הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מסכמים 70 שנות טקסי עצמאות, ומה הקשר ליו"ר הכנסת?

מה חשוב יותר – מסורת או חידוש? מי צודק – יולי אדלשטיין או מירי רגב? כיצד עוצב טקס פתיחת חגיגות יום העצמאות ומדוע נקבע כי יושב ראש הכנסת הוא הנואם היחיד בטקס זה?

לאחרונה אנו עדים להתעצמות ההתנצחות בנוגע לטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות בהר הרצל ולדיון העקבי בשאלה האם ינאם בו ראש הממשלה בנימין נתניהו. מחד גיסא טוען יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין כי המסורת הנהוגה במקום קובעת כי זכות הנאום שמורה אך ורק לו, בהיותו נציגה ומייצגה של כנסת ישראל. מנגד, טוענת שרת התרבות והספורט מירי רגב, כי יש לאפשר לראש הממשלה לנאום שם לרגל חגיגות השבעים למדינה.

במדינת ישראל לא קיימת בדרך כלל מסורת טקסית ונדירים האירועים שמתקיימים ברציפות מאז קום המדינה. הטקס בהר הרצל שונה מבחינה זו: מדי שנה בשנה, מאז שנת 1950, המדינה מציינת שם את המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ליום העצמאות. על רקע זה דומה כי מן הראוי להיזכר בתולדות טקס ממלכתי זה ולבחון כיצד התהווה והתפתח בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. כדאי גם לבדוק כיצד נוצרה המציאות שבה הנואם המרכזי בטקס הוא לא נשיא המדינה ולא ראש הממשלה אלא דווקא יושב ראש הכנסת, והאם על רקע היסטורי זה כדאי לשנות את המסורת ביום העצמאות השבעים למדינה.

יום העצמאות הראשון שצוין במדינת ישראל חל בה' באייר (4 במאי 1949), כמה שבועות לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, עם לבנון ועם הממלכה ההאשמית, והוא עדיין לא התמקד בירושלים. בשל חוסר הוודאות באשר למעמד העתידי של העיר וסכנת הבינאום שריחפה מעליה, הוחלט כי יתקיים מצעד צבאי בתל אביב. בשנה לאחר מכן, הר הרצל כבר עמד במוקד חגיגות פתיחת יום העצמאות השני של מדינת ישראל בה' באייר תש"י. באוגוסט 1949 הועברו לשם עצמותיו של בנימין זאב הרצל ומעמדו של ההר נקבע לסמל לאומי ישראלי משמעותי.

בלב הטקס הועמד נשיא המדינה חיים ויצמן. הוחלט כי הוא זה שידליק את משואת העצמאות ואף יישא משם נאום אשר ישודר לציבור הישראלי באמצעות הרדיו. אך ככל שהתקרב מועד הטקס, כך התברר כי יש למצוא מחליף לנשיא, אשר בשל גילו המתקדם ובריאותו הלקויה, לא יכול היה להשתתף בטקס. על רקע זה נקבע כי מחליפו יהיה יושב ראש הכנסת הראשונה יוסף שפרינצק, וכך קרה. במוצאי יום שבת, ה' באייר תש"י (22 באפריל 1950) הדליק שפרינצק את משואת העצמאות ונשא נאום אשר שודר לאזרחי המדינה באמצעות הרדיו. ראש הממשלה דוד בן גוריון לא השתתף בטקס זה, למרות ששהה בירושלים באותו הזמן. הוא סייר במקומות שונים בירושלים ורבים הופתעו למראה הצטרפותו אל קהל הרוקדים בכיכר ציון. ראש הממשלה הסתפק בקבלת פנים חגיגית שערך למחרת בגן השושנים שבשכונת רחביה.

בשנים הבאות חלו שינויים בטקס בהר הרצל ונוספו לו מרכיבים שונים: ממשואה אחת שהודלקה בטקס הראשון, הוחלט כי יודלקו 12 משואות, כמספר שבטי ישראל; את תהלוכות חיילי הגדנ"ע החליפו אנשי משמר הכנסת ויחידות צה"ל; מאז סוף שנות השישים, עם תחילת  שידורי הטלוויזיה, נעשה הטקס צבעוני ומגוון יותר מבחינה אומנותית. עם זאת, לאורך כל 69 השנים שחלפו מאז נערך הטקס לראשונה במקום, נשמרו שלושה מרכיבים שלא שונו אף פעם: הטקס נערך תמיד אל מול קברו של חוזה המדינה; יושב ראש הכנסת הוא זה שהדליק את המשואה המרכזית ונאם את הנאום היחיד בטקס; והטקס הסתיים תמיד בשירת התקווה.

