גדול פייטני ארץ ישראל הקלאסיים, ר’ אלעזר בירבי קליר (חי במאה השביעית), כתב מספר פיוטים לכבוד יום מתן תורה. הקדושתאות לשבועות הן משיאי יצירתו. באחד הפיוטים לכבוד חג השבועות מביא הקליר את דברי התורה, המספרת בגוף ראשון את תולדותיה ואת תולדות העולם:

יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ
אַלְפַּיִם שָנָה נִמְתַּקְתִּי בְחֵיקוֹ
עַד לֹא מָדַד עוֹלָם רָוחְבּוֹ וְאָרְכּוֹ
בְּטֶרֶם מָתַח רוּם עַד כֹּה וְעַד כֹּה…

הָיִיתִי מִשְׁתַּעֲשַׁעַת עַל בִּרְכּוֹ
מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אֹתִי בְּעָרְכוֹ
מְשַחֶקֶת לְפָנָיו לְהַלְלוֹ וּלְבָרְכוֹ
לְהוֹדִיעַ לַכֹּל כִּי אֵין כְּעֶרְכּוֹ

(שולמית אליצור, ר’ אלעזר בירבי קליר: קדושתאות ליום מתן תורה, ירושלים תש”ס, עמ’ 99-98)

התורה מספרת כי היא נבראה אלפיים שנה קודם לבריאת העולם. בתקופה זו, של טרם היות הברואים, היא היתה משתעשעת על ברכיו של הקב”ה ומשחקת עימו בתבל כאילו היתה בתו. בפיוט אחר של הקליר, אף הוא לחג השבועות, מתוארת התורה כבת מלך יקרה ואהובה:

כִּי אַלְפַּיִם הָיְיתָה בְמַצְפּוּנִים / מִתְעַלֶּסֶת בִּיכְנַף רְנָנִים
מְשַׂחֶקֶת בְּחֶבְיוֹן עוֹז מְעוֹנִים / בְּסֵתֶר שַׁדַּי וּבְצֵל רַעֲנַנִּים
וּכְנִתְחַתְּנָה נָזְלוּ גַבְנֻונִּים / וְעַל פִּיהָ הָיוּ נוֹסְעִים וְחוֹנים
כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ יְקָרָה מִפְּנִינִים / כִּבְתוּלָה מֻוצְנַעַת לִיפְנִים…

(אליצור, שם, עמ’ 242)

תיאורים יפים אלה נשענים על הפסוקים הידועים ממשלי ח, א, כב-לא: “הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ…ה’ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז…בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי…וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת: מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם”. החכמה המקראית מצטיירת בפסוקים אלה כישות נשית עצמאית. בכל שלושת הנאומים שבשבח החכמה שבספר משלי, מופיעה החכמה בדמות של אשה (משלי א, כ-לג; משלי ח, א-לו; שם ט, א-ו). היא נושאת את דבריה בשער העיר וקוראת לעוברים ושבים לקיים את הוראותיה. סמכותה נובעת מהיותה קיימת מימי קדם, ומהקשר הקרוב בינה לבין הקב”ה.

הקליר, שהשתמש בפסוקים ממשלי, זיהה באופן טבעי בין החכמה לבין התורה. דבריו מתבססים על מסורת פרשנית עתיקה שניתן להתחקות אחרי מקורותיה עוד מימי בית שני והיא מצויה גם בספרות חז”ל. תפיסה זו היא העומדת בבסיס מאמריהם של חז”ל כי הקב”ה היה “מביט בתורה ובורא העולם” (בראשית רבה א, א).

תיאור התורה כדמות נשית שמימית מעניקה לה מימד מיוחד. התורה איננה רק כלי ביטוי למערכת המצוות והחוקים של הקב”ה, אלא גם יש לה קיום בזכות עצמה. ניתן לדבר עליה כעל ישות עצמאית שבינה לבין הקב”ה מתקיים קשר של אהבה. מכאן ניתן להבין את אחד היסודות החשובים במדרשי חז”ל אודות מעמד הר סיני, והוא הקושי שבנתינת התורה. על רקע דברים אלה, ניתן לזהותו עם הקושי העמוק שבפרידה מאדם אהוב. כך מובא במדרש פסיקתא רבתי:

וכשנתן הקב”ה תורה לישראל ארץ שמחה, ושמים בוכים…
למלך שעשה חופה לבתו. בני כרכים לא נכנסו אצלו ולא נתנו שבח.
בני כפרים נכנסו ונתנו שבח למלך, בנבלים וכינורים ובכל מיני זמר.
יצא הכרוז מלפני המלך ואמר: בנוהג שבעולם בני כרכים שידעו בכבוד של מלך,
להם היה נאה לקלס בתו של מלך.
כך הקב”ה בשעה שנתן תורה לישראל ארץ נתנה שבח, ושמים לא נתנו שבח.
אמר הקב”ה לשמים: אתם ששרוין למעלה, לכם לקלס לכבודי ולבתי יותר מן הארץ!
אמרו לפניו: רבון העולמים, ארץ תתן שבח שהתורה ניתנה לה.
ואנו, שיוצאת ממנו, ניתן שבח ולא נתעצב? שנאמר “ה’ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגם שמים נטפו” (שופטים ה, ד)

