אהבה, טרגדיה ועקידה / פרשת וירא

מאת: איתן קופר

 
 
את הסרטון המצורף למאמר זה צילמתי בירושלים, בנקודת התצפית הדרמטית לכיוון העיר העתיקה והר הבית. כיפת הזהב היא מסגד שנבנה בסוף המאה ה־7 לספירה על מנת לציין את המקום ממנו יצא מסעו הלילי של הנביא מוחמד לעבר המקום שבו עמד בית המקדש לפני שנחרב בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עבור העם היהודי, הר הבית הוא המרכז הרוחני של העולם, שלעברו הופנו תפילותינו במשך אלפי שנים.
 
זהו מקום יפה אך מסתורי, בהתחשב בעובדה שזהו המקום שבו נערכה עקידת יצחק בידי אברהם אבינו.
 
פרשת השבוע אותה קראנו בשבת, נפתחה בציווי לאברהם "לֶךְ־לְךָ". רש"י רואה במילה לְךָ כאומרת "להנאתך ולטובתך". אם אנו מקבלים את הפירוש הזה, אזי אברהם שמע קול, קם ועזב את בית נעוריו והחל במסע לעבר מקום לא נודע בצד הבטחה מעורפלת אך מרהיבה לעתיד.
 
פרשת וירא שתיקרא בסוף השבוע הזה, מתרחשת שנים רבות מאוחר יותר. אברהם ושרה גרים בחברון, כ-60 ק"מ דרומית לירושלים, ואברהם נקרא שוב עם אותן מלים "לֶךְ-לְךָ", אך הפעם נאמר לו בדיוק לאן הוא אמור ללכת ומדוע – לעבר ארץ המוריה, לאותה נקודה בדיוק בה ייבנו מאוחר יותר הר הבית וכיפת הסלע, על מנת להקריב את בנו יצחק. המסע שהתחיל מספר שנים לפני כן עבור תועלתו של אברהם פתאום משתנה, והמילה לְךָ מקבלת משמעות שונה. לאברהם נאמר להביט לתוך עצמו במטרה לאתר את הכוח לקראת המבחן האחרון.
 
הסופר מאיר שלו מציין שמילת המפתח בסיפור זה היא אָהַבְתָּ. קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק... זוהי הפעם הראשונה בה המילה אהבה מופיעה בתורה. אנו מיד למדים משהו על אהבה, שאברהם אוהב את בנו יצחק ולא את בנו האחר – ישמעאל. וכאן, כמו בחיים, אהבה היא מקור לקנאה ולקונפליקט.
 
בנוסף, גם ההטיה עצמה אָהַבְתָּ מציבה עצמה מול המצווה וְאָהַבְתָּ, שמשמעה לאהוב את אלוהיך, עיקרון מרכזי של האמונה היהודית המצויה בתוך הקריאה "שמע ישראל". התורה לעולם אינה מצווה עלינו לאהוב את ילדינו. עבור רובנו, זה לא אתגר, אבל לאהוב את האלוהים – זה כן.
 
בחזרה לסיפורנו: נקודת התצפית מטיילת ארמון הנציב לעבר הר הבית, נחשבת הנקודה אליה הכתוב בתנ"ך מתייחס: בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵֽרָחֹֽק. כאן אברהם עוזב את שני הנערים שליוו אותם עד כה, וממשיך הלאה ביחד עם יצחק. הם מגיעים למקום. יצחק קורא אָבִ֔י ואברהם מגיב הִנֶּ֣נִּי בְנִ֑י. יצחק שואל הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה. ואברהם מגיב אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י. המילה בְּנִ֑י היא המילה האחרונה שנאמרה בין השניים בתורה.
 
סוף הסיפור ידוע: האיל מוקרב לעולה ויצחק ניצל. מצד אחד זו הקלה, מכיוון שאברהם עובר את מבחן האמונה, חוזר לגבעה בה אני עומד ויחד עם שני הנערים מתחיל את מסעו חזרה הביתה. אבל משהו אינו תקין בתמונה הזו, מכיוון שאברהם חוזר אליהם לבדו. יצחק אינו שם, ונשאלת השאלה: לאן הלך יצחק? לא עם אביו אשר היה מוכן להרוג אותו. ולאן אברהם יילך מכאן? הוא הולך לכיוון דרום, אך לא לחברון. במקום הוא הולך לבאר שבע. מדוע שלא יילך הביתה לשרה אשתו בחברון? אולי מכיוון שהוא אינו מסוגל להתמודד מולה עם מה שעשה, ואולי מכיוון שהיא שמעה על כוונתו ואינה בוטחת בו יותר. "הסוף השמח" מותיר את משפחתו של אברהם, כמו מאמינים רבים באלוהים, מרוסקת.
 
הקרבה, גילוי עצמי, אהבה וטרגדיה. כמו אברהם, המסר שבסיפור הוא שכל המסעות הרוחניים המשמעותיים מתחילים עם אזהרה: לֶךְ-לְךָ.
 
איתן קופר הוא מנכ"ל מכון שכטר למדעי היהדות