הפסוק הנ”ל העוסק בשיבת העם לארצו קיבל משמעות מעשית עם התפתחות הרעיונות המשיחיים -הדתיים והחילוניים-לאומיים – של המאה ה-19. הוא מגלם את השיבה מהגלות אל הטריטוריה המיוחסת והינטעות בתוכה, באמצעות העץ, שהוא הסמל האולטימטיבי לאדם כפרט ולעם כקיבוץ. רעיונות אלה והגשמתם המעשית קיבלו צורות ומשמעויות שונות – דתיות וחילוניות – שהושפעו מרעיונות חוץ-יהודיים.

תנועות לאומיות נזקקות למסורות, סמלים וריטואלים. חלקם נצמדים לעצמים מוחשיים (כמו דגל או אנדרטה) ומקבלים קדושה מסוימת. אך מעטים המסורות והסמלים המשמשים בתפקיד כלשהו ברציפות, משחר ההיסטוריה של העם, כמו העץ. רעיונות מגוונים עומדים בבסיס קידוש העץ לאורך הדורות. חלקם שועתקו כמו שהם על-ידי התנועות המשיחיות (הדתית והלאומית) למטרותיהן ואחרים עברו הסבה ועיצוב מחודש כך שיתאימו ליעדים החדשים. מעניין, על-כן, לעקוב אחר רציפות תפקידיו הרעיוניים של העץ בעם היהודי וקליטתם בעת החדשה.

“שהאדם והאילן, העם והעץ יתלכדו ולא יתפרדו”
תרבויות קדומות והתרבות היהודית מצאו דמיון בין האדם והעץ מאז שחר ההיסטוריה. הדמיון סבב סביב התכונות הדומות הקשורות במחזור החיים ומכאן נבע גם שפע של סוגי הפולחן (לידה, מחלות, נישואין, גורל, מוות ועוד). כך, למשל, בנוהגם של יהודי ביתר לטעת ארז כשנולד תינוק ותורנית (אורן? ברוש?) כשנולדה תינוקת וכאשר התחתנו לייצר משני העצים חופה (גטין, נ”ז ע”א).

חלק אחר של הפולחן שנקשר בעץ היה פרקטי יותר – לצורך עידוד תנובת השדה ופרי העץ (כמו הפולחן לעידוד הפריון האנושי). בשני המקרים – הדמיון בין האדם והעץ ועידוד הפרנסה – הקשר בין האדם והעץ הוא ברמת הפרט.
קשר שונה במהותו הוא זה הקושר בין העם לעץ. העם, הקשור לאדמתו, הומשל לעץ הנטוע בארצו בידי האל (“תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך” – שמות ט”ו). וכך, חובת הנטיעה מסמלת את נטיעתו של העם בטריטוריה שלו: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם – כשם שמתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה אלא במטע שנאמר “ויטע אלוקים…” אף אתם לכשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה” (ויק”ר כ”ה ג’). נטיעת האל את עמו בארצו היא חידוש הברית על הארץ: “שנצטוינו לרשת את הארץ… ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות” (רמב”ן, סה”מ מצוות עשה ד’).

עצי פרי ועצי סרק
המקרא מזכיר בהזדמנויות שונות אתרים שנודעה להם כנראה חשיבות מיוחדת, אולי כבר בתרבות כנען הקדומה. לעיתים אלה עצים שכנראה בלטו בנוף או שנקשרה בהם קדושה מסוימת, אולי כאתרי פולחן ופעמים אחרות אלה עצים שניטעים כנקודות ציון בולטות על-ידי גיבור הסיפור, אולי כדי לתקוע יתד במקום (אשל אברהם בבאר-שבע). בדרך-כלל עצים אלה הם עצי-סרק, ובעיקר אלון ואלה הנושאים בשמם את ה”אל”: אלוני ממרא, אלון מורה, האלה במקום הצבת אבן העדות ע”י יהושע, המלכת אבימלך באלון מצב בשכם, והאלה והאשל תחתם ישבו גדעון ושאול בהתאמה. אגב, בקברים קדושים המצויים כיום בארץ-ישראל ומשמשים כאתרי-פולחן למוסלמים ולעיתים גם ליהודים, מזה מאות שנים, לא נמצא הבדל במספר עצי הפרי ועצי הסרק.

לעומת אתרי הפולחן, נראה כי הפולחן המיועד ישירות לפריון האנושי או הצמחי נעשה יותר בעצי פרי, כמו למשל, נשים יהודיות שנהגו לנשוך אתרוג בהושענא-רבה או שנתנו להן את פיטם האתרוג, כדי להקל עליהן בלידה או כדי שייוולד בן-זכר; או המנהג שמביא הרמב”ם שנהגו הערבים: הרכבת כלאיים נעשתה באופן שתוך כדי משגל מגונה האשה היתה מרכיבה את החוטר. “ומפני זה נאסר הכלאים… היוצאים מדרך הטבע” (מורה נבוכים ב’ ל”ז).

בניגוד לפולחן, כאשר מדובר במקרא על הקשר בין העם וארצו ישנו שימוש רב יותר בעצי פרי, הן משום שרק עצי פרי הם ביטוי פיסי (ולא רק סמל) לשורשיות העם בארצו והן משום שהם נושאים את הקשר הפרקטי של הפרט לארצו: “כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל” (ויקרא י”ט כ”ג); המרגלים מצאו את פריה המופלא של הארץ; שבעת המינים; ואיסור השחתת עץ פרי בעת כיבוש עיר, אך היתר לכרות עצי סרק (דברים כ י”ט), כי הפרי נותן חיים לאדם (לפחות לפי רמב”ן וראב”ע). כלומר, עצי הפרי מקבלים חשיבות יתרה על זו של עצי הסרק.

