צום השואה: מדוע צמים בתשעה באב, וכיצד מעניקים לצום דתי משמעות אקטואלית

מאת: יואל רפל

 
תשעה באב כיום מיוחד בלוח השנה היהודי סובל מחיסרון משמעותי. הוא יחול תמיד בחופשת הקיץ, כאשר אין לימודים בבתי הספר, ועל כן לימוד תכני היום אינו נכלל בתכנית הלימודים, וגם אם לומדים על כך, מי חושב על הסיבות לצום כאשר החופש הגדול בעיצומו.
 
מקורה של הישועה החילונית לצום הדתי מגיע מברל כצנלסון, מנהיגה האידיאולוגי של תנועת העבודה הישראלית. במאמרו "חורבן ותלישות" שנכתב בשנת 1938 מספר כצנלסון כי "אחת הסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו הלילה (תשעה באב - י.ר.),שבו מבכה עם ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו" והוא מחפש את הסיבות לצעד הזה שנראה בעיניו מביש ומעיד על בורות בזהות היהודית. מדריכי הנוער שהחליטו לצאת למחנה הקיץ באותו לילה, "אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים".
 
זאת ועוד, לקראת סיום המאמר הוא מוסיף וכותב: "בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן". לאחר שציין סיבות להקלה בעונש, כותב כצנלסון "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה,.....כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות העם?"
 
אך האם הסמל עליו מתרפק ברל כצנלסון ב-1938 עדיין קיים 77 שנים מאוחר יותר, בשנת 2015? מה יודעים בני הנוער היום על תשעה באב פרט לעובדה שבתי הקפה ובתי העינוגים סגורים על פי חוק? מי מהם יודע ולו אחת מהסיבות שקבעו חז"ל לציון תשעה באב?
 
כך אנו מוצאים "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית (בית המקדש - י.ר.) בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר". חמישה אסונות לאומיים מזמן יציאת מצרים ועד מרד בר-כוכבא, וכולם בהקשר לארץ ישראל, על סיפה או בה, והם ממוקדים בקשר שבין העם לארצו. זכרון חמשת האסונות אוחד ליום אחד - תשעה באב, שבו צמים, קוראים קינות שנועדו לקונן על האסונות שפקדו את העם, בהם הקינה הגדולה ביותר "מגילת איכה", שהיא קריאה קורעת לב על חורבן המקדש וחורבן העם.
 
המפעל הציוני במאה ושלושים השנים האחרונות השמיט או החליש מאד, לדעת החלוצים, את הסיבות לקיום תשעה באב. על כך קבל, בצדק, כצנלסון. הקמת המדינה ויותר מכך, הישגי הלוחמים במלחמת ששת הימים נדמו, ונדמים עד היום, בעיני רבים, כמתקנים את כישלונות העם בארץ ישראל מהחורבן הראשון בשנת 586 לפנה"ס ועד החורבן השני בשנת 70 לספירה. ואם כך, מדוע להמשיך לצום? מדוע להתענות? מדוע שלא נעבוד (כך על פי ההלכה)? האם אירועי העת החדשה מבטלים את הנימוקים לצום הישן שאינו נזכר בתורה אלא נקבע על ידי חז"ל כביטוי לאבל חורבן המקדש?
תשעה באב גדוש במנהגים שהתפתחו בעדות ישראל השונות. ניתן למצוא קשר ישיר בין מנהגי האבל על מוות הנהוגים בכל אחת מעדות ישראל לבין מנהגי האבל שנוהגות אותן עדות בתשעה באב. כך, למשל, יש עדות הנוהגות להעמיד קערת אפר בכניסה לבית הכנסת וכל מתפלל טובל את ראשו בקערה. יש שנהגו להביא קוצים לבית הכנסת ולהשליכם על המתפללים. ברבות מן העדות נהגו ללכת בבוקר תשעה באב לבתי הקברות, להשתטח על הקברים ולבקש בזכותם רחמים. מנהג זה, למשל, מבוסס על דברי האגדה המספרת כי מיד לאחר שחרב המקדש, ירמיהו, נביא החורבן, מיהר לעלות לקברי האבות במערת המכפלה וביקש להעיר אותם כדי שיבקשו רחמים על ישראל. כך גם עשה כאשר הלך לקברו (?) של משה.
 
ההליכה לבית הקברות היא ללא ספק חלק מפולחן המתים שלמדו עדות ישראל מהעמים שבקרבם חיו. נזכיר עוד מנהג אחד, זריקת שום על הקברים, וזאת כי השום הוא סמל לאבל ובכי, ומי שאוכל אותו דומע.
 
