יש הסבורים כי התרבות היהודית בעת העתיקה הייתה בעיקרה תרבות מילולית וטקסטואלית, אשר התבססה על הספר הכתוב ומסורות שבעל פה. חקר האמנות היהודית חושף בפנינו ממד תרבותי נוסף של יהודי העת העתיקה, הממד החזותי. לצד העיסוק במקרא, מדרש והלכה ביטאו היהודים בעת העתיקה את אמונותיהם ודעותיהם גם באמצעות היצירה האמנותית. יצירה זו מתגלה הן בהקשרים יום-יומיים כדוגמת בתי מגורים ומבני קבורה והן בהקשרים דתיים ופולחניים שהתרכזו לאחר חורבן המקדש בבתי הכנסת. האמנות היהודית בעת העתיקה היא לעתים קרובות בעלת אופי סימבולי, כאשר הסמל הבודד עשוי לבטא מערך שלם של משמעויות ואסוציאציות עבור הצופה בן התקופה. עבורנו, הצופים ביצירות ממרחק של 1500 שנים ויותר, פענוח הסמלים הללו הוא לעתים משימה מורכבת. ברוח חגי חודש תשרי נתייחס בדברים הבאים לאחד מסמלי חג הסוכות – ארבעת המינים, ונבחן את היבטיו הרעיוניים והסימבוליים באמצעות כמה יצירות.

בשנת 69 לספירה – השנה הרביעית למרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי בארץ ישראל – הופיע תיאור חדש על המטבעות שטבעו המורדים היהודים: ארבעת המינים. תיאור זה הופך למוטיב הבולט ביותר על גבי המטבעות שנטבעו בשנה זו ומופיע בגרסאות שונות: שני לולבים אגודים וביניהם אתרוג, לולב אגוד ומשני צידיו שני אתרוגים ועוד. כעבור פחות מ-70 שנים פורץ מרד נוסף של יהודי ארץ ישראל כנגד השלטון הרומי, מרד בר-כוכבא, ובמטבעות שהונפקו במהלך המרד אנו שבים ופוגשים את ארבעת המינים כמוטיב מרכזי. מה משמעותם של ארבעת המינים במטבעות המרד הגדול ומרד בר-כוכבא? מדוע דווקא בתקופות של מרידות המבקשות להשתחרר מעולו של שלטון זר מודגשים הסמלים הללו?

חג הסוכות הוא אחד משלוש הרגלים, אולם בתקופת בית שני הפך לרגל החשוב ביותר מבין השלוש. מרבית עולי הרגל הגיעו לירושלים בחג הסוכות, תקופה שבה יכלו החקלאים לעזוב את משקיהם, בניגוד לימי הפסח בהם החלה עונת הקציר, וחג השבועות, שיאה של עונת הקציר וראשית עונת הבציר. מלבד הטקסים הקבועים שבכל רגל התקיימה מדי ערב בכל ימי החג שמחת בית השואבה, כנראה החגיגה השנתית של המקדש, בשירה, נגינה וריקודים. חג הסוכות מבטא אפוא באופן המובהק ביותר את מעמדו המרכזי של המקדש בחיי העם היהודי. המורדים בתקופת המרד הגדול ביקשו להציג את עצמם כמגינים הלגיטימיים של האומה היהודית במלחמתה ברומא, ועל כן בחרו לחזק את המסר הדתי והלאומי של המרד באמצעות ייצוג איקוני של המקדש. במטבע שלפנינו מיוצג המקדש באמצעות סימלו של החג המרכזי שנחוג בו.

שמעון בן כוסבא, הלא הוא בר כוכבא, אינו יכול עוד להציג את עצמו כמגן על קדשי האומה מפני השלטון הנוכרי. בית המקדש נחרב זה מכבר בשנת 70 לספירה ועל כן המוטיבציה של המורדים כעת היא לקומם את המקדש החרב מהריסותיו. תפיסה זו מקבלת ביטוי חזותי בסדרה של מטבעות כסף שנטבעו לאורך כל שנות המרד, בין השנים 135-132 לספירה (לוח 1):

בחזית המטבע מתוארת חזית של מקדש המעוצב על פי מאפייני האדריכלות הרומית וכולל שני זוגות של עמודים הניצבים על בסיס ומעליהם קורה. בין זוגות העמודים מופיע תיאור סכמטי של מבנה או חפץ המעוגל בחלקו העליון, ומזוהה כארון הברית (אף שלא היה ארון במקדש השני) או כשולחן לחם הפנים.

