מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

עיראק-קפריסין-ישראל: על קבורתו בשלישית של מפקד האצל דוד רזיאל

באחד מחלקיו של בית הקברות הצבאי בירושלים עומדת מצבה בודדה ויוצאת דופן. אלו מכם שייגשו אליה יוכלו לראות כי מדובר בקברו של דוד רזיאל, מפקד האצ”ל. לא רבים יודעים, כי זהו מקום מנוחתו השלישי של דוד רזיאל, וכי קודם לכן היה קבור בבית קברות צבאי בריטי בצפון עיראק ומאוחר יותר הועברה גופתו לבית קברות יהודי בקפריסין. מאמר זה מוקדש לזכרם של חללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה והטרור.

דוד רזיאל היה ממייסדי האצ”ל ומפקדו. הוא מונה בשנת 1938 לעמוד בראש הארגון וכינויו המחתרתי היה “בן-ענת”. במאי 1939, לאחר שפעל במחתרת כנגד הבריטים הוא נתפס ונכלא על ידם, אך שוחרר כחלק מהסכם שנחתם עימם. בשנת 1941, אחרי שפרץ בעיראק מרד אנטי-בריטי, יצא לשם בראש קבוצה של ארבעה לוחמי אצ”ל בכדי לסייע לבריטים. ב-21 במאי, במהלך משימת מודיעין לקראת כיבוש העיר פאלוג’ה, נהרג רזיאל מהפצצה של מטוס קרב גרמני. הוא נקבר בבית קברות צבאי בריטי בחבאניה.

המאמצים להעברת עצמות רזיאל לקבורה בארץ ישראל החלו מיד לאחר נפילתו, בתחילה על ידי משפחתו. רעייתו, שושנה, ביקרה בחבאניה וניסתה להביא את השלטונות הצבאיים הבריטיים להסכים להעברה מיידית של שרידיו ארצה. בעקבות הלחץ שהפעילה משפחת רזיאל, העבירה ממשלת פלשתינה (א”י) לממשלת עיראק בקשה רשמית בנושא זה ונראה היה כי זו הייתה נכונה לאשר את העברת השרידים לארץ ישראל. אך עם פרוץ מלחמת העצמאות, הקמת מדינת ישראל והשינוי הגיאו-פוליטי באזור, הפכה העברת ארונו של רזיאל לבעייתית הרבה יותר.

לאחר הקמת מדינת ישראל פנו בני משפחת רזיאל למשרד החוץ הישראלי בכדי שאנשיו ינסו לקדם את העניין. בני המשפחה נסעו ללונדון מספר רב של פעמים בכדי להשתדל אצל גורמים מקומיים. משרד החוץ פנה לממונה על בתי הקברות הבריטיים במזרח התיכון כדי שיאפשר זאת ובינתיים עמדו השלטונות העיראקיים בסירובם.

בכל פעם שאנשי האצ”ל קיימו טקסי אזכרה לזכרו של רזיאל, הביעו המשתתפים תקווה כי יום יבוא וגופתו אכן תועבר מעיראק לישראל. יום הזיכרון לחללי הארגון נקבע ליום מותו, כ”ג באייר, והתקיים כך עד שנת 1977, עת הוכרו חללי אצ”ל ולח”י וטקס הזיכרון שלהם אוחד עם יום הזיכרון לחללי צה”ל. לפני כן התקיים טקס הזיכרון המרכזי ברמת רזיאל, היישוב בהרי יהודה שנשא את שמו של מפקד האצ”ל והוקם בראשית 1949.

בשנת 1955 מילאה תחושת בהילות את הפועלים בעניין עצמות רזיאל בשל נסיגתה הצפויה של בריטניה מעיראק. החשש היה כי עם יציאת הבריטים מעיראק יהפוך עניין העברת עצמות רזיאל לבלתי אפשרי. בני המשפחה ניסו לשכנע את ראשי משרד המושבות ואת משרד המלחמה הבריטיים כי רזיאל היה למעשה אזרח כשפעל בעיראק ולכן לא חלים עליו כללי הקבורה הנהוגים באימפריה הבריטית.