אז בתשובה לשאלה שבה פתחתי – האם יש לדבוק במסורת או לאפשר לראש הממשלה לנאום בטקס – דעתי היא כי מן הראוי לשמור על המנהג הנאה הקיים במשך כל השנים מאז הקמת המדינה, כי יושב ראש הכנסת, בהיותו מייצגו של בית הנבחרים הישראלי (ולא פוליטיקאי) הוא שאמור לעמוד במוקד הטקס. בעצם השתתפותו בטקס הוא מייצג את כלל אזרחי המדינה ולא את הציבור שבחר במפלגתו. אני בטוח שנאומו של ראש הממשלה יהיה ממלכתי לחלוטין, אך בעל כורחו, הוא יכניס ממד של פוליטיקה שאינה נחוצה אל תוך הטקס הסמלי והממלכתי ביותר הקיים במדינת ישראל.

המאמר פורסם באתר וואלה ביום רביעי, 11 באפריל 2018.

פרופ' דורון בר הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, מרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל וגיאוגרף היסטורי. לפרופ' בר תואר דוקטור בגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הפוסט־דוקטורט השלים באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. פרופ' בר החל את דרכו במכון שכטר בשנת 2000 בתפקיד מרצה ללימודי ארץ ישראל. בשנת 2009 מונה למרצה בכיר, בשנת 2012 נבחר לדיקן המכון, בשנת 2015 מונה לפרופ' חבר ולאחר מכן נבחר לעמוד בראש המכון.

מחקריו של פרופ' בר בוחנים את ההיסטוריה של הנוף הארץ ישראלי מנקודת מבט עכשווית ודידקטית. לאחרונה הוא מתמקד בהתפתחותם של המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בישראל. הוא כתב וערך חמישה ספרים ועשרות מאמרים בתחום התמחותו, בהם מחקרים על הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, על יד ושם ועל הר הרצל. ספרו "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל 1967-1904" יצא לאור בקיץ 2015 בהוצאת מאגנס.

אולי יעניין אותך לקרוא גם

  • מהו המחיר שגובים המסעות לפולין?

    ד"ר גליה גלזנר חלד

    | 9 באפריל 2018

    היסטוריה של עם ישראל
    חינוך יהודי
    ישראל
    מועדים מיוחדים

    מסעות בני הנוער לפולין נחווים כחוויה משמעותית ותורמים רבות לזיכרון השואה ולגיבוש הזהות והיהודית והישראלית, אך האם הם הכלי המתאים להוביל את החינוך לציונות? ד"ר גליה גלזנר חלד מבקרת במאמרה את מעמדו של המסע לפולין כחוויית השיא של החינוך הישראלי ומציעה מסע בעל תכנים רחבים יותר.

  • בתשובה לשאלתו של המלך הפרסי ארתחשסתא, משיב לו נחמיה כי הסיבה לעצבותו היא מצבה הקשה של ירושלים. לא רק ששערי ירושלים הרוסים אלא "הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה" (נחמיה ב, ה). האם לאורך שנות המחקר הארכאולוגי של ירושלים נתגלו קברים מן התקופה שקדמה לחורבן העיר ולשריפת בית המקדש? מתברר שכן.

  • המפעל הבולט ביותר של נחמיה בירושלים היה בניית חומה מסביב לעיר. מאז חזרת שבי ציון לירושלים ועד להגעתו אל העיר בשנת 445 לפנה"ס, הייתה ירושלים עיר פרוזה. היעדר חומה הקשה מאד על תושבי העיר, אך הם נאלצו להמתין כמעט מאה שנה עד לבנייתה.

  • הקורא את ספרי עזרא ונחמיה, לא יכול שלא להבחין במתח הרב השורר בין יהודי בבל, אלו המגיעים לארץ ישראל לאחר שנות גלות ומתיישבים בעיר, לבין אוכלוסיית הקבע שנותרה בה לאחר החורבן. הויכוח בין אלו לאלו לא היה רק על הסמכות הדתית והזכות לבנות את בית המקדש, אלא גם על השאלה למי שייכת העיר ולמי הזכות לקבוע את עתידה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.