יום הכיפורים: מודעות לפגיעותנו כבני אדם

מאת: ד"ר עינת רמון

 
 
בפרוס על העם היהודי בישראל ובתפוצות ערב יום הכיפורים, מסתופף לתפילת כל נדרי בבית הכנסת המון העם, ובתוכו גם כאלו שאינם "מתפללים קבועים" במהלך השנה. רבים מנתחים את התופעה בכלים של תהליכים חברתיים: יש המגיעים מתוך התרפקות על מסורת של הורים ויש המבקשים רק בערב זה שיח עם המסורת או מפגש עם בורא עולם. מן הסתם, רבים הם המניעים לכך, ואף ראשיתו של נוסח התפילה: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" משקפת את המפגש של רוב בני ובנות העם היהודי בערב זה, בו כולנו (ללא קשר למקורו ההיסטורי של הנוסח) בבחינת "עבריינים" הבאים לבקש מחילה וטהרה.

ואולם, עיקרה של תפילת ערב יום הכיפורים אינה עוסקת ב"עבריינות", אלא בחדירה ללב הקיום האנושי וללבנו אנו, לפגיעות של כל אדם ואדם בהיותו נברא, בהיותו נבדל מא-לוהיו.

ביטויים שונים בתפילה משקפים את הפגיעוּת האנושית הזו, כרגש שעלינו לפגוש בברכה בערב זה: "כי הנה כחומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר כן אנחנו בידך..." מציין פיוט אחד ומביא בהמשך דימויים שונים להיותנו חומר ביד היוצר. היוצר יכול להיות מסתת, חרש, מלח, מזגג (זגג) רוקם וצורף. כל אלו הם דימויי האל ואנו חומר בידיו. ומתוך כך אנו מבקשים בהמשך: "רחם על שבורי הלב (בארמית: 'תבירי ליבא') אל תשליכנו מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממנו, אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כחנו אל תעזבנו."

מה פשר התכנים הללו, החוזרים ונשנים בתפילות יום הכיפורים, החל מערב יום הכיפורים ועד תפילת נעילה למחרת, בה אנו מזכירים לבורא עולם בנוסח התפילה שלנו "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם"?

יום בשנה, היום בו אלו מביננו המתחברים למסורת ישראל שבבית הכנסת, נזכרים במאפייני היותנו בני אדם: שהזקנה היא חלק מן התהליכים העוברים על כולנו, ושעולמנו אינו מובן מאליו ויכול לעבור הרס והשחתה בכל עת.

בשפת הרוח האוניברסלית רגע כזה נקרא רגע של הרפיה.

מה ז"א רגע של הרפיה? בספרה של אניטה מורז'אני, אשת עסקים הינדית שחיה בהונג קונג: "מתה להיות אני" (אופוס הוצאה לאור 2013), היא מתארת את החלמתה הפתאומית מסרטן בעקבות חווית סף מוות שחוותה. ריאותיה נתמלאו נוזלים כתוצאה מן המחלה והיא עמדה למות, אך היא חשה הקלה ושחרור שכמותם לא חוותה מעודה (עמ' 84). והיא התחילה להבין ש"הכל מושלם ומתנהל על פי תכנית." (שם, עמ' 86).

למעשה, מנסות תפילות הימים הנוראים להעביר לנו חוויה מעין זו. חוויה של נתינת עצמנו לכוח עליון ומתוך כך של תחושת שחרור מוחלט, גם מבלי שחלינו או עברנו חוויה קשה. לכאורה, מנקודת מבט מודרנית ופוסט מודרנית יש באמירות אלו, הנוגעות לחולשה הטבועה בעצם הקיום האנושי, מימד עצוב. עובדה היא שאנו מבקשים להדחיק מתודעתנו ולטפח במקומה את האשליה שאנו כל יכולים ושולטים באופן מלא בעולם. ואכן, על פי היהדות נבראנו בצלם א-לוהים, אבל רק בצלם. אחת ההבחנות הראשונות ביהדות היא זו שבין א-לוהים הכל יכול, והאדם הנברא, זה הפגיע, שיש לו יכולת להשתנות ולשנות, אך כוחו בין היתר הוא בהבנת מגבלותיו. לא נועדנו לשלוט בעולם, יש בידינו הבחירה לשלוט במעשינו אך גורלנו הגופני אף הוא אינו נתון בידינו לחלוטין. ואולם, דווקא בשל ניפוץ האשליה של העת החדשה הרואה את האדם ככל יכול וכשולט בטבע כולו, יש במשפטים אלו מתוך תפילת יום הכיפורים הקלה גדולה. יש בהם שחרור אמיתי. שחרור מן האשליה שאנו משתווים בכוחנו לבורא עולם. בהיותנו בני אדם אנו רשאים להיות פגיעים, מזדקנים, מאבדים ומוצאים את רוח הקודש שלנו. אנו יכולים להתפלל אך לא להבטיח שהעולם יתקיים לעולם. בהקלה זו, של התלות בבורא עולם ומודעות להיותנו פגיעים, יש רוך, יש ברכה רבה ותפילה לגמר חתימה טובה.
 

ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה למחשבת ישראל ומנהלת תכנית מרפא להכשרת מלווים רוחניים במכון שכטר.

logo

ארכיון

  • יום הכיפורים: מודעות לפגיעותנו כבני אדם