הבריטים החליטו להעביר את שרידי רזיאל לקפריסין. האי היה אחד המאחזים הקולוניאליים האחרונים שנותרו בידיהם במזרח התיכון וקבורת רזיאל שם אפשרה להם להימנע מן המבוכה הפוליטית שהייתה נוצרת אם שרידי רזיאל היו מועברים לישראל. עצמות רזיאל הוטסו לקפריסין ב-19.12.1955 וארונו הוטמן בבית הקברות היהודי במארגו שליד ניקוסיה, בית עלמין שבו נקברו גם מעפילים שנכלאו על ידי הבריטים במחנות המעצר בקפריסין.

במרץ 1956, כשלושה חודשים אחר קבורת רזיאל בקפריסין, פנה הקונסול קדרון בשם האלמנה רזיאל אל המושל הבריטי של האי וביקש להעביר את עצמות רזיאל לישראל. אחרי שבוע התקבלה תשובה חיובית מהמושל ובהסכמת הקונסול נמסרה על ידי משפחת המנוח ידיעה לפרסום בעיתוני הארץ בדבר הבאת ארונו לקבורה במדינת ישראל. בארץ החלו הכנות קדחתניות לקראת ההלוויה. התכנון היה לקבור את רזיאל בבית הקברות הצבאי בירושלים בכ”ג באייר (3.5.1956), יום הזיכרון לו ולכלל חללי האצ”ל. נעשו הכנות לקיים טקס רב משתתפים ונשלחו מכתבים למשפחות שקראו לילדיהם על שם דוד רזיאל – רזי ודוד – להשתתף בהלוויה. נשלחו גם הודעות לישובים שניצבו על תוואי מסע ההלוויה ותושביהם נתבקשו לקחת בה חלק.

כגודל הציפייה והדריכות של בני משפחת רזיאל ושל אנשי תנועת חרות, כך היה גדול מפח הנפש עת הגיעה הודעה מטעם המזכיר המנהלי של ממשלת קפריסין על ביטול הרישיון להוצאת הארון מחוץ לגבולות קפריסין. מה שעמד מאחורי הביטול היה הפרסום שניתן להעלאת העצמות, מה שעורר את זעם הבריטים שהתנו את העברת העצמות לקפריסין וממנה בכך שהיא תעשה בהיחבא וללא פרסום.

בשלהי 1960 חל מפנה בעניין לאחר שהשלטונות הקפריסאים היו מוכנים עתה לאשר את בקשת ההעברה. מה שעמד מאחורי שינוי זה היה העצמאות שלה זכו הקפריסאים מידי הבריטים. ייתכן כי מה שזרז את התהליך הייתה פנייתו החשאית של מנחם בגין לנשיאה הראשון של קפריסין העצמאית הארכיבישוף מקאריוס כ”לוחם חרות אחד אל משנהו”.

בשעות הבוקר של ה-15.3.1961 המריא לקפריסין מטוס ארקיע חכור. מעמד ההוצאה מן הקבר נעשה בנוכחות קהל מצומצם. השגריר הישראלי בקפריסין לוין אמר באותו המעמד: “המפקד, זו תחנתך האחרונה בדרך ארוכה. מכאן הינך יוצא למולדת, למענה נלחמת, למענה נפלת. כולנו היינו אתך כל אותן השנים הארוכות באדמת נכר ורגשות כולנו ילוו בדרכך למולדת. תהא מנוחתך עדן”. עם המראת המטוס אמרה אלמנתו של רזיאל לאחד מכתבי העיתונים שנכחו במטוס כי איזו: “הרגשה אירונית היא זו להביא הביתה ארון מתים ולחוש סיפוק”.

סמוך לשעה אחת אחר הצהרים נחת המטוס בשדה דב. מנחם בגין ואחרים, בהתרגשות עצומה, התקרבו אל המטוס וקיבלו מידי אנשי המשלחת את הארון. לקול שירת המנון בית”ר הוא הונח על כתפיהם ולאחר מכן נישא אל רכב פתוח. עם הגיע השיירה לתל אביב, הוצב הארון במצודת זאב, שם נותר במהלך הלילה כשלצדו התקיים “ליל שימורים” שבו הועלו זיכרונות על פועלו של רזיאל.