על צידו האחורי של המטבע הוטבעו ארבעת המינים: ניתן להבחין בשלושה ענפים המבצבצים מתוך האגד: לולב במרכז, ומשני צידיו הדס וערבה, ולצידם אתרוג. תיאור המקדש לצד תיאור ארבעת המינים מוכיח מעל לכל ספק כי ארבעת המינים אינם מסמלים רק את המצווה המיוחדת לחג הסוכות אלא מהווים סמל לחג כולו ולמעמדו המיוחד בפולחן היהודי בימי הבית השני. לצד הרצון להחיות ולעורר את זכר המקדש ניכרת כאן גם תפיסה אקטיביסטית המבקשת לבנותו מחדש.

(צילום קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות)

אפשר שבדברים הללו טמון גם ההסבר למאמץ הרב שהשקיע בר כוכבא בקיום מצוות ארבעת המינים. כך עולה מאגרת שכתב לאנשיו, שהתגלתה במערת האיגרות, בנחל חבר שבמדבר יהודה, וזו לשונה (בתרגום מארמית):

“שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים כדי שתשלח עמהם (שני) אנשים אל יהונתן בר בעין ואל מסבלה (=מפקדים שישבו בעין גדי) כדי שיעמיסו וישלחו למחנה שלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות, והתקן אותם (=הפרש מהם מעשרות) ושלח אותם למחנה מפני שהצבא רב. היה שלום”

התפיסה האקטיביסטית בדבר קימום המקדש מהריסותיו ירדה מעל סדר היום לאחר כשלון מרד בר כוכבא, אולם ארבעת המינים לא נעלמו מן האמנות היהודית כלל וכלל. משלהי המאה השלישית ואילך מתחילה תנופת בנייה של בתי כנסת עתיקים שרבים מהם בולטים בעיטוריהם ובהדרם. ארבעת המינים מופיעים תדיר בעיטורי בתי הכנסת, לא כמוטיב עצמאי כפי שראינו אותם במטבעות של המרידות, אלא כחלק ממערך איקונוגרפי מורכב המכיל מספר סמלים השלובים זה בזה.

כך באחד משטיחי הפסיפס בבית הכנסת בסוסיא שבדרום הר חברון (לוח 2); שטיח זה הותקן בצמוד לבמה המשנית בבית הכנסת, ובמרכזו חזית אדריכלית בעלת גג משולש (גמלוני) המורכבת משני זוגות של עמודים. במרכז החזית תיאור ציורי של ארון קודש מעוטר בעל שתי דלתות ובין שני זוגות העמודים ניצבות מנורות גדולות.

(לוח 2: באדיבות סוסיא עיירה יהודית קדומה)

משני צידי המנורה הימנית מתוארים שופר מצד אחד וארבעת המינים מן הצד השני (לוח 3).

(לוח 3: באדיבות סוסיא עיירה יהודית קדומה)

תיאור דומה מגולף על גבי עמוד מבזלת אשר עיטר את בית הכנסת באום אל-קנטיר שבגולן. גם ביצירה הזאת ניצבת מנורה גדולה במרכז הקומפוזיציה, ומשני צידיה שני אלמנטים המלווים אותה: ארבעת המינים ומחתה (לוח 4). באמנות בתי הכנסת העתיקים מתגבש מערך של מוטיבים סימבוליים המייצגים את זיכרון המקדש. במערך זה מקבלת המנורה את הבכורה, ולצידה אלמנטים נוספים המייצגים את טקסי המקדש ופולחנו: מחתה, שופר וארבעת המינים. תבנית עיטורית זו מדברת אלינו בשפה חזותית ולא מילולית, אך המסר העולה ממנה ברור וצלול: תפילתם של יהודי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית לבניין בית המקדש וחידוש הפולחן שבו.

(לוח 4: באדיבות שחזור טכנולוגיה עתיקה – פרויקט אום אלקנאטר)

התיאורים הרבים של ארבעת המינים באמנות היהודית העתיקה משקפים את מרכזיותו של חג הסוכות בימי הבית השני ואת הזיכרון ההיסטורי של עבודת המקדש בימים שלאחר החורבן. בימי הבית ומיד לאחר החורבן מופיעים ארבעת המינים כמוטיב עצמאי על גבי מטבעות המורדים ובכך מעבירים גם מסר לאומי ופוליטי לצד המסר הדתי. בתקופה מאוחרת יותר מתגבש מערך של מוטיבים בהם מודגש הצד הדתי והפולחני והללו המבטאים יחדיו את זכרון המקדש ואת הכמיהה לחידוש העבודה בו.