הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

מהו המחיר שגובים המסעות לפולין?

יום השואה תשע"ח עומד בפתח, והפעם בסימן פולין. השר אורי אריאל הקפיא משלחת לפולין, אורי אבינרי הציע לחייב את המסעות להתחיל בברלין ועוד. יתרונו של החוק הפולני הבעייתי בכך שהוא מרענן את המבט ואת המחשבה על פרויקט חינוכי עצום ממדים בו השתתפו כארבעים אלף תלמידים בשנת 2017, ושנחשב בישראל למובן מאליו.

אך לא על המובן מאליו ולא על תוכן המסעות אדבר. הדברים שאומר כאן צמחו בעת עריכת מחקר שאני מקיימת בימים אלו על פרויקט חינוכי אחר – מסע בארץ לחינוך ציוני – והם לא עוסקים בתכניו של המסע לפולין או בעצם קיומו כי אם במעמדו בישראל ובמחיר שגובה מעמד זה.

כמו לכול פרויקט חינוכי, למסעות לפולין מעלות וחסרונות ובאופן כללי הם מניבים הישגים והצלחות חינוכיות רבות. 96% ממנהלי בתי הספר, 94% מן המורים ו־91% מן התלמידים שהשתתפו במסע לפולין חשבו שהמסע מחזק מחויבות לזיכרון השואה, 99% מן התלמידים שיצאו למסע סיפרו שהמסע היה יעיל, ו־91% סיפרו שהוא היה "יעיל מאד" בלימוד השואה. על פי הרושם שלי, כשהמסע לפולין מנוהל בתבונה וברגישות וכשהנערה או הנער מגיעים אל המסע בפתיחות, במחשבה ובנכונות לעבור תהליך, אזי יש לו תרומה חינוכית משמעותית ויקרת ערך במישור האנושי, היהודי והישראלי.

בעזרת ציטוטים של חוקרים ישראלים וניתוח טקסטים של תלמידים אשר שבו מן המסעות, אוכיח עתה את הטענה כי המסע לפולין נתפס בחברה הישראלית כפסגת החינוך וכקטר המוביל זהות לאומית בישראל, ואאיר את מעמדו כבעייתי.

פנייתו של שר החינוך דאז יצחק נבון אל התלמידים מצוטטת בספרון פולין הראשון שהפיק מנהל חברה ונוער במשרד החינוך בשנת 1990: "אחרי הביקור אתם תבינו את מלוא המשמעות של הקיום של מדינת ישראל ואת חשיבות חיזוקה וביצורה. תִרמו, התנדבו, תנו למדינה ולאומה ולא לעצמכם". אניטה שפירא ההיסטוריונית וכלת פרס ישראל כותבת: "השואה היתה למרכיב בלתי נפרד מן הזהות הישראלית בפרט ומן הזהות היהודית בכלל, חולקים בה כל הישראלים והיא מהווה מכנה משותף מלכד עם יהודי התפוצות". חוקרת זיכרון השואה נילי קרן מתארת את ההתלהבות שעוררו משלחות הנוער הראשונות לפולין ומעירה: "אחרי תקופה ממושכת בה חיפשו אחר דרך לחנך בני נוער לחייב עצמם לציונות ולגבש את זהותם היהודית, נראה היה לפתע כי נמצא הנתיב האופטימלי להשגת מטרות אלה". ההיסטוריונית דליה עופר טוענת שעבור ישראלים רבים השואה היא עדיין כח נוכח ופעיל בחייהם ובדמיונם, אירוע מכונן שמעצב את זהותם היהודית־הישראלית. מדעני המדינה אליעזר דון יחיא וישעיהו ליבמן הגדירו את השואה מיתוס מרכזי של "הדת האזרחית" בישראל וככזו המתקפת אותה.

מבט אל רשמים של נערות ונערים שחזרו מפולין מחזק את ההבנה שהמסע נתפס כמחולל המשמעות המרכזי של הזהות הישראלית:

הנסיעה לפולין הייתה נסיעה משמעותית מאוד […] זאת חוויה שכל אחד חייב לעבור לא בשביל לסמן לו וי שהיה שם אלא בשביל לחוות את כל מה שהיה שם בשביל להרגיש ובשביל להיות חלק מעם ישראל […] מסע זה חשוב יותר מכל דבר שתפגשו בחיים זה הוא חלק מהזהות היהודית המסע הזה הוא חלק מכם המסע הזה הוא אתם!