עצי הסרק מוזכרים בעיקר בהקשרים של מתן צל (אברהם ושלושת המלאכים) ואף בצורה נסית, כמו בסיפור על ר’ יוחנן בן זכאי שביקשו תלמידו שישנה לו פרק במעשה מרכבה וכאשר פתח ודרש “ירדה אש מן השמים וסכסכה כל האילנות שבשדה. פתחו כולם ואמרו שירה… עץ פרי וכל ארזים – הללויה”. אין תימה שדווקא הארז מופיע, שכן הוא מעצי הנוי הבודדים המופיעים תדיר בדימויים חיוביים, כנראה משום תפקידו בבניית בית המקדש אך גם משום יופיו ותמירותו. רשימת אילנות נוי מופיעה אצל ישעיהו: ארז שטה והדס ועז שמן ברוש תדהר ותאשור” (מ”א י”ט) וכן “ברוש תדהר ותאשור יחדו לפאר מקום מקדשי” (ס’ י”ג).

אך כאמור, ההעדפה הברורה במקורות היתה לעצי פרי ומקומם המיוחד בא לביטויו גם בקביעת ראש שנה מיוחד לאילנות, שבמקורו היה מועד חקלאי ומכאן שהתייחס רק לעצי הפרי: “וט”ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן”. (רמב”ם, יד החזקה, זרעים, הלכות תרומות, ה’, הלכה י”א). גם באמונה העממית, שראתה ביום זה לא רק תאריך חקלאי-הלכתי לעניין מעשרות, התייחסה אליו כיום-דין שהתפללו בו על יבולי פירות-האילן וחגגוהו כיום חג. עדויות ראשונות על כך מצויות מתקופת הגאונים בגניזה הקהירית, בפיוט שכתב ר’ יהודה הלוי, בן הארץ, לכבוד ט”ו בשבט. הוא ביקש בפיוטו ברכה ליבולים, לכרם, לסמדר ולפרדס, כאשר כל בית שלישי מתחיל במילים “בראש שנה לאילן”. אם כי מעניין שברשימת האילנות שהוא מציין מצויים גם עצי סרק שהוא מתפלל לפריונם: אגוז, ברוש, גפן, דלב, הדס, ורד, זית, חרוב, לוז, מור, נרד וכרכום, ערבה, קיקיון, רימון, שקמה, שירוק. במשך כל מאות השנים הבאות נשמרו המנהגים הא”י סביב פירות האילן בעיקר בארצות אשכנז (איסור תענית-ציבור – לפי פסיקת רבנו גרשום מאור-הגולה ור’ יוסף קארו בשולחן ערוך בעקבותיו; איסור אמירת תחנון; ואכילת פירות). יהדות ספרד אימצה את המנהגים במאה הט”ז. הראשון שהזכיר את המנהגים הללו היה ר’ יששכר ן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת במאה הט”ז וציין שראה אותם אצל האשכנזים. רק במאה הי”ז אימצו הספרדים את מנהג אכילת 30 פירות ביום ט”ו בשבט. האזכור הראשון לכך הוא בספר “חמדת ימים” שהדגיש את יסוד קירוב הגאולה בחגיגת חג זה. מלבד אכילת 30 פירות מפירות א”י, תוקן בספר שיש לומר ברכות ותפילות על כל פרי וללמוד פסוקים ומאמרי משנה וזוהר שיש בהם מענייני העץ, פרי העץ והגאולה: “ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי [חבורת מקובלים שנהגו על-פי האר”י]. ואם כי בדברי כתבי הרב [האר”י] זלה”ה לא נמצא מנהג זה, מכל מקום לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר… ולתיקון הדבר הזה יאותה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עליהן בכוונה זו, כי חביבה מצווה בשעתה…” מנהגים אלא נפוצו אחר-כך בקהילות ישראל באמצעות הספר “פרי עץ הדר” שהודפס במהדורות רבות בתפוצות שונות ובכל ארץ הוסיפו מנהגים ופיוטים מיוחדים. בירושלים, למשל, נהגו לטייל אל קברות הסנהדרין, קבר שמעון הצדיק ובאר איוב (ביר-איוב) שבסילוואן “לראות במימיו ולשבת בצל העצים הרעננים המחליפים ביום זה נעוריהם”.

העץ, המשיח והגאולה
תרבויות שונות זיהו את האלוהות (או לפחות אלים מסוימים) בעצים. האל נכנס לעץ, הופנם בתוכו או שהעץ עצמו היה אל. הד לכך ביהדות הוא דימוי שליח האל כעץ או כמרכיביו: “ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה” (ישעיהו י”א א’); “הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה’… ” (זכריה ו’ י”ב). המשיח, המשול לנצר מגזע ישי – המלכות הישנה – יפרה את העולם. את תפקיד תחיית המתים שמר המדרש לאל עצמו שיעשה זאת באמצעות הטל. כמו שהטל מחיה את הצמחים, כך “עתיד הקב”ה להחיות בו מתים” (חגיגה י”ב ע”ב). כלומר, האדם יקום לתחייה כצמח מתחדש. הרמב”ם הועיד מקום מיוחד בעת חידוש מלכות דוד למצוות החקלאיות: “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד לישנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה…” (רמב”ם, שופטים הלכות מלכים, י”א, הלכה י”א).

