הקהילתיות המדבקת: למה חשוב לחגוג את החגים במסגרת קהילתית

מאת: ד"ר תומר פרסיקו

 
לפני מספר שנים חגגתי את ראש השנה באומן. הגעתי מתוך סקרנות ורצון להבין את התופעה, אולם כשהתחלתי להסתובב בעיירה בין אלפי גברים יהודים העוסקים בתפילה קרה לי משהו: הפכתי להיות אחד מהם. היה משהו מדבק בקהילתיות, או שמא באחוות הגברים, או שמא בתפילה ההמונית, ונשביתי בקסם המשכר שאפף את האזור כערפילים בלתי נראים, נהנה לצלול פנימה, לתת לעצמי להתאהב בהתרחשות המתערבלת מסביבי.
 
יש כל מיני סיבות שהופכות את אומן לאירוע דתי מיוחד, אבל האמת היא שאין שום צורך להגיע עד שם כדי להרגיש חלק אינטגרלי מתפילה קהילתית – הרי זו מתרחשת בכל בית כנסת בכל יום. במיוחד בחגים – ובמיוחד בחגי תשרי – אנחנו יודעים שישראלים רבים שכרגיל אינם פוקדים את בית הכנסת מגיעים כדי להרגיש חלק מהחג. אין זה מקרה לדעתי שהתפילות ביום כיפור דווקא מושכות רבים כל כך אליהן. "היום הקדוש ביותר" איכשהו מחייב התקבצות יחד, ויש טעם לנסות להבין למה.
 
אבל אולי נשאל את אותה השאלה מהצד השני: האם אפשר לחגוג את חגי תשרי לבד? אני לא מתכוון רק מבחינה הלכתית, ואפילו לא על ההיתכנות החברתית של העניין, אלא בעיקר מבחינה קיומית-דתית: האם אפשר לחגוג את ראש השנה, יום כיפור, סוכות – לבד? חגים מעוצבים בדרך כלל כאירועים קהילתיים, וקל להבין מדוע מסורות שכאלה תורמות לחיזוק הקשרים בין חברי הקהילה. אנחנו גם יודעים שחגים הם תקופות שמועדות לפורענות עבור מי שאין לו משפחה או קהילה לחגוג איתה יחד. אולם השאלה שלי היא שונה: האם יש גם משמעות דתית, משמעות רוחנית, לחגיגה בקהילה?
 
כמי שגדלו, חונכו וחיים בחברה מערבית ודמוקרטית אנחנו חולקים תפיסת עולם המעמידה במרכז את הפרט, על זכויותיו, חובותיו ומעל לכל האוטונומיה שלו. מעמדו של האינדיבידואל כישות מונוליתית ואוטוקרטית נמצא כיסוד הכרחי לצורה שבה פועלת מערכת המשפט שלנו, צורת המשטר שלנו והכלכלה שלנו. ההיגיון המנחה את כל אלה הוא פשוט: היחיד אחראי לדעותיו ולמעשיו, והוא זכאי לגמול, או נידון לסנקציות, שאלו מביאים עליו.
 
כדי להבין עד כמה שונה התפיסה הזאת מכזו שבה המשפחה או השבט נמצאים במרכז די להתבונן במנהגים וחוקים קדומים בהם הקולקטיב הקרוב הוא האחראי, לטוב ולרע, על חבריו ומעשיהם. מנהגים כמו נקמת דם או רצח על רקע "כבוד המשפחה" הגיוניים ונחשבים "צודקים" רק אם השבט כולו אחראי למעשיו של כל אחד מחבריו, רק מכיוון שהמשפחה נחשבת יחידה חברתית-משפטית אחת. באותה צורה גם ייבום הוא פעולה נדרשת רק אם אחים ערבים זה לשמו של זה. המצב כיום כמובן שונה בתכלית: היחיד – ולא המשפחה כפי שאוהבים לפעמים לומר – הוא אבן הבניין של החברה המודרנית.
 
אולם בעוד מבחינה משפטית וחברתית מובן לנו מאליו שתפיסת הפרט כאחראי למעשיו הינה התקדמות מוסרית גדולה (כזו שנענית לדרישתו הרטורית של הנביא, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!?"), מבחינה דתית ורוחנית נראה לי שהתפיסה האינדיבידואליסטית מפספסת ממד חשוב מאין כמוהו. אנחנו רגילים כיום לראות את הפרט הדתי כמי שנמצא בקשר אישי – עמוק או אינטימי יותר או פחות – עם האלוהים. לפעמים אנחנו גם מדברים על אנשים שנמצאים ב"מסע רוחני" שאמור להביא אותם באופן פרטי, תוך טרנספורמציה פנימית כלשהי, מנקודה א' לנקודה ב', כאשר זו האחרונה נעלה או נשגבת יותר. אולם ברצוני להציע שבמעבר מדתיות קהילתית לדתיות פרטית איבדנו ממד חשוב בחיים הרוחניים שלנו.
 