כשאני מסתכל אחורה, על המסע שלי לפולין, אני יודע שההחלטה שלי לטוס לפולין היא אחת ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי […] רק כששרים "התקווה" בסוף טקס ואתה מסתכל אל עבר האופק בעיניים עצומות מתוך כוונה שלימה, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשכל המשלחת שרה מחובקת "אני מאמין" והדמעות עולות לך בגרון, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשאתה יושב בבית חצי שנה אחרי המסע ועוד עולות לך תמונות של המסע בראש, אתה מבין מה פולין עשתה לך. היא נתנה לך משמעות (ההדגשה במקור, ג.ג.ח).

במסע לא למדתי רק על השואה, לא רק ביקרתי במחנות ההשמדה וברחבי פולין, במסע למדתי להכיר את עצמי. למדתי על מהו חינוך, על מהי תנועת נוער, ועל מהו התפקיד שלנו בעולם הזה בתור תנועת נוער ערכית ומשמעותית […] המסע הזה , הדבר הגדול הזה שנקרא המסע לפולין לא באמת נגמר אתמול, הוא גם לא ייגמר לעולם, זה משהו שילווה אותי לכל החיים. [..] אין דבר יותר גדול ומשמעותי מכך, אתם לא תתחרטו, להפך, זה יהיה הדבר המשמעותי והטוב ביותר שיקרה לכם.

הוכחנו והדגמנו אפוא את המעמד של המסעות לפולין כחווית השיא של החינוך הלאומי בישראל. המסע לפולין הוא פרויקט חינוכי מנצח שלא ניתן להתחרות בו. הוא נוגע בשאלות אנושיות קיומיות, מחבר לשורשים היהודיים, מעמיק את המחויבות ואת תחושת הקשר לעם ישראל, הוא קונצנזואלי ומתאים כמעט לכולם. אין בכך ספק. הבעיה שמטרידה אותי היא שאין זה הכלי המתאים להוביל את החינוך לציונות ובכול זאת, בפועל, הוא מוכתר ככזה, זוכה בבכורה ומעביר מסר לילדים שזהו התוצר המתבקש והשלם של החינוך הישראלי.

ראוי שחינוך לזהות לאומית בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי בישראל יעסוק באופן עיקרי במושג ציונות שלא כתגובה לשואה אלא בפני עצמה: מהי ציונות ואילו פרשנויות מגוונות ניתנו לה, בהגות ובמעשה מראשית דרכה? מהי ציונות היום בהגות ובמעשה ומה היא צריכה להיות לדעתנו? מהן סוגיות היסוד של הקיום בישראל היום מבחינה תרבותית ואתנית? לאומית ומדינית? דתית? רוחנית? בטחונית? סביבתית? נכון להיום, חווית השיא של החינוך הישראלי לא עוסקת בשאלות אלו.

החדשות הטובות הן כי ישנם היום יותר ויותר מסעות בארץ, שמתקיימים במקום או לצד המסעות לפולין. לא נדון כעת בתכניהם אך נעסוק בפדגוגיה של מסע שבכוחה לטרוף את הקלפים, לנער ולחולל שינוי. לפי אלי שיש, מנהל אגף של"ח וידיעת הארץ במשרד החינוך: "שלושת המרכיבים – פיזי, קוגניטי ורגשי באים יחד, יוצרים שלם  […] אנחנו רואים את הפעולה בשדה כשיאה של הפעילות והוא בעצם המרכיב המרכזי בתהליך החינוכי […] ילד או ילדה שמגלים את עצמם בתוך החוויה השלמה הזאת, זה יוצר בהם את הרצון להתחבר, את תחושת הזהות".