מן הקשר בין העץ והצמח בכלל לבין הגאולה נגזרו גם הרעיונות ההפוכים – כדי שתבוא הגאולה יש להפריח את הארץ. זוהי התערבות מותרת והכרחית לקירוב הגאולה בעידן של אתחלתא דגאולה. הגר”א הקצה מקום מיוחד למשיח בן-יוסף, שיכשיר את הגאולה לקראת משיח בן-דוד, על-ידי קיבוץ גלויות, בניין ירושלים ונטיעה בירושלים. רעיון זה הובילו תלמידי הגר”א בעלותם ארצה בדרך של רכישת אדמות חקלאיות. הפרחת הארץ, לדידם, העידה על ההתעוררות המחודשת של אהבת הקדוש ברוך הוא לעמו, כמאמר חז”ל על יסוד הפסוק בספר יחזקאל: “‘ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו…
לעמי ישראל’ (יחזקאל ל”ו ח’) – אין לך קץ מגולה מזה” (סנהדרין צ”ח ע”א). וכך כתבו יהודי א”י למונטיפיורי ב-1839 בבקשם ממנו סיוע ברכישת אדמות חקלאיות: “וייכמרו רחמיו ויתנדב לבבו הטהור לייסד עמודים ומכונות… בתת להם אחיזת יד באדמת הקודש, אדמת ישראל, לחרוש ולזרוע ולקצור ברינה… וכולנו כאחד מקבלים עלינו באהבה את הדבר הזה… מצפים ומייחלים לישועת ד’ על ידי משה נאמן ביתו, לאמור מתי יתחיל אתחלתא דגאולה הלזה”.

עבודת האדמה קיבלה נופך מיוחד בעיני תלמידי הגר”א בשל הזכות לקיים את המצוות התלויות בארץ: “בענייני נדבות שנשלחו על קיום מצוות התלויות בארץ, כבר קנינו קרקעות כדעת ידיד נפשנו הגאון האמיתי החסיד המפורסם מורנו הרב חיים נרו יאיר מוואלוזין… ועוד נראה לקנות קרקעות שיזדמנו לפי העת ולפי המקום…” (ר’ חיים בן רבי טוביה כ”ץ מוילנה, במכתב מצפת, 1810).

רעיון האתחלתא-דגאולה שקיבל ביטוי מעשי בעבודת אדמה וקיום המצוות התלויות בארץ, המשיך להתפתח בתורת הגאולה הטבעית וההדרגתית שפיתחו הרבנים קלישר, אלקלעי, מוהליבר ואחרים, כפי שכתב הרב שמואל מוהליבר: “שנשב בארץ וגם לעשותה ארץ חמדה בנטיעות וזרעים”. 3 מדרגות למצווה: א. נטיעת כרמים ופרדסים – “הוא הישוב היותר גדול”. ב. בניין בתים. ג. זריעת תבואות וירקות. וכך ביטא רעיון זה יואל משה סלומון בדרשתו בפני אנשי פתח-תקווה שביצעו הלכה למעשה את רעיון יישוב הארץ והפרייתה: “על כל איש יהודי אמיתי חובב ארצו ועמו מוטלים חובות, חובה לגאול את הארץ וחובה להחיותה; לבנות בתים, לחרוש שדה, לטעת כרם וכל עץ מאכל… על כל מדרך כף רגל כאן הלכו אבותינו… כל צעד ושעל מחיה לפנינו זכרון קדום”. וכך קשר הרב קוק את מנהגי ט”ו בשבט לרעיון תחיית העם בארצו: “על פי המנהג יש בו בטו בשבט רושם של יום חגיגה של התעוררות לתחיה יישובית בארצנו הקדושה” (הרב קוק, אגרות ח”ב ס”א).

העם והעץ בתפישה המודרנית
בתפישה המודרנית לא היה יותר מקום לדימוי האדם לעץ במובנו הפשטני והפולחני. כעת הושם הדגש על העץ כסמל לעם ולנטיעתו בארצו. אלא שרעיון הנטיעה כסמל ההשתרשות בארץ עבר חילון בהשקפה הלאומית. העם, השב לארצו, הוא הנוטע עצמו בה ומשתרש בה ולא עוד האל אחראי לכך, כפי שביטא זאת יוסף קלוזנר בהקשר של סמליות ט”ו בשבט ודימוי העץ לעם: “הבה יעורר בנו המועד הקטן חמשה עשר בשבט את התשוקה העזה להתערות בארצנו כאזרח רענן על אדמת מטעיו, ואז יבוא האביב גם לנו. אז תתחדש גם עלינו כעל האילנות ה”אזרחים הרעננים” בארצנו האהובה, שנה חדשה אחר החורף הקר של הגלות”.

באותו אופן, דימוי המשיח לעץ נעלם, עם העלמו של המשיח כדמות מטפיסית ואת מקום המשיחיות הטבעית שנתנה מקום חשוב לנטיעת הארץ באופן פיסי, כשלב בגאולה, תפסו רעיונות משיחיים-ציוניים חילוניים. הרעיון הציוני עשה שימוש בקלות רבה בטרמינולוגיה המשיחית-דתית ובמיוחד במונח “גאולת הקרקע”. כמו ברעיונות הקדם-ציוניים נקשרה זו ישירות עם נטיעת הארץ ועם “הפרחת השממה”. שני “אייקונים” אלה, שהפכו לסמלי הפרקטיקה הציונית, אומצו למעשה מן הרעיונות המשיחיים-דתיים. יוסף ויץ, מנהל מחלקת רכישות הקרקע ומחלקת הייעור של הקרן הקימת לישראל, הסביר שהשימוש במילה “גאולה” לטובת הנטיעות שמבצעת קק”ל אינו רק לתפארת המליצה, אלא היער הוא האמצעי היחיד לגאולת מיליוני דונם משממה. עבודת קק”ל אינה מקרית וצדדית אלא חלק מגאולת הארץ.