(פסיקתא רבתי, מהד’ איש שלום, פרשה כ)

משל זה מתאר את מתן תורה כיום נישואיה של בת המלך. בני הכפר מרבים לשבח ולשמח את המלך ובתו בכלי זמר. אולם דווקא בני הכרך, המכירים אותה הכרות קרובה, מתקשים לשמוח בשמחתה. הם יודעים כי עתה יאלצו להיפרד ממנה. משל זה מציג את התחושות המעורבות המלוות את האב ואת בתו ביום חתונתה. בני הכרך ובני הכפר מייצגים את רגשותיו הסותרים של המלך. בנמשל מובא הפסוק משופטים ה, ד-ה: “ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה’ זה סיני…” ביום מתן תורה הארץ רעשה משמחה אולם השמים והעננים נטפו [גשם] ובכו. הם ביכו את הילקחה של התורה מן השמים. נראה כי למדרש זה נתכוון הקליר כשכתב: וּכְנִתְחַתְּנָה נָזְלוּ גַבְנֻונִּים.

מעמד הר סיני מתואר במשל זה כחלק מתהליך התבגרות שאי אפשר להימנע ממנו. כשם שבת המלך חייבת להינשא ולעזוב את הארמון, כך התורה חייבת להינתן לישראל אף כי הדבר מלווה ברגשות מעורבים מצד שוכני השמים.

פיתרון אחר למתח בין שמים וארץ מופיע בשיר השירים רבה. המדרש מביא משל על הפסוקים משיר השירים ג, ט-י: “אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון; עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם”.

ר’ יודה בר’ אלעאי פתר קריא בארון. “אפריון” זה הארון…
למלך שהיתה לו בת יחידה נאה וחסידה ומשובחת.
אמר להם המלך לעבדיו: בתי נאה ומשובחת וחסידה, ואין אתם עושים לה פריום [אפריון]? עשו לה פריום, ומוטב שתראה יפיה של בתי מתוך הפריום.
כך אמר הקב”ה: תורתי נאה וחסידה ומשובחת, ואין אתם עושים לה ארון?
מוטב שתראה יפיה של תורתי מתוך הארון.

(שהש”ר ג, ח סימן ב-כת”י וטיקן 76)

המשל מתאר בת מלך שיש לה מעלות רבות. המלך המקורב לבתו, מכיר היטב את מעלותיה. אולם הוא מעוניין שגם בני הממלכה יכירו בערכה, והוא חפץ שגם הם כמוהו יהנו מיופיה. לכן היה רוצה שהיא תופיע בציבור. אמנם אין זה לכבודה של בת מלך להראות כך סתם בפומבי, והפתרון לכך נמצא באמצעות האפריון. האפריון הוא כלי מינשא מחופה שמאפשר חשיפה יחד עם הסתרה. המינשא הנייד נותן לבת המלך להראות, אולם רק באופן חלקי. בצורה זו היא תוצג בציבור, אבל האפריון ישמש לה מעין רשות היחיד בתוך רשות הרבים.

על פי הנמשל, בת המלך הנישאת באפריון היא התורה הנישאת בתוך הארון. השוואה זו מעניקה לתורה תכונות אנושיות, ומציגה אותה שוב בדמותה של אשה. השימוש בפסוקי שיר השירים מבהיר את הקשר המיוחד שיש בין הקב”ה לבין תורתו, שהוא קשר של הערכה ואהבה. למרות זאת הקב”ה אינו מעוניין לשמור את כל הטובה לעצמו, והוא רוצה שגם אחרים יהנו מיופיה של תורתו. לשם כך משמש הארון. כמו האפריון זהו מבנה רבוע עשוי עץ, הוא נישא על ידי אנשים ממקום למקום באמצעות שני מוטות, ובזמן נשיאתו תוכנו מוסתר בבד.

נראה כי משל זה מתמודד עם המתח שבין שייכותה של התורה לעליונים לבין המצאותה בתחתונים. בין שייכותה האמיתית לקב”ה, לבין המצאותה הפיזית של התורה בתוך המשכן. המשל בשהש”ר נותן פתרון יפה לבעייתיות זו באמצעות הארון. מבנה זה מאפשר להשכין את העליונים בתוך התחתונים. אף כי התורה מצויה פיזית בתוך מחנה ישראל, היא עדיין נמצאת ברשות המלך. הארון משמש לה מעין בית מלכות בתוך מחנה ישראל.
משל זה אינו משתמש בתמונת החתונה, ולכן גם אינו מציג מצב של פרידה בין הקב”ה לתורה. זהו מעין פתרון ביניים המאפשר לקב”ה לחלוק את ההנאה מתורתו גם עם בני ישראל.

ניתן לראות כי השימוש בדימויים הנשיים מאפשר לחז”ל לבטא מערכת שלמה של תחושות ורגשות כלפי התורה: קשר ואהבה, הערצה ליופי וכן הערכה רבה וכבוד. אם כך חש הקב”ה כלפי תורתו, הרי שעם ישראל על אחת כמה וכמה צריך להעריך את העובדה שבת מלך יקרה מפנינים מתגוררת במחיצתו.