כל המנהגים שציינו ומנהגים רבים אחרים, כמו לישון בליל תשעה באב על הרצפה או לקרוא את הקינות ומגילת איכה לאור נרות, הולכים ונעלמים ככל שמספרם של הצמים הולך ופוחת. היום בכלל והצום בפרט נראים בלתי רלוונטיים לדורות האחרונים בארץ ולא פחות ליהודי התפוצות. מציאות זאת מחייבת מתן משמעות חדשה לתשעה באב, משמעות שתהא קשורה במאורע שלא ניתן למחקו ושיש לקבעו בזיכרון הלאומי, לא פחות ואולי יותר מאותם אירועים שציינו חז"ל. שהרי מאז אותה קביעה ספג עם ישראל מכות רבות, קשות וכואבות לא פחות ואולי יותר מאלו שעמדו בבסיס קביעת חז"ל.
 
הרעיון לחבר את תשעה באב עם השואה עלה לפני שנים לא מעטות, וראש הממשלה לשעבר מנחם בגין אף כינס קבוצת חכמים גדולה שעסקה בנושא במשך יום דיונים שלם במכון ון-ליר בירושלים. אך הבשורה לא יצאה מכינוס זה, ועדיין יש לנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שהוא גדוש משמעות לכל יהודי ולכל ישראלי, ויש לנו את תשעה באב שמשמעותו הולכת ופוחתת.
 
הרב עדין אבן ישראל (שטייזלץ), מתרגם התלמוד ומפרשו, הכיר בבעיה החמורה והקשה ומשמעותה לדורנו ולדורות הבאים, וכתב על תשעה באב "כל אבל, ולו גם הצער העמוק ביותר, נוטה להישכח עם הזמן..." והוא מוסיף "בדור האחרון אירע הדבר המקפל וממצה את כל המהוויות האלה - שואת יהודי אירופה. במשך שש שנים נגלו לעיני כל, על גופו של העם היהודי, כל הטרגדיות של החורבן, בכל תוקפן הנורא... זיכרון השואה בתשעה באב, עשוי לעורר ולהעצים את תחושת האבל ביום זה בקרב בני עמנו, בכך שייתן משמעות עכשווית לאבל."
 
אני מבקש להוסיף לדבריו וללכת צעד אחד נוסף. צום תשעה באב יימשך ולא יתבטל ובכך ישמור על זיכרון האירועים הקשים שבעטיים נקבע בלוח השנה היהודי, אלא שהוא ייקרא מעטה "צום השואה". אין ספק שמתמיה הדבר שעל אירוע שלא נהרג בו יהודי אחד - ניסיונו של המן להרוג ולהשמיד את היהודים - נקבעה תענית אסתר ואילו על מאורע שבו נהרגו ששה מיליון יהודים לא נקבע יום צום. מי שמבקש לצום לזכר ששת מיליוני היהודים עושה זאת בעשרה בטבת, יום שייחודו כמעט נמחק מהלוח היהודי ושמציין את תחילת המצור על ירושלים לפני חורבן בית המקדש הראשון. אם הסכימו הרבנים הראשיים (הרצוג ועוזיאל) למנף יום צום שכוח ולתת לו משמעות חדשה, ראוי אף ראוי, ועוד קודם לכן, למנף את תשעה באב ולתת לו משמעות הלכתית חדשה - צום השואה.
 
המשמעות החדשה תפנה לקהל דתי וחילוני ותאחד את כל הציבור והעם היהודי ליום צום לזכר ששת המיליונים שנרצחו והושמדו בשואה. התאריך שבו מצוין כיום יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיה מעתה "יום הזיכרון לגבורה היהודית" ובכך יתקשר היטב עם הימים הבאים אחריו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובצמוד לו יום העצמאות. חיבור השואה עם יום האבל הכלל-יהודי שקיים וכמעט לא מקוים, מחד ייתן ליום עצמו משמעות חדשה שתדבר אל כל יהודי באשר הוא ומאידך ימנע מחיקת תשעה באב כיום מיוחד מלוח השנה היהודי.
 
ד"ר יואל רפל, מוסמך מכון שכטר למדעי היהדות, עבד בשנים האחרונות כחוקר במרכז אלי ויזל וכמנהל ארכיון אלי ויזל, שניהם באוניברסיטת בוסטון. ד"ר רפל פרסם כ-30 ספרים מהם 14 בנושאי יהדות.


logo

ארכיון

  • צום השואה: מדוע צמים בתשעה באב, וכיצד מעניקים לצום דתי משמעות אקטואלית