אלא שכאן ישנה סתירה מסוימת בין הנטיעות ברעיון המשיחי לפרקטיקת הנטיעות הציונית, כפי שהתפתחה בהמשך. הנטיעות ברעיון המשיחי, מלבד העובדה שהן סימלו את התעוררות אהבת האל כלפי עמו ותחילת הגאולה, הן נועדו לאפשר לפרט להתקיים מאדמתו ולקיים את המצוות התלויות בארץ. נטיעת היער שעליה דיבר ויץ, כוונתה היתה החייאת הארץ בלבד ולא הפרט. עצם המונח “יער” מתייחד אך ורק לאילנות סרק בעוד קיבוץ של עצי פרי מכונה מטע, גן, פרדס, בוסתן או כרם. בנטיעת יער מושם דגש על העץ – שיהיה בעל גזע נאה ונוף עבות ומצל – ולא על הפרי. גם טיב האדמה שונה – עצי פרי זקוקים לאדמת עדית בעוד עץ הסרק סובל גם אדמה זיבורית (טרשים, חולות, מדבר וביצות). הרעיונות המשיחיים והטרמינולוגיה ששימשה אותם אומצו אם-כן על-ידי הפרדיגמה הציונית, אך עברו הסבה בדרכם אל המעשה – מן המטע והכרם אל היער.

דימוי הארץ והיער האירופי
הרצל, בעומדו על הר הזיתים עתיר הקברים והחשוף מעצים, חזה ש”צלעות הגבעות בחוג רחב מאוד יוריקו בעבודתנו”. הוא חלם על “יערות עם” וראה בהם מקור לבריאות הציבור. יער ולא כרם או מטע ועם ולא יחיד.

הדימוי המקובל באותה תקופה על-ידי רבים ממבטאי הרעיון הציוני היה שהארץ נהרסה במאות השנים בהן נשלטה על-ידי מוסלמים ובעיקר ייחסו את חורבן היער לתורכים שהשמו את הארץ ולא עשו מאומה לשימור היער והקרקע ולא מנעו מהתושבים לכרות עצים ללא בקרה. התוצאה היתה, מלבד אסתטית, “הגשמים סוחפים את שכבת האדמה. צלעות העצים לוהטים מחום. חוף הים מכוסה חול והחול מתנועע, מרחיב ממשלתו וכובש שטחים חדשים. השפלה מלאה ביצות מעלות אדים ומרעילות את האויר וזורעות מוות”. לעומת זאת, “רק מהזמן שהישוב העברי החל נעשו ניסיונות נטיעת אקליפטוסים בביצות והתוצאות מפליאות – הביצה התייבשה. יער אדיר ונהדר משובב עין, וכמו מעון קיץ בתוכו מושבה עברית נהדרת” (פרוספקט חברת “יער”, 1920); “מיום צאת עם ישראל בגולה חרבה הארץ. האויבים הלוחמים פשטו ממנה את עדי עציה והיא הלכה הלוך וחשוף יותר ויותר במשך מאות בשנים עד היום הזה, כשהיא לפנינו בכל מערומיה ועריה” (ויץ, תרפ”א). ולא רק יהודים היו סבורים שהערבים אחראים להשמת הארץ, גם פקיד ממשלת המנדט טיר כתב בראשית שנות ה-1930 שלערבים לא היה כל עניין בייעור אלא רק בעצי פרי ורק באחרונה מלומדים ערבים אחדים החלו להבין את חשיבות שמירת היער והחלו בנטיעת יערות.

ראוי לציין שפקידי הברון היו הראשונים שנטעו עצי סרק מטעמי נוי במושבות ואקליפטוסים לייבוש הביצות ואפשר שהיתה זו הפעם הראשונה שרעיון נטיעת עצים עבר חילון. מבין הלא-יהודים הטמפלרים נחשבים הראשונים שנטעו עצי-סרק בארץ – על הכרמל. בשתי תופעות אלה אפשר לראות שוב, אירופיזציה של הארץ ותפישות אקולוגיות ולא דתיות.

תפישת היער במונחים אסתטיים, אקולוגיים וכלכליים
אחת המוטיבציות לנטיעת יערות היתה לצורכי איכות חיים וגעגועים לטבע: “המתנדבים דאגו כבר אז לצל, שהם עתידים לשבת בו” (הרצל, אלטנוילנד); היער משפיע על האקלים ומוסיף חן; כנזר זהב בראש מלך מראה היער; הוא משרה רוח שלוה ומוסיף כוח ליגיעי רוח (פרוספקט חברת “יער”, 1920); “היער הוא יצירה בפני עצמו. יצירה תרבותית וצורך תרבותי. היער הוא מזיגה של גונים, צללים וצלילים… ביער מוצא אדם מרגוע וסביבה המקרבת אל יוצר העולם… באלה מוצא האדם מזון שלפעמים הוא חשוב ממזון גופני…” (ויץ, תש”ה).

מטרות אקולוגיות עלו כטיעונים הן לטובת איכות הסביבה (שיפור האקלים) והן לטובת החקלאות – רק היער מכה שורשים בסלע; הוא השומר על האדמה מסחיפה ומרפד את המצע בעלים נושרים ההופכים לאדמה פוריה (ויץ תש”ד). “היערות ממלאים תפקיד חשוב בתולדות האנושיות, מימי בראשית עד היום הזה. ארץ שיערותיה מרובים – ברכה בה והריהי נעשית לכח מושך שיבואו בני האדם להתישב בה, יען כי ליערות השפעה מרובה על שלושת התנאים העיקריים הדרושים להתישבות, והם: האדמה, האויר והמים. ואוי, אוי לה לארץ שנחשפה מיערותיה כי גודעו ונכרתו. עם העדר היערות נפרעה ההרמוניה של היצירה הטבעית וניתן מקום למלאכי חבלה להשחית את האויר לרעתו של האדם, תושב הארץ” (ויץ, תרפ”א).

