באמצע המאה הי”ט קמה בליטא תנועה תורנית, שנודעה לימים בשם “תנועת המוסר”, אשר הטעימה כחובת האדם התנהגות מוסרית שביסודה תיקון המידות. מייסדה ודמות מרכזית בה היה ר’ ישראל סלנטר זצ”ל (1883-1810), שלפני שלוש שנים מלאו מאתיים שנה להולדתו; שם משפחתו היה ליפקין, והשם סלנט דבק בו על פי העיר בה פעל. לציון הדבר אקדיש רשימה זו לר’ ישראל ול”תנועת המוסר”, לה נודעה השפעה רבה על העולם התורני היהודי. רעיונותיה, שעיקרם תיקון המידות, קרובים לערכי תום הלב וההגינות שביסוד שיטתנו המשפטית.

כמובן, לא תנועת המוסר המציאה את המוסר. תחילתו בתורה – כגון “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא: י”ט, י”ח); “וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ” (ויקרא: כ”ה, י”ז); “לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ” (ויקרא: י”ט, ט”ז); המשכו בנביאים, כגון “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם…” (ישעיהו: נ”ח, ז’); “הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת,עִם- אֱלֹהֶיךָ.” (מיכה: ו’, ח’); ובכתובים – “וּצְדָקָה, תַּצִּיל מִמָּוֶת” (משלי: י’ ב’); המונח “מוסר” עצמו לקוח מן המקרא (למשל “מוּסָר לֹא לָקָחו” (ירמיהו: ב’, ל’)). חז”ל הרבו לעסוק במידות, וגם ההלכה – הרמב”ם, שולחן ערוך ועוד – זרועה צווים מוסריים; כך גם ספרי המוסר הנודעים חובות הלבבות לר’ בחיי אבן פקודה מימי הביניים; ומסילת ישרים לר’ משה חיים לוצאטו מן המאה הי”ח, ועוד כמותם.

תנועת המוסר צמחה ביהדות ליטא השכלתנית, הקודרת משהו, השונה מיהדות פולין הרגשנית. היא נוצרה במעגלי היהדות המתנגדית, מחוגם של הגאון ר’ אליהו מוילנא ותלמידיו, שנודעה בהתנגדותה לחסידות; אחר כך הייתה לשומרת החותם מול רוחות ההשכלה החילונית, שנראו כמאיימות על הרוח היהודית. בדור שלאחר הגאון מווילנה, היה המנהיג התורני הבולט ר’ חיים מוולוז’ין, מייסד הישיבה הנודעת. ר’ חיים הדגיש את לימוד התורה; תלמידו ר’ זונדל מן העיר סלנט בצפון מערב ליטא, הוא אשר השפיעעל ר’ ישראל מסלנט. בשנות ילדותו וצעירותו של ר’ ישראל בליטא, שהייתה חלק מרוסיה לעת ההיא, הוא חווה את גזירת הקנטוניסטים (חטיפת הילדים היהודים לשירות הצבאי), ואחד המאיצים לשליחותו היה התקוממותו כנגד חטיפתו של בן אלמנה בסלנט, חלף בן עשירים, לשם גיוס לצבא הרוסי; כן ראה בעיניו את החמרתן של גזירות תחום המושב בידי הצאר ניקולאי הראשון; ואת ראשית ההשכלה. לר’ ישראל היו חיים מופלאים של שליחות, ונכונות להקרבת ענייניו האישיים והנאות העולם הזה לשם שליחותו. תחנות חייו – סלנט, וילנה, קובנה, קניגסברג, ממל, ברלין ופריס – מצביעות על כך, כמו כמובן מעשיו. כבר בצעירותו בווילנה החל ר’ ישראל בפעולות שימשכו “בעלי בתים”, אנשים מן הישוב שאינם תלמידי חכמים מובהקים, ויהיו גרעין ללימוד המוסר, לתיקון המידות. לימים עבר לקובנה, וגייס ללימוד המוסר בעלי מלאכה (בעזרת הנדבן יצרן התה קלונימוס זאב ויסוצקי); הוא לא קיבל עליו עול רבנות והתמסר לחינוך מוסרי. לשם קידום מטרתו גם אחז מטה נדודים למקומות שונים, גם כאלה שלא נראו כטבעיים לשליחותו, כמו ברלין ופריס – הכול לאותה מטרה.