הציונות איננה חזקת העבר, משימתה היום הוא עיצוב פני החברה הישראלית והתמודדות עם האתגרים הקשים שלפתחה. לו הייתי אני מעצבת מסע כזה, מטרתו היתה לחשוף כל תלמיד בישראל למנעד הזהויות הדעות והתפיסות בנוגע לכול אחד מן הצירים המכוננים שהזכרתי מעלה: במישור התרבותי והאתני, ייחשפו לתרבויות לאומיות ועדתיות שונות החיות בישראל, ליופין, לסגולותיהן, לסדר יומן ולמצוקותיהן וילמדו על מפגש בין תרבויות במדינת לאום. במישור הדתי והרוחני ילמדו יהדות (בני דתות אחרות ילמדו על דתם), ידונו ברלוונטיות שלה עבורם ובפוטנציאל שלה להעשיר את חייהם וייחשפו לפתרונות יצירתיים שצמחו בחברה הישראלית לגישור בין זרמים על רקע זה. במישור הלאומי ילמדו על הזרמים המרכזיים בציונות, על תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני וייחשפו למגוון פתרונות פוליטיים לניהולו. גם בביטחון חשוב לדון, ללמוד את המורשת הציונית הביטחונית ולנהל דיון מעמיק במורכבות של ריבונות יהודית בעקבות השואה ועל החיבור הלא מובן מאליו בין יהדות לכוח. במישור הסביבתי־אקולוגי טוב לעסוק באהבת הארץ על שורשיה האידיאולוגיים וההיסטוריים אך גם בעיצוב המרחב ובאחריות כלפי הארץ, נופיה ומשאביה, כולל הצגה של אפיקי פעולה ופתרונות עתידיים.

אמת, העמסתי תכנית לימודים תיכונית שלמה על שבוע של מסע ועל התכנית לפרטיה ניתן להתמקח. אחדד לכן ואומר כי בעיניי, מטרת חווית השיא של החינוך היא לייצר אצל ישראלים מתבגרים גאווה המאופיינת בחשיבה ביקורתית, ברגישות ובמודעות חברתית רחבה, התלהבות מלווה ברצון להוביל ולקחת אחריות על המדינה שלהם, תוך חירות לרתום עצמם לעשייה חדשנית בכיוונים הנכונים להם וכתוצאה מכך – לכולנו. למסע לפולין חשיבות וערך חינוכי רב. ברם, אם הוא משדר את המסר כי בני הנוער ממצים את זהותם הישראלית דרך חיבור לעבר היהודי־אירופאי, בהזדהות עם גורל העם היהודי ובחקר גבולות בני האנוש, אזי יש כאן צורך בתיקון, בהבהרה, בתוספת.

ד"ר גליה גלזנר חלד היא פסיכולוגית חברתית, מרצה לחינוך יהודי ויועצת אקדמית בתכניות מקב"י (מנהיגות קהילתית ברוח היהדות) ומשל"י (מובילי שינוי להתחדשות יהודית).

אולי יעניין אותך לקרוא גם

  • מסכמים 70 שנות טקסי עצמאות, ומה הקשר ליו"ר הכנסת?

    פרופ' דורון בר

    | 12 באפריל 2018

    היסטוריה של עם ישראל
    טקסים
    ישראל
    מועדים מיוחדים

    מה חשוב יותר – מסורת או חידוש? מי צודק – יולי אדלשטיין או מירי רגב? כיצד עוצב טקס פתיחת חגיגות יום העצמאות ומדוע נקבע כי יושב ראש הכנסת הוא הנואם היחיד בטקס זה?

  • בתשובה לשאלתו של המלך הפרסי ארתחשסתא, משיב לו נחמיה כי הסיבה לעצבותו היא מצבה הקשה של ירושלים. לא רק ששערי ירושלים הרוסים אלא "הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה" (נחמיה ב, ה). האם לאורך שנות המחקר הארכאולוגי של ירושלים נתגלו קברים מן התקופה שקדמה לחורבן העיר ולשריפת בית המקדש? מתברר שכן.

  • המפעל הבולט ביותר של נחמיה בירושלים היה בניית חומה מסביב לעיר. מאז חזרת שבי ציון לירושלים ועד להגעתו אל העיר בשנת 445 לפנה"ס, הייתה ירושלים עיר פרוזה. היעדר חומה הקשה מאד על תושבי העיר, אך הם נאלצו להמתין כמעט מאה שנה עד לבנייתה.

  • הקורא את ספרי עזרא ונחמיה, לא יכול שלא להבחין במתח הרב השורר בין יהודי בבל, אלו המגיעים לארץ ישראל לאחר שנות גלות ומתיישבים בעיר, לבין אוכלוסיית הקבע שנותרה בה לאחר החורבן. הויכוח בין אלו לאלו לא היה רק על הסמכות הדתית והזכות לבנות את בית המקדש, אלא גם על השאלה למי שייכת העיר ולמי הזכות לקבוע את עתידה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.