את המטרות האקולוגיות הדגישו בעיקר הבריטים ואף פעלו לשם כך באמצעות “פקודת היערות והחורשות, 1920”, שעודכנה מספר פעמים. הפקודה קבעה נהלים בעניינים כמו איסוף פחמים ועץ, כריתה, הפקת שרף ורעייה. כן הוכרזו שמורות יער פתוחות בשטח של למעלה מ-800,000 דונם. בנוסף הוקמה מועצה ציבורית וולונטרית בשם “Man of the Tree” והיתה גם חשיבה תיירותית – היער ככלי למשיכת תיירים.

התפישה האקולוגית-אסתטית המשיכה בעקביות גם כאשר התווספו לייעור יעדים נוספים. וכך נאם בן-גוריון בטקס נטיעות יער הנשיא 1949: “מכל המעשים המבורכים שאנחנו עושים בארץ הזאת, אינני יודע אם יש מפעל פורה יותר ואשר תוצאותיו כה מועילות כנטיעות העצים, המוסיפים יופי לנוף ארצנו, משבחים את האקלים ומוסיפים בריאות לתושבי הארץ”.

מטרות כלכליות שימשו מדי פעם כטיעון נוסף לטובת ייעור בעצי-סרק. ראשית, עצם הפעולה (משתלות, נטיעה) סיפק עבודה לתושבי ישובים חדשים ובה היה קיומם תלוי. גם הבריטים העסיקו מובטלים בייעור להקלה על מצבם הכלכלי. אך בעיקר עלה הגורם הכלכלי בהקשר של עץ היער כחומר-גלם לתעשיית העץ, כפי שהיטיבה לתאר זאת חברת “יער” במנשר הייסוד שלה ב-1920, בנסותה לשכנע משקיעים להשקיע ברעיון: אשרי הארץ שיש לה הכל. בית לא תחסר אם יערותיה מספיקים לה צורכי בניניה. היער הוא חוסנה, עושרה, פארה והדרה. ארץ בלי יער חסרה את הגורם העיקרי להתפתחותה. העץ הוא מוצר הכרחי לא רק לבניין אלא גם לחרושת. מהעז יכול לצאת מתוק – ייבוש ביצות בעצי סרק שאינם דורשים טיפול מרובה – יביא בצדו גם קרימת גידים ובשר על העצמות היבשות ויפיח רוח חדשה בישוב וכלכלת הארץ. ערך תפוחי הזהב בארץ נופל כי אין תיבות. כסא ושולחן הם לוקסוס שמייבאים. אקלים הארץ יכול לפתח עץ אקליפטוס במחצית זמן מאשר ברוסיה. הוא טוב לתיבות תפוחי הזהב, רהיטים וכו’. את העץ לא יחליפו בשום חומר אחר ושום המצאות שבעולם לא יפחיתו את ערכו שהרי גם בארצות היער נחרבו בשנות המלחמה היערות והכורת עולה. לכן גם יבוא העץ מתייקר. מכאן הצורך בנטיעת עשרת אלפים דונם על-ידי החברה לייעור, שביקשה לטעת יערות כעסק כלכלי לכל דבר אך גם להראות שזהו עניין מוסרי: זהו עסק בטוח “ששרשיו עמוקים, ענפיו מרובים ופריו בטוח וקים לעד. וכשם שהיער יביא ברכה לבעליו, ככה הוא ישפיע על הבראת האקלים של ארץ ישראל, יכניס מקצוע כלכלי מבוסס, יצור אינדוסטריא עשירה, ישמש בתור חומר עוזר חשוב לחקלאות, יקל לבנין הארץ, העיר והכפר, יוסיף יופי וחן לארץ ועושר וגאולה לנוטעיה”.

המטרות האסתטיות, האקולוגיות והכלכליות עמדו אפוא בראש מעייניהם של המנהיגים הציוניים מתחילת הדרך (הרצל, יונה קרמניצקי שלימים היה מנהלה הראשון של קק”ל), אם-כי, כבר בתום העשור הראשון לפעילות הציונית, חלה התפכחות מן התפישה הרומנטית של הקף יערות אירופי שתפס 30% משטח יבשת אירופה. קובעי המדיניות הסתפקו בעשירית מכך על אדמות הלאום (ס”ה האזורים שהתאימו לייעור בארץ בכלל היה 9.2% משטח הארץ – ויץ, תש”ד).

לשם הגשמת המשימה ביקש הרצל ב-1896 מאוטו ורבורג הבוטנאי, שיכין סקר צמחים אפשריים לנטיעה. בסקר שהוגש כעבור שנה, המליץ הלה על נטיעת אורנים (החוף, ירושלים) אלונים (מצוי, הסלע, השעם), אלות (מסטיק, א”י ותרבותית), צמחי תבלין (אזוביון, מרוה, קורנית) ועוד. כן המליץ לאקלם עצים מיובאים. אולם, שנים ספורות אחר-כך, ב-1903, ביושבו בראש הועדה הא”י של ההסתדרות הציונית, המליץ ורבורג על נטיעת עצי פרי ים-תיכוניים, ובמיוחד זית שההשקעה בו קטנה ואפשר לייצא פירותיו ושמנו. בעקבות החלטת הועדה הא”י הוקמה קרן ציונית מיוחדת ושמה “תרומות עצי זית”, שנועדה לגייס כסף לנטיעת זיתים באזורים שאינם מתאימים לעיבוד חקלאי ורווחי מכירת השמן ישמשו לפעולות תרבות. עם פטירתו של הרצל ב-1904 הוסב שם הקרן על-שמו. הוחל בהקמת משתלות זיתים והכשרת שטחים לנטיעת יערות-הרצל שלמעשה היו לא יערות כי אם כרמי זיתים. הפעולה הממשית החלה ב-1907 (בחדרה, בן-שמן, חולדה והר כנרת) וב-1911 חלו שינויים פוליטיים, כאשר ניהול הנטיעות עבר לידי קק”ל ומכאן ואילך הפכה היא האחראית הבלעדית למפעל הייעור הציוני.