במידות טובות עסקינן – שפעת הסיפורים על מידותיו האישיות של ר’ ישראל מפליאה, ויקצר המצע, אף שנזכיר אחדים; תלמידו ר’ יצחק בלאזר תיאר את אור פניו כ”מלאך ה’ צבאות”.

הגישה שקידם ר’ ישראל סלנטר הייתה הרחבת מושג היראה – יראת ה’ – מבית המדרש אל עולם המעשה; העלאת משקל היראה, על מעמדה המוסרי, בחברה שקידשה למדנות. בתלמוד הבבלי (שבת, ל”א, א’) אומר האמורא רבא: “בשעה שמכניסים אדם לדין (בישיבה של מעלה – א”ר), אומרים לו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי, אי יראת ה’ היא אוצרו אין, אי לא, לא (כלומר – יראת ה’ היא העיקר – א”ר); משל לאדם שאמר לשלוחו העלה קב חיטין לעליה, הלך והעלה, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין (חומר משמר – א”ר), אמר לו, לא, אמר לו, מוטב שלא העלית”. יראת ה’ נתפסת כתבלין או חומר משמר הכרחי, “מכון יופי לנשמת האדם”, שבלעדיו לא יעמוד בנין האנוש כולו. במובן הרעיוני, עיסוק תנועת המוסר ביראה הקדים במחצית מאה את פרויד בתורת הנפש, בהבנת האדם את עצמו. מכאן העצות שיש בהן כדי להוות “תרופה לנפש חולה” ולמנוע בריחה לעולם ההשכלה. לשיטתו של ר’ ישראל סלנטר, על האדם לגלות את הכוחות הפנימיים האצורים בו; וכלשונו בפתח חיבורו “איגרת המוסר”, “האדם חופשי בדמיונו ואסור במושכלו”, קרי, תאוותיו מושכות אותו, אך בידו לכבוש את יצרו. לבתי הלימוד שהקים קרא “בתי מוסר”, יכול האדם לבוא לזמן קצר בכל יום וללמוד תורת המידות, ועצת ר’ ישראל ללומד היא – מי שאין לו זמן, ילמד מוסר ויראה שיש לו זמן. שאיפתו היא, כי כשם שהיהודי מקיים את חלק “אורח חיים” של שולחן ערוך (דיני תפילה ומועדים), כך יקיים את חלק “חושן משפט”, דיני ממונות, כדי שיימנע מעשות עוול ויפעל לצדק.