למחרת הועלה הארון על גבי רכב צבאי וכוסה זרי פרחים. אחרי הארון צעדו בני משפחת רזיאל – אביו הישיש, אחותו וגיסו. אחרי צמרת אצ”ל ולוחמיה שהיו לבושים בצורה אחידה בחולצה לבנה, עניבה שחורה וכובע ברט עם סמל הארגון עליו צעדו אחיות קופת חולים לאומית, על תלבושתן הצחורה, ותיקי אצ”ל, ארבע “פלוגות” של בית”ר ואחריהם פלוגות אצ”ל על פי אזורי מגוריהם – משלחת ירושלים, משלחת הגליל, משלחת השומרון. צעדו גם גולי קניה לשעבר ואסירים לשעבר שנכלאו על ידי הבריטים.

אביו הישיש של רזיאל, מרדכי, ביקש בתחילה לטמון את בנו בחלקה המשפחתית שקיווה להקים בבית הקברות סנהדריה, בצד רעייתו. זו הייתה צוואתה – שכאשר יועלו עצמות בנה ממקומם, ייקבר לידה. בסופו של דבר הסכים רזיאל להצעת ראשי תנועת חירות שביקשו כי ייקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בטקס שם נשאו דברים הרב הראשי נסים, הרב הראשי לצה”ל הרב גורן ומנחם בגין שהיה בין נושאי הארון. אחד הסופדים לרזיאל אמר: “מעליך – החוזה הגדול [הרצל], מסביבך – חיילים וגיבורים שנפלו בקרב; מנגד – ירושלים הבירה. זה המקום היאה לך”. בתום ההספדים הורד הארון לקרקע ואנשי חברה קדישא הניחו בתוכו שקיקי עפר מקברותיהם של עולי הגרדום בראש פינה ובשבי ציון.

בחודש מאי 1962 נערך בבית הקברות הצבאי טקס גילוי המצבה מעל קברו של רזיאל. בטקס נחשפה המצבה שעליה נכתב: “סרן דוד רזיאל…המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי…נפל במילוי תפקידו בחבניה שבעיראק כ”ג אייר תש”א”. כארבעים שנה מאוחר יותר שונתה הכתובת וצוינה עליה דרגתו של רזיאל באצ”ל, אלוף.

על פרשיית קבורתו בשלישית של דוד רזיאל ועל מקרים רבים נוספים של קבורה שנייה של חוזים, מנהיגים, אנשי רוח וגיבורים ניתן לקרוא בספרי “אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם של אנשי שם באדמת ארץ ישראל 1967-1904”. אלו מכם המעיינים בדפי הספר ומבקשים לסייר בהר הרצל ובבית הקברות הצבאי ועל ידי כך לזכור את המנהיגים ואת הנופלים, יכולים להרכיב מסלול ייחודי העובר בין היתר בקבריהם של בנימין זאב הרצל, זאב ז’בוטינסקי, צנחני מלחמת העולם השנייה חנה סנש, חביבה רייק ואפריים רייס, עולי הגרדום ממצרים, אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי ודוד רזיאל. המשותף לכל אלו היא העובדה שכולם נפטרו ונקברו במקור מחוץ לתחומי ארץ ישראל ומאוחר יותר הועברו שרידיהם לקבורה בה.

פרופ' דורון בר הוא מרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל וגיאוגרף היסטורי. לפרופ' בר תואר דוקטור בגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הפוסט־דוקטורט השלים באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. פרופ' בר החל את דרכו במכון שכטר בשנת 2000 בתפקיד מרצה ללימודי ארץ ישראל. בשנת 2009 מונה למרצה בכיר, בשנת 2012 נבחר לדיקן המכון, בשנת 2015 מונה לפרופ' חבר ולאחר מכן נבחר לנשיא המכון.

מחקריו של פרופ' בר בוחנים את ההיסטוריה של הנוף הארץ ישראלי מנקודת מבט עכשווית ודידקטית. לאחרונה הוא מתמקד בהתפתחותם של המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בישראל. הוא כתב וערך חמישה ספרים ועשרות מאמרים בתחום התמחותו, בהם מחקרים על הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, על יד ושם ועל הר הרצל. ספרו "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל 1967-1904" יצא לאור בקיץ 2015 בהוצאת מאגנס.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.