עם העברת ניהול הנטיעות לקק”ל, השתנתה גם הגישה. נמצא כי הזית אינו מתאים למטרות – גידולו איטי ואינו משתלם. המדיניות החדשה היתה אקליפטוסים, ברושים ואורנים. בתחנת הניסיונות של אהרן אהרונסון נערכו ניסיונות אקלום עצי יער אקזוטיים מיובאים, חיפשו עצי יער בארצות שכנות, ונעשו מחקרים על עצי יער שנכחדו. הנה כי כן, מיערות עצי סרק אליהם התכוון הרצל וברוח זו הכין ורבורג את הדו”ח בשנת 1896, עברו לנטיעת מטעי עצי פרי שכינו אותם בטעות “יערות”, משום שהאוריינטציה היתה ייעור הארץ מטעמים אקולוגיים ואסתטיים וכוחו של הרגל הותיר את המונח, ולבסוף חזרו ליערות עצי סרק, כאשר החל מ-1911 ניצחה קק”ל על המלאכה.

תפרוסת היערות והמניע המדיני
המחלוקת עצי פרי – עצי סרק היתה משמעותית לא רק במובן יעילות הייעור. היתה לה משמעות רבה בכל הנוגע לתפרוסת הייעור. עצי פרי, כמוהם ככל משק חקלאי של מתיישב במושבה כלשהי. לא ניתן לנוטעם אלא באדמות עדית. ההחלטה על עצי פרי (זיתים) התאימה לשעתה, כאשר לקק”ל היו מעט קרקעות ורובן היו באזורים נוחים יחסית. קרקעות אלה עדיין לא הוחכרו למתיישבים וממילא ייעודן לייעור נחשב זמני, שכן חזות הכל היתה התיישבות ולא ייעור. הייעור הזמני נועד לפתור בעיות משפטיות – עדיין לא נפתרה שאלת החכרת אדמות קק”ל למתיישבים וחוקי הקרקעות מנעו הוברת (מלשון בור) הקרקע.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, משנפתרו בעיות ההחכרה למתיישבים, לא היה יותר טעם בייעור לאומי בקרקעות טובות לחקלאות. מכאן ואילך, מלבד החלפת עצי הפרי בעצי הסרק, נקבעה מדיניות תפרוסת הייעור: “לא בעצי פרי שאינם בגדר של יער כי אם בעצי סרק שהם עצי יער מדרך טבעם, ולא יינטעו עצי סרק בעמקים שאדמתם טובה לגידולים חקלאיים אינטנסיביים כי אם בגבעות אבניות ובהרי סלעים” (ויץ, 1970). בתחילה אומנם נטו עדיין להמשיך בנטיעת אקליפטוסים לייבוש ביצות ועצים שונים לעצירת חולות, אך בהמשך, 97% מהעבודה נעשתה באדמות הטרשים בהרים ורק 3% ביתר האזורים.

הטעמים האסתטיים והאקולוגיים שהיו הגורם הראשוני לייעור, הוחלפו כעת באופן מובהק בגורמים מדיניים: בכל מקום שלא ניתן היה לעבד את הקרקעות שהלאום רכש, צריך היה לייער, פן תופקע הקרקע. רוכשי הקרקעות (חברת הכשרת-הישוב, קק”ל וחברות פרטיות שונות) השתדלו כמובן לרכוש רק קרקעות טובות לעיבוד, אולם, לא פעם נאלצו במעין “עסקת חבילה” לרכוש גוש שלם שכלל גם קרקעות שצלחו רק לייעור. נטיעת עצי פרי ממילא לא התאימה לקרקעות אלה, כך שברור שהמרת עצי הפרי בעצי הסרק היתה כעת כורח המציאות ולא עניין לבחירה.

היער כמכשיר לגאולת הארץ וכמכשיר גיוס כספים
נטיעת “יערות עם”, אליבא דהרצל, דרשה ממון רב “אבל לבריאות הציבור אין חסים על ממון. אין דבר יקר בעד יערות העם. הריבית משתלמת בדורות הבאים”. בספרו אלטנוילנד הציע הרצל הקמת קרן תרומות עצים, כמכשיר לייעור: “הכסף נאסף בתחילה על-ידי “חברת הנטיעות” שאספה ממון בכל העולם, כאשר היה עוד העם היהודי נפוץ”.