על כן גרס ר’ ישראל סלנטר כי יש ללמוד את חלק שולחן ערוך העוסק בדיני ממונות “חושן משפט”. תיקונו של האדם, לשיטתו, כולל התבוננות מאוזנת ורחבה המשקללת – גם בעולם המשפט – את כל צדי הבעיה, לרבות במובן המוסרי; אפילו התובע את זולתו צריך לדידו ליתן משקל להיבטים מוסריים העומדים לזכות הצד שכנגד, בחינת “הלכה מוסרית”, וכדברי רש”י (בבלי יבמות, ע”ח, ב’), “במקום שדנים את האדם, שם מזכירים פועל צדקותיו”; אם נרצה, מלאכתו של עורך דין סנגור. מינוח משפטי הוא חלק מאתוס המוסר – מצוות המשפט היא אהבת היושר, כדי שלא יצא משפט מעוקל, וכדברי ר’ שמואל בר נחמני בשם ר’ יונתן (בבלי, יבמות ק”ט, ב’; סנהדרין ז’, א’) “לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו”, כאחריותו של השופט את הזולת (ראו גם רמב”ם סנהדרין, י”ג, ח’-ט’ המנסח את הדבריםכך: “לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צווארו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי עתיד להיפרע ממנו אם נטה מקו האמת… כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא גובה ממנו נפשות…”). יתר על כן, האדם הוא הדיין על עצמו; הביטוי שעריך בפסוק “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ” (דברים: ט”ז, י”ח), מתפרש בתורת המוסר כשערי גופו של האדם, עיניו, אוזניו, פיו. בין נושאי תיקון המידות ניתן בהגות המוסר מקום מרכזי לעניינים שבין אדם לחברו, וסיפורים רבים מסופרים על דרכו של ר’ ישראל בעתות משבר (כמו מגיפת חולירע), ובנושאים פרטניים של יחס לילד ולמשרתת, של דרך הליכה באופן שלא יגרום נזק לזולת, העלאת לשון הרע במקרים מסוימים לדרגת נטילת נפש – כגון אמירה על רב שאינו למדן או על חזן שאינו יודע לשיר, וגם יחס למטרדי רעש לזולת. הרגישות משמעה, תחמיר על עצמך ולא על הזולת, וכדברי בעלי המוסר “במה שנוגע לעצמו יש לאדם לבכר את הנשמה על הגוף, ואילו במה שנוגע לזולת, אין לוותר על הגוף, באשר צרכי הגוף של חברו הם ענייני הנשמה של עצמו”.

חיבורו של ר’ ישראל סלנטר “איגרת המוסר” סונט, בין השאר, במי שיקפידו שלא לאכול נבלות וטרפות, אך יעברו על איסורי לשון הרע. בפני תלמידיו ציין כי כדי להימנע מקפדנות יתרה, על אדם “להרגיל עצמו להיות מעביר על מידותיו, להזניח מלבבו טינה ואיבה וקפידה למי שחטא לו” (כפי שתיעד תלמידו ר’ יצחק בלאזר). כתב עליו השופט ד”ר משה זילברג, ממה ששמע מפי רבו ר’ יוסף יוזל הורוביץ, ראש ישיבת נובהרדוק: “הכרתי רק איש אחד מאושר בחיי, זה היה ר’ ישראל סלנטר”. נשאל עצמנו מה משמעות אותו אושר. התשובה היא כנראה התחושה כי יש טעם רב לחייו, כי שליחותו אינה מסתיימת, ואולי גם כי יש שכר מסוים – במובן של תיקון המידות לפרט ולכלל – לעמלו.

תנועת המוסר שהוביל ר’ ישראל לא הייתה פטורה מהתנגדות ופולמוס קשה, חלקה בטענות של אליטיזם והתנשאות, של הפיכת תורה לטפל ומוסר עיקר, ואף חשש מיצירת “כת” כמו החסידות, בתקופה שפצעי הפולמוס בנושא זה טרם הגלידו. הרב י”ד סולובייצ’יק (איש ההלכה – גלוי ונסתר, 67) מתאר את ההתנגדות, מפי סבו ר’ חיים סולובייצ’יק, ככרוכה בכך שאיש ההלכה שוחה בים התלמוד הנותן לו חיים, ואין הוא זקוק לחשבון הנפש של מרה שחורה; ניסוחו של ר’ חיים היה חריף עוד יותר, כי תלמידי וולוז’ין בריאים בנפש ובגוף, ואינם זקוקים לתרופות מרות של שמן קיק. אך לימים לשיטת הרב י”ד סולובייצ’יק חל שינוי גם אצל אישי המוסר (עמ’ 69), “הפחד, המורא, המלנכוליה התנדפו ומקומם תפס רגש, איתן של קידוש החיים וחדוותם”. כך או אחרת, התנועה הכתה שורשים בדרכים שונות. מחד גיסא קמו “ישיבות מוסר” שהיו חדורות ברוחה, אך מאידך גיסא גם בישיבות שהתנגדו לשיטה כמכלול הונהג “סדר מוסר”, זמן לימוד לספרי מוסר. לטעמי, אכן יש בכך העשרה חינוכית גדולה – השלמה נפשית-רוחנית ללימוד התורני ה”רגיל”, שהוא שכלתני ביסודו.

מקוצר היריעה לא אפרט את הסתעפויותיה של תנועת המוסר, בתלמידיו של ר’ ישראל הובילו בכיוונים שונים, בדרך אינדיבידואלית או בישיבות שהקימו הם והבאים אחריהם. אזכיר רק בתמצית שבתמצית את ישיבת קלם, שדגלה בהדגשת ההשתתפות בצער הזולת (“וַיַּרְאבְּסִבְלֹתָם…” (שמות: ב’, י”א), ובמושג החשוב “נושא בעול עם חברו” (הלקוח מפרקי אבות, ו’ ו’), שפירושו השתתפות עם הזולת בגופו ובממונו ובעצה טובה, על כל המכלול. ישיבת נובהרדוק הטעימה את נושא המוסר עד לקצה, תוך אינדיבידואליזם רוחני קיצוני, כמעט בוהמייני, והתנתקות מן הרציונליזם. ישיבת סלובודקה הדגישה מנגד את הרציונליזם, השכל המאפשר לאדם להתקרב לבורא ולגלות את ה”טוב הפנימי” בתוכו ואת גדולתו, ואת האופטימיות הכרוכה בכך. רעיונות המוסר חלחלו, כך או אחרת, וגם מי שלא הוגדר כמשתייך “מוסדית” לתנועת המוסר – כמו ר’ ישראל מאיר הכהן בעל חפץ חיים, כתב רבות בנושאי חסד (ובמיוחד, לצד ספריו חפץ חיים ושמירת הלשון שעניינם לשון הרע, נושא שעולם מוסרי כרוך בו, גם בספרו אהבת חסד). דומה כי לא נותר כיום משקע משמעותי מניסיונות של “מרד” בעולם הישיבות כנגד לימוד מוגבר של מוסר, כפי שאירע בישיבת טלז בראשית המאה הקודמת, ולא רק בה. על כן, בסופו של יום, השפעת “תנועת המוסר” ומורשתה חדרה כמעין מפת דרך לעולם של מידות מתוקנות, שהכול יודו כי בלעדיו אין איש ההלכה שלם.

אסיים בנימה אישית: מזה שנים רבות עשיתי לי מנהג לעיין יום יום בספר מסילת ישרים לרמח”ל, ולעתים מזומנות בכתבי ר’ ישראל סלנטר, וכן ללמוד בכל יום בכתבי החפץ חיים. לעתים קרובות מעיין אני גם בכתבי המשגיח – האחראי ללימוד המוסר – בישיבת מיר בפולין בשנות השלושים הרב ירוחם לוואוויץ (שהדגיש מאוד מושגי משפט), ועוד. לא אוכל להעיד כנחתום על עיסתו כי מידותיי תוקנו, בודאי רחוק הדבר מן הנחוץ, אך אני מאמין ומקווה כי לעיון זה הייתה השפעה לטובה. בכל הכבוד והענוה – מומלץ.

לקריאה נוספת:

אור ישראל (על ר’ ישראל סלנטר ומתוך כתביו, שערך תלמידו ר’ יצחק בלאזר), הופיע במקור בתר”ס (1890) ונדפס מאז עוד;

עמנואל אטקס, ר’ ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר (תשמ”ד);

הרב דב כ”ץ, תנועת המוסר, תולדותיה, אישיה ושיטותיה, כרך א’ (תש”ו);

הרב חיים יצחק ליפקין, ר’ ישראל מסלנט שיטתו ותורתו (תשי”ג);

הרב חיים יצחק ליפקין תורת רבי ישראל מסלנט (תשי”ד);

צבי א’ קורצוייל, “ר’ ישראל מסלנט והתנועה המוסרית” סיני מ”ז (תש”ך).