כדי להבהיר את העניין טוב יותר אפנה למי שספריו השונים מהווים את הבסיס לחשיבה המחקרית על הדת כתופעה חברתית – אמיל דורקהיים (1917-1858). דורקהיים התייחס אל היצור האנושי כ-Homo duplex, כלומר "אדם כפול": אישי וחברתי. לתפיסתו של דורקהיים כל אחד מאתנו הוא שניים, ואי אפשר להבין את האדם אם מתייחסים רק לממד אחד של זהותו. בהמשך לכך הבחין דורקהיים בין דת שמתקיימת כנגזרת של עולמו הפרטי של היחיד, שתלויה בבחירתו ומעוצבת על פי צרכיו, לבין דת קהילתית, המועברת אל הפרט מאבותיו, המחייבת אותו במסגרותיה והעונה קודם כל על צרכיה של החברה, ולא שלו. אלו שתי תופעות דתיות שונות, גם אם יש ביניהן קשרים מסוימים וגם אם הן שייכות לאותה קטגוריה.
 
תהליך החילון שעבר המערב במאות השנים האחרונות החליש משמעותית את צורת הדת האחרונה (זו הרי מחולקת כיום למגוון הולך וגדל של זרמים ותנועות) והביא לפופולאריות חסרת תקדים של הראשונה (במעגלי הרוחניות הניו-אייגי'ת, למשל). בתור סוציולוג קל לנחש שעבור דורקהיים נחשב הטקס המשותף לאתר מרכזי של כינון הקהילה. אולם דורקהיים טען לגביו דבר נוסף וחשוב: הוא קבע שהטקס הקולקטיבי הוא גם אתר מרכזי של דתיוּת, של חוויה דתית.
 
על פי דורקהיים:
 
עצם ההתקהלות יחד מהווה גירוי [רגשי] בעל עוצמה אדירה. מרגע שהפרטים נאספים יחדיו קרבתם מפיקה מעין חשמל שמזניק אותם לגבהים עצומים של התלהבות. כל רגש שבא לידי ביטוי רוטט ללא מחסומים בתודעתם, אשר נשארות פתוחות לרשמים חיצוניים, וכל אחת מהן מהדהדת את אחיותיה. (Elementary Forms of Religious Life, p. 217)
 
להתקבצות יחד אין אפוא רק משמעות חברתית, אלא גם חווייתית: הפרט שחוגג כחלק מקהילה מעצים את רגישותו ומגביר את עוצמת רגשותיו. כאשר רגישות זו ורגשות אלה מופנים כלפי הממד האלוהי של המציאות נוצרת חוויה דתית בעלת עוצמה רבה. מכאן שבלי קשר לכך שבחגיגת חגים לבד קיימת אפשרות לפגם הלכתי-טכני או קהילתי-חברתי, יש בה גם חסרון דתי-חוויתי. מבלי לנסות לרדד את הדתיות שלנו לרמה החווייתית בלבד, נדמה לי שבכל אופן אפשר לקבוע שלחגיגה או לתפילה משותפת יש ערך מוסף דתי. הרזוננס הנפשי שבין הפרטים בקהילה בזמן טקס או תפילה משותפים מעודדים פתיחות רגשית ומאפשרים רגישות שקשה הרבה יותר להגיע אליה לבד.
 
למעשה, הבנת העניין כך תבהיר לנו שלא פחות מאשר מכונן הפולחן המשותף את הקהילה, הוא גם עונה על הצורך הקהילתי של כל אחד מאתנו. כוונתי היא שאנחנו זקוקים לקהילה לא רק על מנת לשרוד או להתמודד ביעילות עם אתגרי החיים, אלא גם על מנת להתפתח תרבותית, דתית ורוחנית. אנחנו, כאמור, יצורים קהילתיים, לא פחות מאשר פרטיים. ללא הבנת האדם כ-Homo duplex, כישות ששתי זהויות מתרוצצות בקרבה, האישית והקהילתית, לא נוכל להבין לעומק עד כמה הטקס הדתי – וטקס הוא בהגדרה אירוע קהילתי – חיוני עבורה.
 
נחזור לחגי תשרי: התפילה המשותפת בראש השנה וביום כיפור, ארוחות החג המשפחתיות, אירוח האושפיזין בסוכה – כל אלה מעודדים אותנו להתקבץ יחד ולפנות אל האלוהים במשותף. אין זה מקרה שכך עוצבו החגים, ואין זה מקרה שדווקא בחגי תשרי נרשמת נוכחות גבוהה בבתי הכנסת. היכולת שלנו להשתתף בחגיגיות של החג, להיות נוכחים בו, לחגוג אותו ממש תלויה בהימצאותנו יחד עם חוגגים אחרים. קדושתם המיוחדת של החגים הללו ורצונם של רבים להפוך אותם למיוחדים מביאה לדגש מיוחד על חגיגתם יחד. ההתחלה החדשה של השנה מתעצמת מתוך החגיגה המשותפת.
 
ד"ר תומר פרסיקו הוא מרצה לחינוך יהודי-רוחני ומחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות.
logo

ארכיון

  • הקהילתיות המדבקת: למה חשוב לחגוג את החגים במסגרת קהילתית