותן את הדעת על זה.

משמעות הביטוי “קולה המצווה של אושוויץ” היא: לאחר שאושוויץ היא עובדה והתקיימה בתור התנהגות אנושית ש”שברה את הכלים” שהיו מוכרים לנו עד להופעתה, אזי היא מצווה לנו את היפוכה. לא היה צורך אלוהי מלכתחילה לאותו ציווי, אבל בדיעבד קיים הצורך מלמעלה להסיק את המסקנות הנכונות. דומני, שהמשמעות העמוקה של תפיסה זו יכולה להיות מובנת דרך סיפור מופלא שהתרחש בליל הבדולח. סיפור שאותו קשרתילמחקרי על הגותו של פקנהיים, שיצא לאור כספר (2) . יכול להיות שפקנהיים אפילו היה נוכח שם כאשר המעשה התרחש. ניסיתי לאמת את הסיפור דרך מקורות שונים ואולם לא הספקתי לעשות זאת. מכל מקום הסיפור ראוי להיות מסופר והואיל ומשמעותו וסמליותו לעם ישראל הוא כה גדולה, הוא ראוי גם להיחקר על ידי היסטוריונים של התקופה.

ב-1872 נפתח בברלין ה- Hochshule fuer die Wissenschaft des Judentum, שפעל בתור מוסד אקדמי ללימודי יהדות (האוניברסיטאות הגרמניות לא הסכימו לפתוח מחלקות ליהדות במסגרתם) ובתור מכון להכשרת רבנים. הרבה פרופסורים מפורסמים למדעי היהדות ורבנים בעלי השפעה חינכו וחונכו במוסד. מ-1933 עד ה-9 לנובמבר 1939 ה- Hochshule היווה מקום מפגש חברתי, רוחני ודתי שהתקיים לצד התנאים הבלתי האפשריים שהשליט השלטון הנאצי בברלין. לעומת מוסדות יהודים להשכלה גבוה אחרים ברחבי גרמניה ה- Hochshuke הצליח לא לסגור את שעריו בליל הבדולח ונסגר רק ביולי 1942. מכל מקום לאחר ליל הבדולח המוסד, הרבה תלמידים נעצרו על ידי הגסטאפו ואלו שהצליחו, ברחו מחוץ לגרמניה. עכשיו הסיפור שהובטח. אני אתחיל אותו מהסוף.

ב-2004 נפטר בבואנוס איירס ארגנטינה, הרב הנס הרף (Hans Harf). הכרתי את הרב הרף לפני עלייתי ארצה. בסוף שנות ה- 90 באחד מביקוריי, הוא ניגש אליי באומרו: “אני יודע שאתה חוקר את הגותו של אמיל פקנהיים ויש לי בשורות טובות בשבילך. אוכל לספר לך דברים אישיים עליו, הוא ידיד קרוב שלי, למדנו ביחד ב- Hochshule ואנו מתכתבים עד היום”.

התגלית עניינה אותי והתחלתי לחקור מי אלה שהיו חלק מה- Hochshuleבאותם הימים, היינו בחודשים שלפני ליל הבדולח. בביוגרפיה של פקנהיים (3)נזכרים השמות של ליאו ביק (Leo Baeck) בתור המנהיג הבלתי מעורער ומרצה למדרש, איסמר אלבוגן (Ismar Elbogen) מרצה להסטוריה יהודית, משה סיסטר (Moshe Sister) מרצה למקרא והתלמידים: גונטר פרידלנדר (Günter Friedländer) שהצליח להשיג ויזות לדרום אמריקה למספר לא מבוטל של תלמידים אחרים, הינס פישל (Heinz Fischel), מנפרד בראודה (Manfred Braude), קרל ראוטנברג

(Karl Rautenberg),פריץ ווינטר (Fritz Winter) הנס הרף ואחרים. היריעה קצרה במסגרת זו כדי להרחיב על גורלו של כל אחד מהאישים הללו לאחר ליל הבדולח.כמה מהם, מאלו שהצליחו להימלט, היו בעלי השפעה רבה בעולם היהודי לאחר השואה.

חזרה ללוויה של הרב הרף. בבדיקה של העיתונות היהודית בארגנטינה של אותם הימים, קראתי את דברי ההספד. אחד מהמספידים אמר: “החוויה המכוננת של הרב הרף אשר הובילה אותו לעשייה יהודית הייתה ליל הבדולח. הרב הרף סיפר בהזדמנויות רבות שזאת גם הייתה החוויה המכוננת של אותם מורים ותלמידים ב-Hochshule אשר היו נוכחים בפוגרום של אותו ליל 9 לנובמבר 1939”.

מה ארע שם? האם מדובר על דפוס מוכר של ריאקציה של עשייה בתחום היהודי כתוצאה מאנטישמיות? כן, אולם לא כל כך פשוט. הנה הסיפור על פי המספיד:

“באותו ערב היו הרבה תלמידים ב-Hochshule (בביוגרפיה של פקנהיים הוא לא מזכיר את הפרשה). התלמידים והמורים היו מפוחדים עד כדי שיתוק. נשמעו קולות מהרחוב “מוות ליהודים” וכולם חשבו שהסוף מתקרב. החלונות התנפצו. זריקת האבנים מבחוץ הייתה בקצב מסחרר. ליאו ביק לקח פיקוד על מה שהתרחש בתוך הבניין. אסף את התלמידים והמורים וציווה אותם לקחת כל אחד מהם אבן אחת שנזרקה מבחוץ. בטון סמכותי אמר לקהל: “אנחנו נשבעים היום, שכל אחד לוקח אבן אחת מאלו שנזרקו על ידי הצוררים מבחוץ ובהזדמנות הראשונה שתוכלו להימלט למדינות אחרות ולהשתקע שם, הם יהפכו לאבן הפינה של בית כנסת או בית ספר יהודי”.

שאלתי את אלמנתו של הרב ווינטר על אמיתות הסיפור. היא אישרה לי שבעלה סיפר זאת מאות פעמים וזאת העדות היחידה שיש בידי. הרב ווינטר בדרך מגרמניה לדרום אמריקהעבר דרך קוצ’במבה (Cochabamba) שבבוליביה וייסד שם בית כנסת שקיים עד היום. לאחר מכן,במונטווידאו היה אחד הרבנים יוצאי הדון שעמדובראש “הקהילה היהודית החדשה” (NCI)אשר כיהנו בה עד היום עשרות רבנים קונסרבטיבים ובתוכה מתקיים מוזיאון לזכר הנספים בשואה. כנראה שגם אחרים שהיו נוכחים באותו מעמד של השבעה בליל הבדולח עשו דברים דומים. מעבר לאמיתות או לא של פרטי הסיפור המרגש זה, אין ספק שהוא מסמל את ההתנהגות של עם ישראל בהיסטוריה. להפוך את האבל לשמחה, את החורבן לבנייה, את “שבירת הכלים” לתיקון עולם.

הערות

1. Emil Fackenheim, To Mend the World, Indiana University Press, Bloomington & Indianapolis 1982.

2. ארי בורשטיין, תיקון העולם לאחר השואה: הפילוסופיה של אמיל פקנהיים, מוסד ביאליק-מכון ליאו בק, ירושלים תשס”ח.

3. Emil Fackenheim, An Epitaph for German Judaism-From Halle to Jerusalem, The University of Wisconsin Press, 2007.

ד"ר ארי בורשטיין הוא מרצה וחוקר למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות. ספרו - "תיקון העולם לאחר השואה: הפילוסופיה של אמיל פקנהיים", יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק ומכון ליאוביק בשנת 2008.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן