הקורא את ספרי עזרא ונחמיה, לא יכול שלא להבחין במתח הרב השורר בין יהודי בבל, אלו המגיעים לארץ ישראל לאחר שנות גלות ומתיישבים בעיר, לבין אוכלוסיית הקבע שנותרה בה לאחר החורבן. הויכוח בין אלו לאלו לא היה רק על הסמכות הדתית והזכות לבנות את בית המקדש, אלא גם על השאלה למי שייכת העיר ולמי הזכות לקבוע את עתידה.

ויכוחים דומים נוצרו גם בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה היהודית של ירושלים, והם באים לידי ביטוי גם בימינו בדילמות רבות הקשורות ליחסי ישראל והתפוצות. האם לכל יהודי שמורה הזכות לרכוש בית בירושלים, גם אם איננו מתגורר בה קבע; האם יהודי העולם יכולים וצריכים להשפיע על השיח הפוליטי במדינת ישראל והאם צריכה להיות להם השפעה על סוגיות של יחסי דת ומדינה?

בשנים האחרונות התעצם מאד הויכוח סביב הכותל המערבי וסביב שאלת זכותם של יהודים מזרמים דתיים שונים לקחת חלק בתפילה שם על פי מנהגם. השאלה האם על מדינת ישראל לאפשר ליהודים רפורמים וקונסרבטיבים להתפלל בכותל המערבי ללא הפרדה בין גברים לנשים, מלווה את השיח הפוליטי זה תקופה ארוכה ונותרת ללא פתרון וללא החלטה.

האם הכותל המערבי “שייך” רק ליהודי מדינת ישראל או גם ליהודי התפוצות? האם גם ליהודים המתגוררים באירופה, אמריקה, או אוסטרליה והמתפללים “לשנה הבאה בירושלים” שמורה הזכות לקבוע את סדר היום בעיר? האם צודקים אלו הטוענים כי רק באמצעות מימוש חוק השבות ומגורים בארץ ניתן לקחת חלק בקביעת עתידה של ירושלים?

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.