ודאי וודאי שגיוס כספים לייעור היה נחוץ בשעה שייעוד הייעור הלך ונטה לכיוון המדיני. כדי לרתום את הציבור לתרומות שימש היעד המדיני כאתגר מלהיב. אולם, יעד הייעור נראה חיוור ביחס לאתגר שנתפש כ”אמיתי” – רכישת הקרקעות וההתיישבות. הייעור נראה כמותרות, ודאי כאשר הוצג כחיוני מטעמים אקולוגיים או אסתטיים. לשם כך גיוסה טרמינולוגית הגאולה. הטענה היתה שאין כל הבדל בין רכישת קרקע לייעור אדמה זיבורית שגם היא מרבה את הנכסים הקרקעיים ומקרבת את הגשמת היעד הציוני. שניהם מהווים חלק מ”גאולת הארץ”! שניהם זקוקים לתרומות העם, כפי שהסביר ויץ ב-1944: קק”ל אינה יכולה לצמצם עצמה לגאולת אדמה פוריה אלא חובתה גם גאולת הארץ – כל שטח ושטח, כולל אדמה זיבורית או בור. ייעור אדמה זיבורית בא להשלים את הגאולה. לכן, כל תרומה לקרן העצים היא כתרומה לגאולת הארץ. קצב הייעור עד אותה שעה היה איטי מדי, לטעמו של ויץ – מתוך 697,000 דונם שהיו באותה עת בידי קק”ל, רק 2.2% היו מיוערים, בעוד שהאדמות הטעונות ייעור (כלומר, שלא היו ראויות לעיבוד) כללו 10.7% (72,600 דונם). זאת, מלבד כ-50,000 דונם אדמות פרטיות שצריך היה לייער. הקצב האיטי של הגעת התרומות הכתיב את קצב הייעור וויץ התריע שיידרשו 80 שנה רק כדי לייער את האדמות שנרכשו עד אותה עת, שלא לדבר על האדמות שעוד יירכשו ועל האדמות הפרטיות שכלל לא החלו לייער.

הזיכרון ההיסטורי המשותף אודות מצוות נטיעת עצים (עצי פרי במקור) והנגזרות המשיחיות עשו את שלהם לטובת גיוס יהודי העולם למימון נטיעת יערות סרק. החיבור בין רעיון הגאולה המשיחי לרעיון הגאולה הציוני נקלט בתודעה ונרתם בצורה יעילה לגיוס כספים למטרות המדיניות: “בני ישראל כשבאו לרשת את הארץ נצטוו מפי הגבורה על הנטיעה… ואבותינו הקדמונים קיימו את המצווה במרץ רב…” (ויץ, תרפ”א). המושג “יער לאומי” כה השתרש עד שהוא חובר באופן טבעי ביותר עם המסורת היהודית. כך, למשל, עשה יצחק כהן-צדק, איש ירושלים, בשנת תר”ץ, שימוש במנהג היהודי הקדום של נטיעת ארז וברוש על-שם תינוק ותינוקת. לפי הצעתו, כעת, כשיהודים מתאחדים מכל העולם לחיות את הארץ מחורבנה ולחדשה כקדם, חובה לחדש את המנהג היפה ומעצי הילדים יתהווה יער גדול ורענן, לסמל, כי בני העם יהיו רבים, גדולים ורעננים כמו העצים ביער הלאומי. “כי כימי העץ ימי עמי” – כשם שבמקום עץ זקן אחד צומחים הרבה עצים סביבו כך עם ישראל מגדל דור צעיר ורענן ולכן חי לעולמים. כי האדם עץ השדה: כשם שהעץ ירוק ורענן כאשר הוא מושרש באדמה ויונק, כך האדם – כאשר הוא מקושר אל אדמתו. מפעל נטיעת היער הלאומי ליד ירושלים יסייע גם לחדש את החג הלאומי הגדול שהיה לפנים – ט”ו בשבט. החג הלאומי ביער הלאומי בירושלים: כל עם חי היושב בארצו וחי חיים טבעיים יש לו חגים דתיים לאומיים.

הצורך בטקסים וסמלים לכל לאום, קיבל את ביטויו במקרה זה בחג דתי שאימץ צביון לאומי. ראשיתו של המנהג הלאומי של נטיעה בט”ו בשבט מיוחס למחנך זאב יעבץ שיצא עם תלמידיו בט”ו בשבט תרנ”ב (1892) לנטיעות חגיגיות בזיכרון יעקב. בהדרגה נפוץ המנהג ברחבי הארץ ובשנת 1908 הוא אומץ ע”י קק”ל. ישיבתה הראשונה של האספה המכוננת (הכנסת, לעתיד) התקיימה בירושלים, בבניין הסוכנות, בט”ו בשבט תש”ט, 14 בפברואר 1949. רוב הנבחרים הגיעו לירושלים ממישור החוף ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים.

רעיון היער הלאומי שאב כוחו מן המסורת היהודית הקדומה שביטאה את הקשר אדם-עץ. כעת הוסב המנהג הקדום, בהתאם להשתרשות הרעיון הציוני, לקשר עם-עץ.

סיכום
התודעה היהודית אודות הקשר בין עץ הפרי ונטיעת העם בארצו, לא התקשתה להמיר את עץ הפרי בעץ הסרק ששימש ליעדים מדיניים ואקולוגיים בעיקר. החוליה המקשרת היתה רעיון הגאולה. התיישבות העם בארץ, כשלב בגאולה הטבעית ההדרגתית, ונטיעת הארץ כסמל וכאמצעי לנטיעת האל את העם בארצו, הוחלפו ברעיון הגאולה הציוני-חילוני ששם את הדגש על גאולת הארץ על-ידי הלאום. בתודעת הציבור נותר העץ, באשר הוא, ככלי לגאולת הארץ ולכן קל היה באמצעות תעמולה לגייס משאבים ותמיכה רחבה לטובת המרת עצי הפרי (שממילא ניטעו במסגרת ההתיישבות החקלאית) בעצי הסרק באדמות הזיבוריות בהרים. כעת הוסבר לכל שהם חזות גאולת הארץ. עד כדי כך רבה היתה הזהות בין המצווה היהודית המקורית וגלגוליה המשיחיים, עד שלא פעם בתעמולה הציונית נעשה שימוש בפסוק “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ…” – ללא המילה האחרונה – “מאכל”.
הדרך לחילון העץ היתה קצרה ביותר. הברוש (שזוהה בטעות כארז) שנטע הרצל במוצא ב-1898 יכול להיחשב העץ הלאומי הראשון שגויס למטרת גאולת הארץ המחולנת. ולמעט שנים ספורות של ניסיונות להגדיר את כרמי הזיתים שנשתלו כ”יערות” לאומיים על-שם הרצל, כבר מ-1911 עברו באופן מלא כמעט לעצי-סרק. עצי-הסרק שימשו כחיילי הלאום. בתחילה נוצלו לייבוש ביצות (אקליפטוסים), אך די מהר עברו לייעור ההר מטעמים מדיניים. תורמי הכסף הורגעו שאין בייעור תפקיד ציוני פחות ערך, אלא הוא השלמה חשובה לגאולת הקרקע.

ללא ספק תרמה לכך עמדת הבריטים שעודדו את הייעור בארץ והכניסו דפוסי עבודה, חוקים ורעיונות אקולוגיים-מדעיים, אך גם היהודים האירופיים עצמם הביאו רעיונות אלה ממקורותיהם האירופיים.

העצים גויסו למשימה הציונית. הם הפכו אייקון מקודש. בחרדת קודש נוטעים עצי סרק, בטקסים מיוחדים, ואין לכרות אותם. היעדים החילוניים לגמרי (מדיניים, מדעיים-אקולוגיים) זכו להצלחה גמורה בזכות קידוש האייקון משום הקשר העמוק בין האדם לעץ עוד משחר ההיסטוריה האנושית בתרבויות שונות וגם בתרבות היהודית, ומשום רעיונות רוחניים אודות הקשר העמוק בין העם לארצו, שבאו במאה הי”ט לביטויים המעשי בנטיעת הארץ וקידוש עץ הפרי. מצוות איסור כריתת עצי פרי שועתקה לאיסור כריתת עצי הסרק המקודשים ביער הלאומי כשברקע הטעמים המדעיים-אקולוגיים ויחס החשיבה המודרנית לעץ כאורגן חי.

הפסוק “כי האדם עץ השדה” מבטא רבים מהרעיונות שעברו כחוט השני בתרבויות קדומות ובתרבות עם ישראל לאורך הדורות. הוא יכול להתפרש כמטפורה בעלת משמעות רוחנית – הקשר המיסטי בין האדם והעץ; משמעות סימבולית – העם והעץ; פרקטית – קיומו של האדם מן העץ; או כמטפורה לאידיאה המודרנית-מדעית – העץ הוא אורגן חי כמו האדם – אידיאה שלפי פרשנויות מסוימות של הפסוק, גם היא כבר התקיימה בימי קדם.

החיבור בין התפישות הקמאיות אודות הקשר אדם-עץ, לבין רעיונות הגאולה, הרעיונות המודרניים-מדעיים והיעדים המדיניים הוא שהביא בסופו של דבר לקידוש עץ הסרק הלאומי. נוצרה זהות מלאה בין הרעיונות הישנים והחדשים עד שהיטשטש ההבדל בין “נזר יערות סביב כל ישוב” כחזונו האירופי-המודרני-מדעי של הרצל, לבין הרעיון היהודי של “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ…” ויץ מסכם את התפקיד המשולש של נטיעת היער: “את היער הזה אמרה הקרן הקימת להקים בארצנו, יער בעל שלוש מגמות: חקלאית-קרקעית, ישובית-מדינית – יראו אומות העולם איך החיינו את השממה; וחברתית-יצירתית” (ויץ, תש”ה). בין שלושת התפקידים אין אזכור של הרעיונות היהודיים המקוריים. הם נטמעו כליל אך לא נעלמו.

ביבליוגרפיה
אמיתי יעקב, “ראש השנה וראש השנה לאילן – סיפורו של חג ישן-חדש”, מנחם ירושלים, תשנ”ה, עמ’ 98-110.
טאוב ירמיהו, “‘כי האדם עץ השדה’: על הדימוי ומשמעותו בפרט ובכלל ישראל”‬, מרחבים א, תשמ”ג, עמ’ 89-95.
ויץ יוסף, היער והיעור בישראל, 1970.
יערי אברהם, “תולדות ראש השנה לאילן”, מחניים מ”ב, תש”כ.
כהן אמוץ, “אילנות אצל קדמונינו”, מחניים מ”ב, תש”כ.
כ”ץ יעקב, לאומיות יהודית, הספריה הציונית, ירושלים, תשמ”ג.
ליפשיץ נילי, ביגר גדעון, “מדיניות הייעור של התנועה הציונית בארץ-ישראל 1895-1948”, קתדרה 80, תמוז תשנ”ו, עמ’ 88-108.
ליפשיץ נילי, ביגר גדעון, “מדיניות היעור של הממשל הבריטי בארץ ישראל”, אופקים בגיאוגרפיה 40-41, תשנ”ד, עמ’ 5-16.
מורגנשטרן אריה, גאולה בדרך הטבע בכתבי הגר”א ותלמידיו, מכללת אורות ישראל, אלקנה, 1989.
עמר זהר, “פולחן העצים ליד קברי קדושים במסורת היהודית והמוסלמית”, אריאל 117-118, תשנ”ז, עמ’ 155-162.
פטאי רפאל, אדם ואדמה, כרך ראשון, ירושלים תש”ב.
שילוני צבי, הקרן הקיימת לישראל וההתיישבות הציונית: 1903-1914, יד בן-צבי, ירושלים, 1990.